צומת הלבבות השחורים - על המשורר הסנגלי לאופולד סֶדַר סֶנגור מאת ראובן מירן לרגל צאת הספר צומת הלבבות השחורים, מבחר משירתו של לאופולד סדר סנגור. בחר ותרגם מצרפתית: ראובן מירן. הוצאת "נהר ספרים" 2006

לאופולד סדר סֶנְגוֹר (Lopold Sdar Senghor) הטביע חותם עמוק בשירה האפריקנית השחורה. השירים שלו "מגוייסים" -למען האדם והפן האנושי-הומניסטי של החיים - ובה-בעת לטובת שאלות פוליטיות. על רקע זה עורר בי סנגור עניין רב. אני, שאינני משורר ואף לא מתרגם שירה, חשבתי שיש באדם הזה איכויות מורכבות המשקפות את מצבם של רבים מאתנו כאן ועכשיו: מצד אחד, ראייה הומניסטית כלל-אנושית של המצב בו אנו חיים, ומצד שני תחושת ה"מגוייסות" שלה חונכנו בארץ הזאת מילדותנו. שירתו של סנגור מייצגת בעבורי את השתקפותה של המורכבות האנושית-פואטית במלוא חריפותה: איך להיות "לאומי" בלי לאבד את ה"אוניברסלי", איך להיות אישי-אינדיבידואלי ובה-בעת מחובר ולא מנותק מהכללי-אוניברסאלי. ואהבתי במיוחד את נדיבות הלב ואת הלהט והחום האנושיים הבוקעים משיריו בכוח ובאותנטיות הלוחכים כמו להבות גם את הנוקשה בלבבות. לבחור ולתרגם כמה שירים של סנגור הייתה בעבורי חוויה אישית-אנושית ואמנותית גם יחד, ואני מקווה שהצלחתי לצקת ולו חלק קטן מתחושותיי בצרפתית גם לתוך השפה העברית.

שני שירים קצרים להמחשה:

פְּנים
נִטְבֹּל בְּנוֹכְחוּת אַפְרִיקָנִית,
שְׁטִיחִים רַכִּים וְנוֹצְצִים מִטִּימְבּוּקְטוּ,
כָּרִיּוֹת בֶּרְבֶּריּוֹת,
בְּשָׂמִים חַיָּתִיִּים,
רָהִיטֵי קוֹנְגוֹ וְגִינֶאָה
כֵּהִים וּכְבֵדִים,
מַחְצְלוֹת דְּמָמָה עָבוֹת,
מַסֵּכוֹת פְּרִימִיטִיבִיּוֹת וּטְהוֹרוֹת עַל הַקִּירוֹת,
פְּרִימִיטִיבִיּוֹת וּקְשִׁיחוֹת.
וְאַתְּ, מְנוֹרָה יְדִידוּתִית, נֹעַם אוֹרֵךְ
יְרַכֵּךְ אֶת דִּבּוּק הַנּוֹכְחוּת הַזֹּאת
הַשְּׁחֹרָה, הַכְּהֻבָּה וְהָאֲדֻמָּה, הוֹ! אֲדֻמָּה כְּאַדְמָתָהּ שֶׁל אַפְרִיקָה.

לאֶמה פֵּיֶלוִיל, אחות רחמנייה
אֶמָּה פֵּיֶלְוִיל
שְׁמֵךְ יְנַתֵּץ דִּמּוּיִים לְבַנְבַּנִּים שֶׁל מוֹשְׁלִים.
אַתְּ, הַצְּעִירָה הַחַלָּשָׁה כֹּה שַׁבְרִירִית
הִפַּלְתְּ אֶת הַחוֹמוֹת שֶׁקָּמוּ לַחְצֹץ בֵּינֵךְ לְבֵינֵינוּ,
בְּנֵי הַפַּרְבָרִים
הַיְּלִידִים.
בְּלִי טֶכְנִיקַת מִשְׂרָדִים, בְּלִי סֵפֶר
אוֹ מִלּוֹן
לְלֹא מְתֻרְגְּמָן שָׁנוּן, יָדְעוּ עֵינַיִךְ לַחְדֹּר אֶת עֹבִי
הַחוֹמוֹת
עֵינֵי הַמִּסְתּוֹרִין הַכָּבֵד שֶׁל הַגּוּפִים הַשְּׁחֹרִים
עֵינַיִךְ לְמַעַן עֵינֵיהֶם הַיְּחִידוֹת הַמְשַׁקְּפוֹת מַיִם זַכִּים
יָדַיִךְ, מִתַּחַת לְרֹךְ הַבָּשָׂר שֶׁל הַגּוּפִים הַשְּׁחֹרִים
נֹעַם אַחְוָה לָךְ וְלָךְ בִּלְבַד
יָדַיִךְ הַמְגַלּוֹת, יָדַיִךְ הַמַּתִּירוֹת אֶת קִשְׁרֵי
דַּלּוּתָם
שֶׁשֵּׁדִים עוֹיְנִים זֶה דּוֹרֵי דּוֹרוֹת לֹא הִצְלִיחוּ לְהַקְשִׁיחָן
עוֹד.
אַתְּ צֶבַע חָלָב וִילָדִים
שְׁמֵךְ יְנַתֵּץ אֶת תּוֹתְחֵי הַמּוֹשְׁלִים
מִתַּחַת לְפָנַיִךְ הַמְּאִירוֹת, בְּצֹמֶת הַלְּבָבוֹת הַשְּׁחֹרִים
נִשְׁמַרְתְּ בְּקַנָּאוּת עַל יְדֵי הַמַּחְשַׁכִּים הַנֶּאֱמָנִים לְזִכְרוֹנָם
הַשָּׁחֹר.

מה מחבר בין שני העולמות כה מנוגדים - משורר שהוא גם נשיא מדינה? סנגור, אדם רב-השראה, חתר בהתמדה להגשמת שליחותו הפוליטית; הוא שאף להקנות לבני עמו הסנגלים את ההכרה ולבסס את המוּדעוּת בדבר זכותם להתקיים כאנשים שחורים באורח עצמאי ומכובד. ואמנם, באמצעות המושג שְחוֹרוּת (Negritude) השיב סנגור לאדם השחור את מקומו האוניברסלי, שהרי על פי תפיסתו תרבות פירושה חזרה למקורות ולשורשים בד בבד עם היפתחוּת אל עולם רב-תרבותי.
יצירתו השירית של סנגור היא מן היפות והמפעימות ביותר שנכתבו בשפה הצרפתית במאה העשרים.
הצבעוניות והמוסיקה האפריקנית הקִצבית הולמת ואינה מרפה מן הקורא, ובה-בעת אתה מתענג על הניחוח העשיר והניגון הערֵב של כל מילה ומילה.
בעיני העם האפריקני היה סנגור לדמות מיתולוגית, ואף מצד מבקריו בעבר ובהווה זכה להתייחסות רבת כבוד, אולי מכיוון שעל אף הסתירות הפנימיות שאִפיינו אותו, העז לחלום על ציוויליזציה אוניברסלית שלא תתעלם משום קבוצה אנושית: "אֵינִי שׂוֹנֵא אֶלָּא אֶת הַדִּכּוּי / לֶאֱהֹב אֶת עַמְּךָ אֵין פֵּרוּשׁוֹ לִשְׂנֹא / אֲנִי אוֹמֵר שֶׁאֵין שָׁלוֹם חָמוּשׁ / שָׁלוֹם תַּחַת דִּכּוּי, אַחֲוָה לְלֹא שִׁוְיוֹן / רְצוֹנִי הָיָה שֶׁכָּל בְּנֵי הָאָדָם יִהְיוּ זֶה לַזֶּה כְּאַחִים."
לגבי דידו של לאופולד סֶדַר סנגור, מגדולי המשוררים האפריקנים בני תרבות צרפת בכל הזמנים ונשיאה הראשון של סֶנֶגַל, המאפיין המהותי של האדם השחור מתמצה בהגדרתו: "אני חש את האחר, אני רוקד את האחר, משמע שאני קיים". זוהי הגדרת אדם הקוסמת לי מאוד. בנוסף, יצירתו והגותו של סנגור שומרות על רלוונטיות מופלאה לימינו אלה ולא נס ליחו של הניסיון העיקש של המשורר, המדינאי והוגה הדעות לחשוב ולבטא הומניזם חדש, שלפיו אין עוד מקום לאוניברסליות המבוססת על הגמוניה תרבותית-פוליטית-כובשת לבנה ואף לא לאוניברסליות שחורה שתתבסס על אותם עקרונות שליליים. תקוותה של האנושות טמונה בקיומה של אוניברסליות כלל-אנושית. סנגור ניסה ליצור סוג של הומניזם אוניברסלי שמבקש לפייס את האדם עם עצמו ועם העולם. זהו הגרעין שממנו קיווה שתצמח "ציוויליזציה של 'האוניברסלי', שתהיה הציוויליזציה של המאה ה-21 ".
סנגור המשורר השלים אפוא את סנגור המדינאי וכך נוצרה בלאופולד סֶדַר סֶנגוֹר הרמוניה מופלאה שאותה הקרין עד יומו האחרון. בריאיון רדיו ששודר ב- 1977 בצרפת התוודה: "כל בוקר אני מתעורר וחש ייאוש עד כדי רצון להתאבד... המצב בעולם אינו משמח אותי ואני דואג לעתידו, אבל אז אני מתעמל במשך 45 דקות והאנרגיות חוזרות אליי. את המוות צריך לתקוף בזירת הקיום. ואפשר להתקיים ולו רק בזכות השירה. השירה היא הדבר החשוב ביותר בחיי."

כמה נקודות ציון בחייו של לאופולד סדר סנגור:
סנגור נולד בשנת 1906 בסנגל. המשפחה הייתה אמידה ונמנתה עם ה"אליטה" השחורה שאימצה את תרבות צרפת. בין השנים 1931-1928 סנגור חי בפריס ולומד ספרות ולשון בסורבון. שם הוא פוגש את ז'ורז' פומפידו, לימים נשיא צרפת, ואת המשורר האנטילי אֶמֶה סֶזֶר שעימו ועם המשורר בן גוויאנה לאון-גוֹנְטְרַן דַמַאס הוא יוצר את המושג שחוֹרוּת (Negritude).
ב- 1939 הוא מתגייס לחיל הרגלים הקולוניאלי הצרפתי ו נופל בשבי הגרמני. במקום שביו כותב שירים רבים. משוחרר מסיבות רפואיות ומצטרף לתנועת ההתנגדות (הרזיסטאנס). אחרי שחרור צרפת הוא מצטרף לחיים הפוליטיים ונבחר כחבר באסיפה הלאומית בצרפת מטעם המפלגה הסוציאליסטית. ב- 1960 סנגור נבחר לנשיאות הרפובליקה של סנגל. ב- 1980 הוא מתפטר מרצונו החופשי מן הנשיאות לאחר שנבחר לתפקיד זה ארבע פעמים רצופות. הוא נבחר כחבר "האקדמיה הצרפתית" - האפריקני הראשון בשורותיו של המוסד היוקרתי הצרפתי. ב - 2001 לאופולד סדר סנגור מת בעיר וֶרזוֹן, נורמנדי, צרפת.

ראובן מירן, סופר ומתרגם, הוא בעל הוצאת הספרים "נהר ספרים" והעורך שלה.

קישורים:
* מאמר של סמי שטרית שלום ב'הארץ'