|
|
סאדו-מאזו פואטי
תגובות למאמרו של גלעד על מצב השירה
|
|
עינה ארדל: לא קראתי את המאמר של גלעד כי ניתקו אותי מהאינטרנט
לא קראתי את המאמר של גלעד, וכרגע אינני מסוגלת לעשות זאת, מפני שניתקו אותי מהאינטרנט עקב כך שלא יכולתי לשלם את דמי השימוש החודשיים.
(האם הדבר מעיד על מצב השירה? על מצבם של משוררים? ) כרגע אני כותבת לך בחטף מן העבודה. והאמת היא שמצב השירה עגום למדי,
כי ספר שירים שסיימתי לכתוב ולערוך לפני חצי שנה ייצא לאור, אולי, בעוד שנה וחצי. והגורל העגום של ספר שירים בשל ועסיסי
שנדחף למגירת הנעליים התחתונה עד להודעה חדשה, גרם לי להפסיק לכתוב שירים. אני כותבת כעת בעיקר פרוזה אוטוביוגרפית,
כזו שחושפת באופן בוטה את מחצית חייה של זו שאין לה כסף.
אהוד אמיר: למה לא צריך לשלם לנו
רוב המשוררים עובדים למחייתם. האם הדבר פוגע באיכות השירה שלהם? אי. אי. קמינגס - שהחידושים הצורניים שלו הינם בני השוואה, בטכניקה שלהם, לחידושיו של אבידן - דווקא עבד באורח מסודר, יחסית. יהודה עמיחי עבד רוב חייו כמורה. שירתו של אורי ברנשטיין לא נפגעת מעושרו הבורגני. שירתו של אבנר טריינין אינה נפסדת בגלל שהאיש כימאי במקצועו.
להיפך: מקצועו הייחודי מעשיר את המצלול בשירתו ומקנה עומק ודקות-הבחנה לרבים משיריו.
 ייתכן שדווקא יכולתם של המשוררים לרסן את הסערה הפנימית בשעות העבודה, היא המסייעת להם לפתח יכולת ריכוז ודיוק שירי. ייתכן שדווקא החובה שלהם להיות בקשר עם העולם
- באמצעות העבודה! - היא המאפשרת להם לעצב, מתוך המרקם הלשוני שהם חיים בו, את הצירוף השירי המדויק.
אני מודה שאני מוּנַע גם מתחושת כעס: אני נאבק על פרנסתי, מקיים משפחה, אין לי שניה לעצמי, ביום טוב אני מצליח - בעיניים נעצמות מעייפות - לסחוט מעצמי אותיות ספורות - והפרינססה הזה, דוד אבידן, אמור היה לקבל כסף על זה שהוא נושם?
קודם שיקיים את עצמו, ורק אז יקדיש את שארית היום לצורך הפרטי שלו, השירה.
כן, כתיבת שירה היא צורך. למה שהמשורר יקבל כסף על כך שהוא מספק את הצורך הפרטי שלו? יצירת השפה היא צורך, לא זכות. כל אדם יוצר את השפה ללא הרף, בעצם השתתפותו בשיח. מיליארדי אנשים יוצרים את המרחב הציבורי והפרטי מחדש, ללא הרף, בהשתמשם בשפה ובעצבם אותה מחדש. ולא, הם לא מקבלים שכר על תרומתם לחברה. הצופים במשחק כדורגל, למשל, יוצרים ערך לחברה. הם מעצבים את הרקמה האנושית והחברתית שלה. הם מגדירים אותה בכל פעם מחדש, בכך שהם יוצרים ביציע יצירות לשוניות שלא אחזור עליהן כאן.
כפי שהמרכל בטלפון לא יכול בלי זה, והאוהד לא יכול בלי אופן התקשורת הייחודי המזומן לו ביציע, כך גם המשורר.
לא, לא צריכים לשלם למשוררים על עצם זה שהם כותבים, כפי שלא משלמים לאיש על כך שהוא קורא רומנים,
מדבר בטלפון או מקלל ביציע.
משורר אינו יכול שלא לכתוב. הכתיבה - על ההשתהות והבחינה מחדש שטמונה במהותה - היא הדרך בה המשורר יוצר קשר עם העולם ועם עצמו. המשורר מגדיר ומנסח לעצמו את העולם על ידי הכתיבה. הוא מאשש את עצם קיומו על ידי הכתיבה, כפי שרוב בני האדם עושים זאת על ידי דיבור. המשורר מביט בעולם ברובד נוסף - סמלי, סמוי. רובד זה מסייע למשורר לצקת משמעות בעולם כאוטי, אנרכי, אלים, גס וחסר משמעות. אופן ההסתכלות המשוררי על העולם, התהליך הבלתי פוסק של מתן משמעות לעולם,
הוא כורח קיומי עבור המשורר, כמו הנשימה. ועוד לא שמעתי שמישהו קיבל כסף עבור נשימתו.
רוב בני האדם אינם זקוקים לשירה. הם זקוקים לריטואל הפולחני המילולי ("יאללה בית"ר, יאללה"). החזרתיות והקהילתיות מרגיעות אותם כסם, מהוות עבורם צופן לחיים, מפענחות עבורם את המסתורין שבקיום. אין להם צורך בדיוק מילולי. הם זקוקים לקשר המבוסס על הבנה ללא מילים, על השתייכות אוטומטית ולא ביקורתית. הם יעדיפו לשבת ביציע, לקפוא בקור
הירושלמי ולראות תיקו אפס תשעים דקות, מאשר לשבת באולם מחומם, בערב שירי משוררים.
המשורר יוצר את השפה בחרדת קודש ומתחזק את דימויֵיה החדשים ואת שכלוליה לשנות דור. אך בחברה המודרנית זוכים אמצעי התקשורת להערכה על פי הקצב שבו הם ממלאים את נפחם ללא הרף במלל, כפי שממלאים פח זבל. בחברה כזו לא נודע ערך למילה הבודדת, לשיופה ולהקצעתה. עידון, דיוק ושכלול מילולי מרחיקים את האדם מהשתלבות בחברה כזו. המשורר אינו נתפס כתורם לחברה כזו, אלא כיוצר בה גירעון מצטבר של מסה מילולית. הוא אינו יוצר כמויות עיתונאיות-סיטונאיות מהסם המילולי המרגיע, אלא תורם להיווצרות ההיפך המוחלט, כיוון שאומנותו היא ברירת המילים ומחיקתן.
על כן, מדוע שבעולם כזה - המודד את האדם לפי מספר מילותיו ולא ערכן - ישלמו למשוררים?
החתירה לדיוק ולמורכבות בביטוי, המהווה את מהות קיומו של המשורר, מהווה מכשול על קיומו היומיומי של הרוב. מעצם העובדה שהוא חותר נגד הפשטנות, העילגות והשטחיות, ומכוון למורכבות לדיוק ולעומק,
מהווה כל משורר חלק ממיעוט חתרן, בלתי נסבל, עבור הרוב ועבור דרכי הביטוי שלו.
עלינו להודות על כך שאין מחנה ריכוז למשוררים, אי-שם בין מצפה רמון ואילת. נראה לי שהמכתש הגדול הוא מקום מתאים לשם כך. אם חושבים על כך, המכתש הקטן יספיק לכולנו. וגלעד מאירי עוד רוצה כסף?
תהיה בריא, אחי. ניפגש בסיבוב (שיורד למכתש הקטן. אשמור לך מקום).
רות נבון: נראה מי הגבר שיסרב להקריא משיריו ללא תשלום בעצרת חגיגית של הכנסת?
שלום לכם. נראה לי קצת מוגזם לראות את השירה כענף באומנות והמשוררים
כיוצרים מופלים לרעה לעומת אומנות אחרת אומנים אחרים. אם ניקח לדוגמה את
העיריות שמבקשות מציירים לעטר ולעצב פסלי חוצות כמו אריות, פינגווינים וכו',
הציירים נלחמים על הזכות הזאת וכמובן הדבר נעשה ללא תשלום. נראה לי שהרשויות כמו ממשלה, עיריות, רשויות מקומיות, מזמן לא משקיעות באזרחים, ובעיקר לא באזרחים העניים,
כל שכן באומנים, ובאומנים העניים. יש מקום לשינוי, אבל נראה לי שהשינוי צריך להיות שינוי חברתי מקיף ולא סקטוריאלי,
כמו כל המשוררים התאחדו, או כל הפסלים התאחדו או כל האמהות החד הוריות התאחדו.
. זה נראה לי נאיבי, אבל האמת שאולי אין דרך אחרת להתחיל מהפכה חברתית, מאשר להתחיל אותה בקטן.
נראה מי הגבר שיסרב להקריא משיריו ללא תשלום בעצרת חגיגית של הכנסת?
עמית מאוטנר: אני מרגיש כיצד זורם בדמי הדיכוי הזה עליו דיברת
הצילוני מידיי. משו אותי בידי אם חכמות!
ואני אומר, "יאללה בואו נעשה משהו!", אבל מיד מחפש את הידיים האוספות, שיטלו אותי מיוזמתן ויכתיבו לי כיצד לחצות את הכביש הסואן של הממסד
המדכא. אני נותר בביתי, כותב לעצמי, ומדי פעם רק שולח מבטים ימינה-שמאלה
לפרסום. ומתרצה, ושותק. כמו תינוק המתיישן עם מוצצו בפה. אבל יותר מזה - מה
אפשר עוד לעשות?!? אח!!.. אני מרגיש כיצד זורם בדמי הדיכוי הזה עליו דיברת,
ומזהה שהוא דיכוי חמור יותר, דיכוי מהרמה השלישית: דיכוי בהסכמה! כמה התפלאתי כששמעתי שכתב-עת כגון
"קשת החדשה" או האתר המקוון שלכם מתגמלים עבור רשימות ויצירות.
כה טבעי תמיד היה בעיניי שהשירה היא שאר-רוח, היא דרך-חיים שפירותיו שואפים להבשיל,
להקטף, שהשירה רק במקרה-קיצון הינה קריירה (כפי שכינית זאת במאמר שלך),
ופרנסה היא אולי רק נחלת המתרגם. דיכוי כזה מצוי בי, שאפילו הנני מטפח ומצדיק את המצב הקיים,
והוא מציף אותי מעין שמחת עניים והתעלות רוחנית, סוציאליסטית כמעט, שהנה - לא כולם צולחים לאורך
זמן את הכביש הסואן הדורסני הזה, וכל מי שאינו עמל במלאכת השירה לשמה ומניעיו כלכליים גרידא
- סוף קולו להשתנק. אח!!... הצילוני מידיי. משו אותי בידי אם חכמות! אני מחזק את ידיכם על הכיוון הנכון בו נקפתם.
שז: אני אתכם
תודה על רשימה שמסמנת באופן מדוייק את המקום של הדיכוי המופנם. תודה על
ההזדמנות לפתוח רב-שיח, ואם אכן תיזמו מהלך לשינוי - אני אתכם.
מושא לקנאה - מצב-השירה בניו-זילנד:
טוסיאטה אביה, משוררת שהופיעה בפסטיבל המשוררים הבינלאומי בנובמבר במשכנות שאננים, בפגישה במקום לשירה, ב - 21.11.06
סיפרה על חיי משורר בניו-זילנד:
אמנם תמיכת הממשלה בתרבות ובשירה איננה באה לביטוי כמשכורת חודשית, אך היא תמיכה משמעותית; יש אפשרות לבקש מלגה כדי לכתוב או
כדי להוציא ספר או כדי לעשות משהו אמנותי. רוב תקציבה של טוסיאטה עצמה בא ממענקי מחקר (חברות אקדמית, fellowship)
שפירושו, שאתה יכול לקבל כסף ומגורים, ולשבת לכתוב ספר.
בשנה הבאה, למשל, תקבל טוסיאטה מלגה של כ - 25,000$ על מנת לכתוב ספר.
בנוסף, יש בניו-זילנד פסטיבלים רבים המשותפים למשוררים ולסופרים. הפסטיבלים נמשכים לאורך השנה כולה, ורובם ממומנים ע"י הממשלה.
עובדה:
תקציב מקום לשירה קוצץ ב - 2006 ביותר מ - 70 אחוז !!!!
דליה קוה: מעולם לא העליתי על דעתי צורך, או אפילו אפשרות, לקבל תמורה כספית על כתיבתי
תמיד ראיתי בכתיבה תהליך אינטימי. הכי אינטימי שיש. נובעת ביחידות, בבדידות, בסתר המדרגה. מדיפה ריח של חטא. פרסום שירה היה בעיני העזה בלתי נסלחת.
כשהגשתי לפני שנים צרור שירים לתחרות פרסים באוניברסיטה, הייתי בטוחה שאחלה בשל כך בסרטן.
מה הפלא, אפוא, שמעולם לא העליתי על דעתי צורך, או אפילו אפשרות, לקבל תמורה כספית על כתיבתי.
די היה לי שנותרתי בחיים. כתבתי, התפרסם, נחשפתי ולא אונה לי רע.
בוודאי שהייתי מוכנה לממן את הוצאת הספרים ככל שנדרש. בוודאי שרכשתי בכסף נוסף את ערימות הספרים, שנרקבו או החלידו (תלוי בתוכנם) במרתפי ההוצאה לאור.
כמובן שחילקתי בחינם וברטט מספריי לכל מי שנדמה לי כאוהב שירה.
מדוע?!!
גלעד מאירי מתבונן בתהליך הכתיבה והפרסום בעיניים אחרות. עדיין קשה לי לאמץ ראייה זו, אך אני יודעת שהצדק עמו.
אסי דגני: שכר שירה שירה
נכון, מנצלים את הצורך הפנימי שלנו לכתוב ולפרסם כדי שגם נממן את הספרים שלנו. ואחר כך ההפצה במרחב הלשוני המצומצם שלנו דלה עד מאוד, ואז מתחיל המחבר
לאחסן את העותקים שלא נמכרו, אם לא לשלוח אותם לגריסה.
נכון שקיימים פרסים ומענקי התפנות שמשוררים זוכים להם מטעם המדינה, את אלה לא הזכרת, אבל למשל "פרס ראש הממשלה" זו מחווה לשנה בלבד ולא בסיס לקיום. מה לעשות? יש מקצועות המכבדים את בעליהם, אבל לא כל כך משתלמים. כנראה שהשירה אמנם מכבדת את בעליה ולא הרבה יותר מזה.
כביכול היא נכתבת "לשם שמים" "שכר שירה שירה" על משקל "שכר מצווה מצווה" ואיננה "קרדום לחפור בו".
מושא לקנאה - מצב-השירה בדנמרק:
לא יצא לנו לדובב ארוכות את המשוררת הדנית פיה טפדרופ, שהגיע לפסטיבל המשוררים הבינלאומי במשכנות בנובמבר השנה, אך המעט ששמענו ממנה היה שהיא חיה כמשוררת.
כלומר, היא מקבלת תמיכה ממשלתית כמשוררת, מה שפוטר אותה מעבודה לפרנסתה. אני משוררת, אמרה, רק משוררת.
עובדות:
מקור התמיכה העיקרי של מקום לשירה היה עירית ירושלים.
תקציב מקום לשירה מטעם עירית ירושלים היה ב - 2004 - 150,000 ש"ח
ב - 2005 - 90,000 ש"ח
ב - 2006 - 20,000 ש"ח
ב - 2007 - ?
אגב, ההחלטה על התקציב, לפחות במועצת התרבות של ירושלים, מתקבלת לאותה שנה בדצמבר של אותה שנה - רטרואקטיבית. כלומר,
רק בדצמבר השנה נודע לנו על הקיצוץ הדרסטי!!!!
אלי אליהו: בתהליך שבין ציורי המערות לצילומים הדיגיטליים, לא זמן הצריכה הוא שהתמעט אלא זמן העיכול.
פעמים רבות נשאלת השאלה כיצד ייתכן שדווקא אצל קהל שהתרגל למסרים קצרים ומידיים, קהל שזמנו דוחק לו, ורבים הפיתויים המסיחים את דעתו, דווקא אצלו עלתה
קרנו של הרומן הספרותי ואילו סוגות אחרות, כביכול מתאימות יותר לרוח הזמן, כמו השירה ואפילו הסיפור הקצר, נדחקו לקרן זווית.
אלא שאין פה תעלומה של ממש. השינוי המשמעותי בעקבות הצילום, הקולנוע
והטלוויזיה, אינו בזמן הנדרש לצרוך אותם, אלא בדבר אחר, מהותי יותר לאמנות.
שהרי האמנות, כפי שכבר אמר אריסטו, נועדה לחקות את המציאות. והנה האמצעים הטכנולוגים החדשים מאפשרים לאמן "לחקות" את המציאות באופן הבסיסי ביותר. הצילום, ובכללו גם סרטי הבידיון, הוא תעתיק אמיתי של המציאות הפיזית. היכולת של האמן להנכיח את העולם, גם זה החיצוני וגם זה הפנימי, גדלה.
כפועל יוצא מכך התמעטה המלאכה המוטלת על צרכן האמנות. הוא כמעט
ואינו נדרש להשלים פערים. בתהליך שבין ציורי המערות לצילומים הדיגיטליים, לא זמן הצריכה הוא שהתמעט אלא זמן העיכול.
לפיכך, בהקשר של הספרות, רק הרומן יכול, באמצעות רוחב יריעתו והפרטים
המרובים, לצייר תמונת מציאות שלא תדרוש מן הקורא מלאכה רבה מדי. הסיפור הקצר, ועל אחת כמה וכמה השירה,
מותירים בידי הקורא פערים גדולים, ומידה גדולה של מעורבות שכבר אינו רגיל בה.
דורית ויסמן: קינוח מתוק - שירה בכנס רפואי
ב - 5 לדצמבר קראתי שירים בפני אונקולוגים בכנס של חברה פייזר, יצרנית התרופות הגדולה בעולם.
הכנס נועד להשקת תרופה חדשה לסרטן-השד. יחד אתי הופיעה יסמין אבן, ששרה שיר שלי שהלחינה.
מובן שזומנתי בגלל שיש לי שירים רלוונטים בנושא, אך האם אתם יכולים לחוש בגודל המעמד? שירה
בכנס רפואי? האונקולוגים הקשיבו בריכוז ובדממה, וניגשו אלי אח"כ להביע את עוצמת חוויתם.
זוהי יוזמתה של מפיקת הכנס, אפרת חובב, ענקית-רוח וחובבת שירה. ולא היה לה קל לארגן את קריאת השירה בכנס.
ובנוסף, קיבלתי תשלום, זהה כמעט לתשלום שקיבלה הזמרת!
גלעד מאירי
לאחר קריאת התגובות אבקש לחדד היבט אחד בלבד והוא הנוגע למדיניות התקציב של ישראל. סדרי העדיפויות הפוליטיים והכלכליים הם אלו שמכתיבים את תקציב התרבות - ולא שום שיקול עמוק, אתי או מוסרי בנוסח: "העבודה היא ריפוי בעיסוק עבור המשורר, אז לא נסייע בסבסוד מוסדות השירה". מדיניות התקציב מוכתבת על ידי החזקים, שמקבלים יותר מהחלשים, אולם במקום להיאבק בקיפוח והאפליה הרוחניים, חלק מהמשוררים יוצרים אידיאליזציות של מצב הדיכוי ואגב כך מפנימים אותו. קבלה של הנחות היסוד התקציביות של המדינה בתחום השירה היא הרכנת ראש בפני מולך ההישגיות ושלטון הטלוויזיה: למה עלי לשלם ע"פ חוק אגרת טלוויזיה,
וזאת למרות שהטלוויזיה בביתי לא מחוברת, אלא לוידיאו בלבד? ולפי גזרה שווה: מדוע אין אגרת שירה...?
* למאמר על מצב השירה
| |
|
