הערה בדבר הלשון החגיגית / יאיר הוּרביץ

יֵשׁ וְהַמִּלִּים עוֹמְדוֹת עַל הָרֹאשׁ.
יֵשׁ וְהֵן עוֹמְדוֹת זְקוּפוֹת.
אֲנִי עוֹמֵד עַל הַקַּרְקַע
אֲבָל בְּרֹאשִׁי סִיעַת צִפֳּרִים נֶעֱלֶמֶת בַּשָּׁמַיִם, שׁוֹקַעַת
בְּמַעֲבֵה הָעֵינַיִם הָעֲצוּמוֹת, וְכְמָטוֹס סִילוֹן
מוֹתִירָה אַךְ שֹבֶל סָמוּי, סְלִיל חוּט
שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא הַסַּכִּין הַמְּעַוֶּה אֶת הַפָּנִים,
הַחֶבֶל הַכָּרוּךְ, הַחוֹמָה לִפְנִים חוֹמָה הַמַּחֲנִיקָה.
לְפֶתַע, מִתּוֹךְ עִיֵּי הַמַּפֹּלֶת,
צִיץ רַךְ עַיִן, צִפּוֹר יְפַת תֹּאַר, חַסְרֵי תְּנוּעָה
וּבְכָל זֹאת פּוֹרְחִים
כַּחֲלוֹם, כַּאֲדָמָה דְּשֵׁנָה הַמֵּיטִיבָה עָצְמָהּ מִתּוֹךְ עַצְמָהּ
וְאוֹסֶפֶת אֶל רְגָבֶיהָ אֶת דְּגַת הַיָּם וְעוֹף הָרָקִיעַ
וְאֶת הַפְּרִי הָעֲסִיסִי וְהָרָקוּב לְמִינֵהוּ יַחְדָּו.

יחסים ודאגה, 1986