העמדה הארוטית בשירתה של שרון אס מאת אריאל פורטוגז

באומנות בכלל ובשירה בפרט לעולם קיים המתח המאיים שבין המובן למעורפל. זוהי הסיבה שכל כך הרבה אנשים חשים פחד של ממש לנוכח ספרי שירה, ובעיקר נמלאים יראה, כאשר הם נשאלים לחוות דעתם. יש, כמובן, גם משוררים, שכתיבתם נדמית שקופה, והיא נגישה יותר. כוחה של שירה כזאת נמצא במקום אחר, לא במתח שבין הברור לסתום. אבל, כאמור, חוסר השליטה של קריאה, שאיננה מלווה בהבנה, או לפחות לא בהבנה מהסוג המקובל, הוא חוויה מאיימת עבור רבים, אלא שבאימה עשויים לנבוט גם זרעי התשוקה.

הכתיבה של שרון אס מתאפיינת בתחושה של מילים, שמגיעות מרחוק, מתוך איזו מיתולוגיה פרטית עתיקה. זוהי שפת חלומות, אוסף של שברי דימויים, שאינם מתחברים זה לזה באופן הגיוני, אלא לכדי תמונה סוריאליסטית: "...אחוות הלשון/ הקושרת בין שני דברים מוזרים ומחרידים זה לזה" (מתך "בבית", הזר ואשת חול 2001). זוהי שפה חושית של צבעים וצלילים, שלא ניתן לעולם לפענח אותה לחלוטין. באופן זה דורשת אס מקוראיה לוותר על שליטה, להפקיד את עצמם בידיה, לתת לשיריה לגעת בלי שתהיה להם האפשרות לנתח אותם או להסביר אותם במונחים הגיוניים כמו סיבה ותוצאה או כמו רצף אירועים.

ניתן להגדיר יחסים אלה, ששירתה של אס רוקמת עם הקוראים, כיחסים טעונים מבחינה ארוטית. הכתיבה שלה קוראת אלינו למלא אחר התפקיד הארוטי, שהוא באופן מסורתי נשי, להיכנע, להניח למילים לחדור אלינו ולהגיע לסיפוק על ידי ויתור על שליטה. סגנון כתיבה המשתית יחסים ארוטיים כאלה בין השיר לקורא קיים כבר באופן בולט בספרה הראשון, אם ההר נעלמה (1997) ומתחזק בספרה השני, הזר ואשת חול. בשני הספרים השירים אינם מבודדים, אלא קשורים זה בזה קשר הדוק, ולמעשה ניתן לראותם כאלמנטים בתוך מכלול שהוא הספר, כלומר, ספרי השירה שלה הם יותר בבחינת פואמות מחולקות לשירים מאשר קבצי שירים.
אס עצמה השיבה פעם לשאלתי לגבי ההבדל בין שני ספריה בכך, שספרה הראשון נכתב מול נשים, בעוד ספרה השני נכתב מול גברים. באופן הבסיסי ביותר ניתן לראות זאת על פי הדמויות המופיעות בספרים, וכן על פי זהות הנמענים. אם ההר נעלמהמאופיין בדמויות נשיות מיתולוגיות, כדוגמת המוזה הצהובה, איננה (אלילה מסופוטמית), אשה-דג, והאם, שמופיעה גם בכותרת הספר. דוגמא אפשר לראות למשל בשיר מס' 44:

בָּרֶגַע זֶה אוֹ אַחֵר אֵאָלֵץ לָשׁוּב לְגוּפָהּ
שֶׁל אִמִּי,
מִמֶּנּוּ נִתַּקְתִּי כַּאֲבַטִּיחָהּ הַשְּׁרוּיָה בְּקוֹמָה.
אם ההר נעלמה (עמ' 55)

בהזר ואשת חול דומיננטית מאוד דווקא הדמות הזכרית הסמלית של הזר, שבו למעשה מתגלם, בין היתר, רעיון ה"אונהיימליש" של פרוייד, כלומר, משהו מוכר ומאיים מעורר תשוקה וחרדה בו זמנית. ישותו של הזר היא זכרית במהותה, כיוון שהוא חודר ללא הזמנה, כובש ומעורר פחד וכמיהה:

הַזָּר הוֹפִיעַ.
אוֹתוֹ גּוֹרֵם שֶׁיַּבְרִיחַ אוֹתִי שׁוּב
אֶל הַתְּהוֹם שֶׁל הַתְּשׁוּקָה.
הזר ואשת חול (עמ' 56)

גם עמדת הדוברת, מבחינה ארוטית, שונה בין שני הספרים. העמדה הארוטית של הדוברת בספר אם ההר נעלמה משלבת בגלוי בין תפקידי המגדר המסורתיים. בספר זה פרק אחד מבין ארבעה נקרא בפירוש 'אנדרוגינוס', וכך מצביע על אמביוולנטיות מגדרית-ארוטית. לעומת זאת, הזר ואשת חול, לכאורה, עושה הפרדה בין אלמנטים, שהם מבחינה מסורתית גבריים, לאלו הנשיים.
בספר זה מתנתקת הדוברת, כביכול, מהאלמנטים ה"גבריים" בעמדתה הארוטית המוצהרת, ומשליכה אותם על הזר, שהוא, לכאורה, גורם חיצוני לה. למעשה, העמדה המגדרית בספרה השני של אס מורכבת יותר, סמויה יותר, אבל לא פחות אנדרוגינית מאשר בספרה הראשון. כמו כן, יש לזכור שהעמדה הארוטית של הדוברת פונה כלפי הקוראים ומייצרת יחסים ארוטיים בין השיר לקורא, שהם אמביוולנטיים מבחינה מגדרית בשל האופי המעורפל של כתיבתה.

השירים אליהם בחרתי להתייחס מתוך שני הספרים עשויים לייצג את העמדה הארוטית של הדוברת בכל אחד מהם: 57 ("החושך מתיר אותי כפקעת", אם ההר נעלמה, עמ' 69) ו"הזר" ( הזר ואשת חול, , עמ' 65 - 67).
בשיר מס' 57 ("החושך מתיר אותי כפקעת") מתוארת סצינה ארוטית בין שתי נשים. הדוברת חווה תסכול על כך, שאיננה יכולה לממש את העמדה הארוטית הגברית מול בת זוגה. הגוף הנשי של הדוברת עומד לה לרועץ בתשוקתה להביא את המעשה הארוטי עם אהובתה לכדי מיצוי. השיר נפתח בעמדה נשית-פסיבית-קלאסית: "החושך מתיר אותי כפקעת/חוטים מדברים". הדוברת חווה את עצמה באופן נשי כנפתחת, מותרת כפקעת, או "מותרת" גם במובן, שההתרחשות הארוטית הופכת אותה למותרת למגע ואולי, אפילו, בלא התערבות רצונית מצידה. עם זאת, המגע אינו מוביל לאיחוד גופני, והדוברת נמלאת כיסופים לנטוש את העמדה הארוטית הנשית וליטול את זו הגברית. תשוקה זו באה לידי ביטוי במטפורה בעלת אופי פאלי מובהק: "שלילה אחד תצמח ממני אצבע". האצבע איננה רק פאלית-ארוטית, אלא גם אצבע מטא- פואטית, זוהי האצבע המדפדפת והנטבלת בפה על מנת להפריד את הדפים זה מזה. כך מושכת אותנו אס לתוך החוויה הארוטית והופכת אותנו, הקוראים המדפדפים בספרה, למגשימי הפנטזיה הארוטית שבשיר, בעצם חוויית הקריאה שלנו. אותו איחוד גופני, שלא ניתן לקיימו בשיר, מתקיים, למעשה, באינטראקציה שבין השיר לקורא.

הפסיביות המאפיינת את העמדה הארוטית הנשית-מסורתית, בה אפשר להבחין בשיר "החושך מתיר אותי כפקעת", ניכרת אפילו ביתר שאת בשיר "הזר". בחלק הראשון של שיר זה הדוברת מופעלת על ידי הזר ורצונה איננו עצמאי. "מעמקיו קוראים למעמקי", "הוא מזמן את עירומי הגדול", "נוטל אותי בחוסר כל", "מעביר ים בשערי", "מגלה את זרועותיי". היא מצידה נאלמת, נמלאת פחד, בורה, שוכחת ומעורפלת דעת, אלא שהדימויים הזכריים והנקביים משתלבים ביניהם כבר בשלב זה. הדימויים הקשורים בזר הם דווקא נקביים, דימויים של חללים ושל נוזלים: "מעמקיו", "מרחביו", "ספינה חלולה", "בגופו דבש שחור".

בחלקו השני של השיר הזר מתגלה דווקא כ"אחי היקר" וכאן מיישמת אס את עיקרון האונהיימליש במלואו, שהרי כל מה שהוא בו זמנית קרוב ומרוחק, מוכר וזר, יוצר תחושת אימה: "אחי היקר, האם אינך/אחי היקר?...". חלקו השני של השיר מערער על החלוקה בין הזר לדוברת. הדוברת מזהה דבר מה, שקפא בזמן, שנשכח, שהודחק. העירום הגדול הוא הפעם עירומו של הזר, או האח היקר, ולא עירומה של הדוברת. ביניהם מוכרזת מלחמה. נראה שעצם ההזכרות, עצם הנבירה במה שהודחק, מכלה את האח, והוא איננו עוד: "ממחר באור, ברחוב, כל נער/אחי, הוא אתה. ואני?..." הפסיחה מכוונת היטב, ולמרות הנקודה בסופו של המשפט מתעוררת התהייה בנוגע לזהות בין האח לדוברת. האימה המתעוררת מפני הזר היא אולי, בעצם, האימה המתעוררת מפני היסוד הכאוטי שבפנים.

המובאה הפותחת את חלק "הזר" בספר היא מתוך המחזה השייקספירי, הלילה השנים-עשר, ובו אח ואחות תאומים זהים, שמפליגים בספינה, מופרדים זו מזה בשל סופה בה נטרפת ספינתם. איש מהם איננו יודע שהשני עדיין בחיים, והתאומה, ויאולה, מאמצת לעצמה את זהותו הגברית של אחיה, ומציגה את עצמה כגבר. מובאה זו רומזת, לדעתי, על כך שהעמדה הארוטית הגברית בשירתה של אס בספר זה מופרדת מהדוברת רק למראית עין, ולמעשה, הזר המאיים ומעורר התשוקה איננו אלא המימד ה'גברי', כלומר, הפעיל והחודר, בעמדתה היא. הזר למעשה איננו כלל גורם חיצוני, אלא חלק מהמערך הפנימי הקיים בתוכה של הדוברת, היסוד שנשאר תמיד עלום ונעול, מה שאינו ניתן להגדרה או להסבר. כך ניתן לפרש את הזר לא רק כתשוקה הארוטית הגברית-פעילה-מעוררת של הדוברת, אלא גם כגורם הכאוטי הסוחף את הקוראים לתוך שירתה, כמעט מעבר לרצונם, מבעית אותם ומסב להם עונג.