ננופואטיקה כתב עת לספרות קצרה ננופואטיקה 6 ילידי שנות השישים

ננופואטיקה: גיליון שישי // ילידי וילידות שנות ה־60

 

עורכת: נועה שקרג'י
מערכת: אלכס בן־ארי, גלעד מאירי, אפרת מישורי, רוני סומק

פתח דבר

בספטמבר 2007 פגשתי במסגרת השירות הלאומי שלי ב'מקום לשירה', חבורה ספרותית ירושלמית בשם 'כתובת', שמנתה חמישה משוררים וסופר שהיו בתחילת־אמצע הנתיב של חייהם הספרותיים (שי דותן, דורית ויסמן, אריאל זינדר, יובל יבנה, גלעד מאירי, ליאור שטרנברג). ארבעה מחברי הקבוצה שהוזכרו לעיל היו ילידי שנות ה־60, חברי הקבוצה הם משוררים, סופרים, מתרגמים, עורכים וחוקרים. המפגש הבין־דורי המתמשך איתם, עם יצירתם, ועם קהילת המשוררים שסבבה אותם נטע בי את התחושה שיש סגנון מיוחד לשירה של ילידי העשור הזה, סגנון המצוי ברובו תחת צל.

יצאתי להתחקות אחר הפואטיקה באמצעות עריכת גיליון זה של 'ננופואטיקה', המאגד בתוכו חמישים ואחד יוצרים ויוצרות שכולם נולדו בשנות ה־60.

על פי רוב משורר משויך לדור ספרותי לפי המועד בו התפרסם ספר ביכוריו. זאת אולי משום שקל יותר לתחום תקופה בה יצאו ספרים מסוימים ולא להתחקות אחרי מהלך יצירתי של שנות חיים. לפיכך, גיליון זה עוסק באופן נדיר בדור ספרותי המוגדר כך מכורח נסיבות ביוגרפיות ולאו דווקא מבחינה סגנונית־פואטית. זהו דור שיצירתיו טרם כונסו ולא נערך ביצירתו דיון של ממש. בגיליון זה מבחר מייצג ומקיף של שירת הדור, אולם כאן אוכל להציע רק זיהוי מספר מצומצם של מאפיינים בולטים וקווי מתאר לפואטיקה זו. מיפוי מדויק ומבוסס יתקבל רק לאחר מחקר עתידי.

שנות ה־60 של המאה הקודמת תרמו לשירה הישראלית משוררים רבים שנמצאים כיום בשלבים שונים בהתפתחותם היצירתית: החל ממשוררים צעירים העומדים לקראת הוצאת ספר ביכורים (נועה ברקת, יורי סלע, נעמה בוגט), עבור במשוררים שהחלו לפרסם את שיריהם בראשית שנות ה־80 (למשל, משוררי חבורת 'מקום' אלון אלטרס, אלי הירש, רובי שונברגר) וכלה במשוררים שפרסמו ספרים במהלך השנים אולם לא בעשור האחרון (אריק א., שבי שחורי). המנעד נובע בראש ובראשונה מאופי המיפוי המתמקד בתקופת הלידה, אולם הוא מושפע הן מהיכולת להתחיל לכתוב ולפרסם שירה בגיל מבוגר (וממילא מהארכת תוחלת החיים), והן מהיותם של רבים ממשוררים אלה "לייט בלומרז"; משוררים שספריהם הראשונים יצאו לקראת או במהלך שנות ה־40 לחייהם (למשל: אלי אליהו, איריס אליה כהן, יורם ניסינוביץ', עדי עסיס, יובל פז, גיא פרל, נדיה עדינה רוז ואחרים).

במהלך העריכה של הגיליון, הבחנתי במאפיינים משותפים רבים לקבוצה דורית זו. מתוך שלל המאפיינים בחרתי להציג להלן רק שבעה, אלה שהיו הבולטים והמשמעותיים לטעמי. יש לציין שמאפיינים אלה מוצגים כאן לעצמם ולא במסגרת דיון השוואתי עם דורות קודמים או מאוחרים. מכל מקום יצירת תמונה מלאה של הפואטיקה הדורית מחייבת דיון ספרותי מקיף ומעמיק.

1.  נזילות מגדרית לפואטיקה של ילידי שנות ה־60 תכונות רבות הנתפסות בתרבות כנשיות. למשל, עדינות, רוך, רגישות עצמית ורגישות בין אישית, פטפטנות, אמפתיה אל הזולת, כושר ניתוח ניואנסי ותקשורתיות. זאת בניגוד לערכים הנתפסים כגבריים ומזוהים לא פעם שירה מאז'ורית, למשל: אומץ, ביצועיות, מיומנות, אלימות, מיניות, חסינות וחסונות, ניכור, איפוק ורהב. נדמה לי במלוא הזהירות המתבקשת שהפואטיקה של ילידי שנות ה־60 מבכרת ערכים המבטאים עוצמה על אלה המבטאים כוח. אם הכוח נוגע למערכות, עוצמה שייכת לפרטים; אם הכוח הוא השוואתי, העוצמה עומדת לעצמה. הנזילות המגדרית מאפשרת לפואטיקה לנוע על ציר הפרפורמטיביות בטקסט (מרהב ועד צניעות) באופן חופשי. ילידי שנות ה־60 הנהיגו שינוי זה הודות לשני מבשרים משמעותיים ששירתם ניחנה בחופש ותנועה בהבעת המגדר: יונה וולך וחזי לסקלי. היוניסקס בשירה זו הוא טעם מרכזי למשמעות ולחידתיות של דור ספרותי זה. נדמה שבתוך אקלים ספרותי גברי קשה להבחין בטון זה מבלי לפתור אותו בהיעדר כוח.

2.  מוזיקליות פרוזאית הפואטיקה של ילידי עשור זה נוטה אל הפרוזאיות ולא מתאפיינת בכתיבה בחרוז ובמשקל, בחירה המקשה על המשורר להוכיח את מיומנותו בדגמים קלאסיים נחשבים. אמנם, זו תופעה רחבה האופיינית לשירה העברית מאז שירת שנות ה־50, אך הראוי לציון הוא שילידי שנות ה־60 קיבלו אותה בדרך כלל כהנחת יסוד צורנית. ייתכן שהנטיה המוסיקלית לפרוזאיות מקורה בגיוון של הואריציה. לכאורה, הדיבור הפרוזאי הוא שטוח, אלא שלמעשה הוא כולל אינספור צירופים חד פעמיים של מוסיקליות, לרוב דיסהרמונית.

3.  נהר הפרט הפואטיקה של ילידי שנות ה־60 היא ברובה פואטיקה של פרטים המדברים ביניהם שיחת אחד על אחד. היות ופואטיקה זו מתארת בדרך כלל סיטואציות ספציפיות ונקודות מבט יחידאיות היא לא פונה אל הכלל אלא נשארת בדלת אמותיה. זו אינה שירת כיכרות אלא שירת אינדיבידואליסטים. מאפיין זה אינו אקסלוסיבי לעשור זה, אולם הוא נוכח ומרכזי. בנוסף, זו בדרך כלל שירה השואפת לחמוק מהצהרות שיכפיפו את האמינות והקונקרטיות שלה לנרטיב על, קונספטואלי, זהותי או תקשורתי.

4.  הספר כמדיום עיקרי שנות ה־80 וה־90 עומדות בסימן היחלשותם של אמצעי הייצור הספרותיים שפעלו במאה ה־20: ערבי הקריאה, חוגי הספרות באוניברסיטאות ובעיקר מעמדם המתדרדר של העיתון והספר (Bolter, 2001). משוררים שפרסמו לראשונה בשנות ה־80 וה־90 כתבו ופרסמו טקסטים המיועדים בראש ובראשונה להיקרא מספר, בתקופה שמסמלת דווקא את היחלשותו של הדפוס. מדיום התקשורת משפיע על אופי התקשורת ומכאן האינטימיות והפרוזאיות המאפיינת שירה זו קשורה למקום פרסומו ולמעמדה של הבמה.

5.  מפעלים ספרותיים משוררי שנות ה־60 נמנים במחקר הסוציולוגי עם דור ה־X (ילידי שנות ה־50 וה־60) המאופיינים בהשרדותיות, בחוסר רצון לחולל תמורות, בתחושת שייכות אל הכלל, אך גם בניתוק מנראטיבים גדולים המאחדים את החברה (Coupland, 1991). עם זאת, רבים מילידי שנות ה־60 הם משוררים בעלי מפעלים ספרותיים משמעותיים שאינם קשורים בשירתם, למשל, תרגום (שמעון בוזגלו, רפי וייכרט, טל ניצן, ליאור שטרנברג) הוצאה לאור (רפי וייכרט, יובל יבנה, אפרת מישורי, אילן שיינפלד), ביקורת (אריק א., אלי הירש, גיא פרל) ובהובלת יוזמות ולעיתים גם מאבקים ספרותיים־חברתיים (יורם ניסינוביץ', גלעד מאירי, חביבה פדיה, אילן שיינפלד, סמי שלום־שטרית). מפעלים אלה נתפסים לעיתים כמאפילים על שירתם של משוררי הדור, בעיקר בשל משמעותם הרבה, או במילותיו של רמי סערי “שִׁירִי חוֹבֵק בְּהַשְׁלָמָה אֶתְכֶם, / קוֹשְׁרֵי כְּתָרִים לְתַרְגּוּמַי / הַמִּתְעַלְּמִים מִשִּׁירָתִי." (כאן, עמ' 64). ריבוי המפעלים עשוי ללמד גם על האמונה המוגבלת בכוחה של השירה לבדה להשפיע על העולם וממילא על יכולותיה להיות כלי שימושי בשינוי עולם. היוזמה הספרותית עלולה להסיט את תשומת הלב הספרותית, התקשורתית והאקדמית מהיצירה עצמה ונתפסת לעיתים כשאיפה 'עסקנית' להעצמת הנוכחות של היוצר במרחב הספרותי ולהשגת כוח שלא באמצעות היצירה עצמה. גם זו, אגב, תפיסה המבטאת הלך מחשבה גברי לפיו התמקצעות והתמסרות פירושן התמקדות בריטואל של מעשה אחד.

6.  כתב העת כמו אלה שקדמו להם משוררי דור זה התפתחו בעולם הספרות באמצעות פרסום בכתבי עת, ובהם שני כתבי העת המיתולוגיים שפעלו בתקופה זו ('עכשיו' ו'סימן קריאה'). עם זאת, רק שניים מכתבי העת הפועלים כיום הוקמו על ידי ילידי דור זה ('משיב הרוח', ו'ננופואטיקה'). מיעוט כתבי העת של ילידי שנות ה־60 הוא השלכה של התרופפות האמונה בכוחו וברלוונטיות של כתב העת על רקע הדומיננטיות של התרבות הפופולרית. באופן פרדוקסלי פריחת כתבי העת מתרחשת דווקא עם עלייתו של האינטרנט המעודד כתיבה ומאפשר פרסום ללא לקטורה (שנת 2005). בהקשר זה יש להזכיר גם את גיליון 55 של כתב העת 'עכשיו' שיצא בשנת 89', והוקדש לשירה צעירה של חלק מהמשוררים המופיעים גם כאן (למשל: אריק א., עמוס אדלהייט, רפי וייכרט, אפרת מישורי, יהונדב פרלמן ודפנה שחורי). דבר המערכת תיאר את רצונם של המשוררים (שאף ערכו את הגיליון) להציג שירה איכותית המתרחקת 'מהאקלים המדיאלי'.

7.  התמורה הביקורתית ילידי שנות ה־60 הם הראשונים לחוות את השינוי בשדה הביקורתי שהחל במהלך שנות ה־80: העלמותם של עשרות עמודי דפוס בעיתונות היומית, משבר מדעי הרוח, התפזרותם המדורגת של חוקרים ומבקרי ספרות מקצועיים וקבועים והחלפתם במבקרים מזדמנים ובעיתונאים. השלכה מרכזית של התופעה היא דיאלוג אנטי־ביקורתי נטול היררכיות שבא לידי ביטוי בירידה בכמות הביקורת, בפגיעה באיכות המקצועית ובחוסר יכולתה להתגונן מפני אינטרסים כלכליים ופוליטיים של המדיה המסחרית. במילים אחרות, משוררים אלה שהיו עדים לשינוי מקיימים דיאלוג ישיר עם נמענים המפרשים שירה ללא השכלה ומידע של תיווך ביקורתי, אולם בכתיבתם יש מהלך היברדי הכולל דיאלוג מעורפל עם שרידי ההגמוניה הביקורתית ודיאלוג עם נמען מתהווה, אשר בז להיררכיות ספרותיות.

אסופה זו יוצאת תחת הגג של כתב העת 'ננופואטיקה', אולם רוב השירים אינם עונים על מגבלת השורות שמציב כתב־העת. עם זאת חשתי שהעיסוק בעשור ספציפי זה שבין 1969-1960 הוא מעשה של גזירה והתמקדות בפרט אחד מתוך האנימציה הכוללת, הפרועה, של השירה הישראלית בהווה, תואמת את העמקות שהמיקוד מאפשר ואת רוח כתב העת בכלל. למרות המיפוי האנתולוגי שנערך כאן ביקשתי לשמור על אופיו ככתב עת: הרוב המכריע של השירים בגיליון מתפרסמים כאן לראשונה.

כאמור, בגיליון משתתפים חמישים ואחד יוצרים ויוצרות, אחת מהן אינה בין החיים עוד (אלישבע גרינבאום ז"ל). בגיליון מודפסים שלושה שירים של איימן אגבריה המופיעים כאן בשפת המקור (ערבית) ובתרגום לעברית מאת יותם בנשלום. לצערי לא עלה בידי להשיג שירים ממספר משוררים, בהם חביבה פדיה ואיתן נחמיאס גלס המהווים להבנתי, כל אחד בדרכו, חלק משמעותי מקולו של עשור זה. השירים מסודרים בגיליון על פי סדר כרונולוגי עולה של שנת הלידה של מחבריהם, ובכל שנה מסודרים השירים לפי סדר א"ב של שמות המחברים.

אני מודה לכל המשוררים והמשוררות שתרמו מיצירתם לגיליון זה.

קריאה נעימה,
נועה שקרג'י

 

מתוך הגיליון:

יהונדב פרלמן / הבשורה ע"פ לוטו

מִתַּחַת לְקִמְרוֹן הַתִּקְרָה הַמְּעֻגָּל
מֵגִיחַ אֱלֹהִים בִּדְמוּת קַרְל מַרְקְס
מוֹרֶה בְּכַפּוֹת יָדַיִם מֻצְמָדוֹת
חֵץ נֶעֱלָם בָּאִשָּׁה הַנִּבְחֶרֶת לֶאֱלֹהוּת

עַל הָרִצְפָּה — חָתוּל מְבֹעָת מַבִּיט
בְּמַלְאָךְ אוֹחֵז חֲבַצֶּלֶת בְּיָדוֹ
רוֹקֵעַ בִּשְׂמֹאלוֹ מֵנִיף יְמִינוֹ
בְּקֹצֶר רוּחַ כְּלַפֵּי אַחַת מִרְיָם
הַמַּרְתִּיעָה לְאָחוֹר, מְנִיפָה
כַּפּוֹת יָדַיִם חֲשׂוּפוֹת סָפֵק
מְצַיֶּתֶת סָפֵק נִלְחֶמֶת
בְּמַר גּוֹרָלָהּ עֵינֶיהָ נְעוּצוֹת
בַּצַּיָּר הַמַּבִּיט בָּהּ לְלֹא רַחֵם

וּמַטָּה־מַטָּה
מִשּׁוּלֵי שִׂמְלָתָהּ הָאַרְגְּמָנִית
מְצִיצָה כַּף רֶגֶל מִפְלַצְתִּית חָמֵשׁ
אֶצְבָּעוֹת אַרְכָנִיּוֹת בְּתוֹךְ סַנְדָּל פָּשׁוּט
וְהֵן אֵינָן קִשּׁוּט אֶלָּא פִּסַּת גּוּף שֶׁנֶּחְשְׂפָה
מִתּוֹךְ תְּנוּעַת הָרְתִיעָה מֵאֵימַת הַבְּשׂוֹרָה
שֶׁשְּׁנֵי גְּבָרִים נְחוּשִׁים בָּאוּ לְבַשְּׂרָהּ

 

שלומי חסקי / פנגו

גַּם כְּשֶׁאֶחֱלֹם אֵינְסְפוֹר חֲלוֹמוֹת עַל אֵינְסוֹף,
גַּם כְּשֶׁאֶרְשֹׁם בַּפַּעַם הַמִּילְיוֹן אֶת אוֹתָן רְשִׁימוֹת מַטָּלוֹת,
תָּמִיד תִּשָּׁמֵר לָךְ חֲנָיָה (בְּלִי פַּנְגּוֹ)
בְּלִבִּי, שֶׁהֲרֵי פַּעַם,
אֵי־שָׁם בְּתַמּוּז רָחוֹק,
הֵגַחְנוּ לָעוֹלָם הַזֶּה בְּאוֹתוֹ בֵּית חוֹלִים
תֵּל־אָבִיבִי, בְּאוֹתָהּ מַחְלָקָה
עֲטוּפָה בִּרְדִיד אוֹפְּטִימִיּוּת, בְּאוֹתוֹ יוֹם שְׁרָבִי, אֵי־אָז בְּאַרְבָּעָה בְּיוּלִי
1965
רוֹתֵחַ וּמַהְבִּיל.

 

אימן אגבריה / מתוך המחזור ״אטבי כביסה״

ملقط الشوارع
لا حاجة لترك مدينتك
بقاؤك فيها أكبرهجرة منها
وأشدّ عقابٍ لها.
لكن، أرجوك لا تخذل شوارعها تمامًا.
عند مرورك بين البيوت والمحال التجارية
تذكّر أن هذا العمران من خسائر المدى القديم.
حيث لا كلاب ضالة ولا لافتات شرسة
أرجوك، لا تخذل شوارعها
لانّها ستعرف كيف تنتقم منكَ في المرّة المُقبلة:
إسفلت ماكر أو حفرةٌ جديدةٌ أو رصاصةٌ تائهةٌ أو شرطيٌ عنيف.
ستجد لك سبباً يكسرك
أو هدفاً يخذلك.
أرجوك، لا تخذل شوارعها
تذكر على كل رصيف رفيق
وأن لكل مفترق ذاكرة عن بيدر عتيق

אטב אשתי

שׁוּם דָּבָר לֹא קָרָה כְּמוֹ שֶׁתִּכְנַנְתִּי
לֹא הִצְלַחְתִּי אֲפִלּוּ לְדַמְיֵן אֵיךְ יֵרָאוּ עַכְשָׁו פָּנַיִךְ:
אַתְּ יָפָה יוֹתֵר, אֲנִי חַלָּשׁ יוֹתֵר.
שׁוּם דָּבָר.
כְּשֶׁחִבַּקְתִּי אוֹתָךְ לָרִאשׁוֹנָה אָמַרְתִּי:
"רְאִי, אֵין יָם וּמוּזִיקָה סְבִיבֵנוּ, רַק חִבּוּק הָדוּק מֻבְהָק"
טָעִיתִי… אַחֲרֵי כָּל הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה יַחַד
"רְאִי, הַכִּנּוֹרוֹת גּוֹעֲשִׁים בְּכָל מָקוֹם, וַאֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ יוֹתֵר".
מערבית: יותם בנשלום

 

דפנה שחורי / אדום עגול

אֲנַחְנוּ אַף פַּעַם לֹא עוֹשִׂים לַיְק אֶחָד לַשֵּׁנִי
לַמְרוֹת שֶׁאֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים
הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁלָּנוּ מְסַמְּנוֹת גֻּמּוֹת עֲמֻקּוֹת
אֲבָל לֹא עַל מָסַכֵּי LCD
וּבְכָל זֹאת לִפְעָמִים אֲנִי מִתְעַקֶּשֶׁת:
"לָמָּה אַתָּה אַף פַּעַם לֹא עוֹשֶׂה לִי לַיְקִים?"
"כִּי אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַשִּׁירִים שֶׁלָּךְ"
לוֹחֵשׁ לִי הַלָּשׁוֹן עַל הָאֹזֶן הַפִיסִית
אֶל תּוֹךְ הָאָדֹם הֶעָגֹל
הַמְּכֻפְתָּר בְּרִיצְ'רַץ'

לרכישה לחצו כאן