[ סֵפֶר זֶה מֻקְדָּשׁ לְעַצְמִי ] / יקיר בן-משה

סֵפֶר זֶה מֻקְדָּשׁ לְעַצְמִי. בְּתִקְוָה שֶׁכָּעֵת יָנִיחַ לִי, הַמְּנֻוָּל. אַבִּיט בּוֹ נוֹגֵעַ בַּסֵּפֶר, מִשְׁתַּטֵּחַ עַל הַכְּרִיכָה, לוֹגֵם אֶת הַשִּׁירָה וּמְפַנְטֵז שֶׁהִיא נִכְתֶּבֶת עֲבוּרוֹ. וְנִיחָא, שֶׁהָרֵי כָּל עוֹד אֶמְצָא אֶת עַצְמִי קוֹרֵא בְּשִׁירַי, אוּכַל לְהִתְרַחֵק וּלְשׁוֹטֵט בַּבַּיִת, גּוּף חָלוּל שֶׁכְּמוֹתִי, לְהִתְיַשֵּׁב בְּרִגְשָׁה עַל כִּסֵּא הָעֵץ הָרוֹעֵד וְלֹא לִכְתֹּב דָּבָר