הַתַּלְתַּלִּים שֶׁלִּי נוֹבְחִים הַלַּיְלָה! זְמַן רַב לֹא בָּא בִּי הַחֵשֶׁק לִכְתֹּב. וּבְכָל-זֹאת, כַּף-הַיָּד מִתְעוֹרֶרֶת, מְחַפֶּשֶׂת בְּאֶצְבְּעוֹתֶיהָ אַחַר נֹסַח מַחֲשָׁבָה לִצְלֹף אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: הַתַּלְתַּלִּים שֶׁלִּי נוֹבְחִים הַלַּיְלָה! מֵעֵבֶר לַמֵּצַח מִשְׂתָּרֵעַ יַעַר, בֵּין עֵצָיו נָעוֹת הַנְּמָלִים הַשְּׁחֹרוֹת הַמִּתְחַפְּרוֹת עָמֹק בִּבְדִידוּתָן. (חלק מתוך שיר)

הַתַּלְתַּלִּים שֶׁלִּי נוֹבְחִים הַלַּיְלָה!
כֵּיצַד לְהַרְכִּיב אָדָם וּשְׁמוֹ יַקִּיר?*
[ וְלֹא חָשַׁבְתִּי שֶׁאֶשְׁמַע עַצְמִי בִּנְשִׁיפָה ]
[ סֵפֶר זֶה מֻקְדָּשׁ לְעַצְמִי ]


"מדהים עד כמה ניתן לפרוק במלים משא כה כבד של רגשות" מאת שי דותן