* / דורית ויסמן

אֲנִי לֹא רוֹצָה לִהְיוֹת
מְשׁוֹרֶרֶת שָׁדַיִם.

אֲנִי רוֹצָה שָׁדַיִם בְּרִיאִים, סְמוּיִים
מוּבָנִים מֵאֲלֵיהֶם וְשֶׁאֵין כּוֹתְבִים עֲלֵיהֶם,

בֶּטַח לֹא אֲנִי. רַעַד בַּיָּדַיִם.
שֶׁמֶשׁ מְשַׂחֶקֶת הַיּוֹם עִם הָעֲנָנִים

אַינְשְׁטֵין שָׁר עַל עָלִים בָּרוּחַ
וְתוּגָה בַּלֵּב. גַּם עַל כְּאֵב.

אִמִּי שׁוֹאֶלֶת אֵיךְ אַתְּ עוֹשֶׂה אֶת זֶה,
גַּם רוֹקֶדֶת.

הִבַּטְתִּי בַּשָּׁד אַחֲרֵי הַמְּחָטִים,
הַפִּטְמָה הָיְתָה פְּחוּסָה, שְׁקוּעָה,

לֹא מַכִּירָה בְּעֶרְכָּהּ, נוֹזֵל צָהֹב
הִשְׁאִיר בִּי סִימָנִים

אָחוֹת אַחַת אָמְרָה, זֶה יֵרֵד בַּכְּבִיסָה,
אֲפִלּוּ אִם הַחָזִיָּה לְבָנָה.

אָחוֹת אַחֶרֶת עָמְדָה מֵאֲחוֹרַי, מִשְּׂמֹאל, הִתְבּוֹנְנָה,
הָיְתָה רוֹצָה לָשִׂים יָד עַל רֹאשִׁי

הַזַּרְקוֹרִים כֻּבּוּ, הֶחְשִׁיכוּ
אֶת הַחֶדֶר.