בית / אורית גידלי

למיה

א.
הָיִיתִי עֲיֵפָה כְּמוֹ מַשָּׂאִית זֶבֶל, שׁוּם כֹּחַ לְהָרִים אֶת
הַצַּעֲצוּעִים שֶׁל הַיַּלְדָּה,
נִהַלְנוּ שִׂיחָה בַּשּׁוּחוֹת שֶׁל עָצְמָה, הַפְּגָזִים שֶׁל עַצְמִי:
לֹא, אֵינֶנִּי בִּכְלָל עֲצוּבָה, הַלְוַאי עֲצוּבָה,
לָעֶצֶב יֵשׁ אֶת מַתְּנַת הַחַשְׁמַל.

ב.
יַד בֻּבָּה מְחֻבֶּרֶת, אַחַת מְרוּטָה, הִיא
לָקְחָה מַיִם לַפֶּה, אַחַר-כָּךְ יָרְקָה,
וּפִזְּרָה סְּפָרִים שֶׁאֲנִי לֹא מַרְשָׁה
עַל פְּנֵי הָרִצְפָּה, אַתְּ אָמַרְתְּ תַּעֲשִׂי לָךְ טוֹבָה
אַחַר-כָּךְ נִתַּקְתְּ, וּבִצְלִיל הֲנָחַת הַשְּׁפוֹפֶרֶת
שָׁמַעְתִּי פְּתִיחַת חֲגוֹרַת בְּטִיחוּת.

ג.
דָּבָר לֹא קָרָה.
כָּתַבְתִּי: הַחֹשֶׁךְ יוֹרֵד עַל אֲרוֹנוֹת הַמִּטְבָּח
יוֹרֵד עַל הַלּוּל שֶׁבּוֹ כּלוּלַת-נַפְשִׁי הַקְטָנָה שָׁטָה בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה
וַאֲנִי כְּמוֹ שַׂחְיָן שֶׁנִּדְמֶה לוֹ כִּי מֵי הָאוֹקְיָנוֹס רַכִּים.

ד.
מָחָר אֲקַדֵּם אֶת הַבֹּקֶר בְּפַשְׁטוּת שֶׁל עוֹשֵׂי מְלָאכָה.
אֶקְשֹׁר אֶת שְׂרוֹכֵי הַיַּלְדָּה, כְּמוֹ הָיוּ אוֹחֲזִים דָּבָר
שֶׁחָשׁוּב שֶׁלֹּא יִפָּרֵם.

(לָמָּה שֶׁתִּגְדַּל הַיַּלְדָּה, לָמָּה שֶׁחִתּוּלִים לֹא יִסְפְּגוּ אוֹתָהּ
בְּרַכּוּת שֶׁל שְׂמִיכָה, וּפְטָמוֹת
יִמָּשְׁכוּ אֶל פִּיָה לְהַעֲתִיק אֶת רֻקָּהּ
הָעֲיֵפוּת הַזֹּאת, חֹסֶר הַיְּכֹלֶת לְהָרִים דְּבָרִים מֵהָרִצְפָּה)

ה.
הַלְוַאי תִּתְקַשְּׁרִי גַּם הָעֶרֶב, הַלְוַאי דָּבָר לֹא יִקְרֶה, אֹמַר:
הַפַּחִים הַמְּלֵאִים בְּרִיק
שׁוֹאֲבִים אַשְׁפָּה חֲדָשָׁה.
יֵשׁ כּוֹסוֹת בַּכִּיּוֹר
יש כִּיסִים בַּכְּבִיסָה
אֲנִי נִנסכת טִפָּה טִפָּה
מּוּאֶרֶת בָּאוֹר הַמָּתוֹק
שֶׁיּוֹרֵד עַל הַבַּיִת לְאַט.