מִשָּׁם וְאֵילָךְ / ט. כרמי

הָאֲדָמָה כְּבָר הִשְׁתַּלְּטָה עָלַי. בְּהֵחָלְצִי מִתְּחוּם הַדּוּמִיָּה שֶׁלָּךְ, אֵשׁ מְקַבֶּלֶת אֶת פָּנַי בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן. אֲנִי אוֹצֵר בְּיָדַי כַּמָּה דֻּגְמָאוֹת: מַשָּׁב שֶׁל שֵׂעָר עַל מִצְחֵךְ, הִלַּת כָּתֵף אֶל מוּל הָאָח, הֶבֶל פִּיךְ עַל סַף שְׂפָתַי, לֹא הַרְבֵּה. אֲבָל עַכְשָׁו נָכוֹנוּ לִי שָׁנִים שֶׁל מֶחְקָר וּפִעְנוּחַ. לֹא בְּכָל יוֹם צוֹמְחוֹת לָאָדָם כְּנָפַיִם שֶׁל אֵשׁ וּמַיִם.