ילדת הברזל שלנו על הספר "ילדת הברזל", ננו שבתאי, ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2006 מאת דורית ויסמן

ספרה הראשון של ננו שבתאי הוא ספר בוטה, בועט, בועל. קלסיקאנים יירתעו ממנו. מנחם בן יקפוץ עליו. אין בו כמעט שיר שאין בו מלה גסה. יחד עם זה, הוא רענן, מעניין, עדין ולירי.

נוכל לשים את שבתאי בקטגוריות רבות: משוררת וידויית, אישית, פרוזאיקונית. אך נראה לי שהיא קטגוריה של אשה אחת. היא ננו שבתאי. דווקא נזכרתי בהקשר שלה באסתר ראב, שכשכתבה בשנות העשרים של המאה הקודמת - שורות כמו "וְלַיְלָה לַיְלָה תִּגְדַּל תְּשׁוּקָתִי / אֱלֵי שׁוֹקֶיךָ הַדַּקּוֹת הַקָּשׁוֹת" (מתוך השיר ממנגינות אמה) או כמו "אֲנִי תַּחַת הָאָטָד/ קַלָּה, זֵידוֹנָה,/ קוֹצָיו צוֹחֶקֶת/ לִקְרָאתְךָ זָקַפְתִּי;" (מתוך השיר אֲנִי תַּחַת הָאָטָד) הכתה בתדהמה את קוראי-השירה של הימים ההם.

אצל ננו שבתאי צריך לחפש תמיד את הדברים שאינם שגרתיים ואינם צפויים. היא מורדת במסורתי ובמקובל. למשל, כותרת שיר בשם יום הזכרון לא תביא את ההמשך הצפוי:

יוֹם הַזִּכָּרוֹן (5 שורות ראשונות):
לְזֵכֶר חַלְלֵי מַעַרְכוֹת
הַיְּחָסִים
בָּנִים תָּמִיד רוֹצִים
מֵתִים עָלַי
בְּכֵּיף

שירתה של שבתאי רעננה גם בהומור שבה. אין לנו יותר מדי שירה הומוריסטית. ההומור מביא תקווה. הנה, למשל, השיר "מָה יְּלָדִים מַרְגִּישִׁים כְּשֶׁהַהוֹרִים מִתְגָּרְשִׁים"

הוֹלְכִים לְבֵית סֵפֶר
וְעוֹשִׂים שִׁעוּרִים:

(גֵּאוֹגְרַפְיָה)
אִמָּא - יְרוּשָׁלַיִם
אַבָּא - תֵּל אָבִיב
אוֹטוֹבּוּס דָּן
לַנַּיָּד הַקָּטָן

(עִבְרִית)
אִם אֵין אָבִי
אִ-
מִּי לִי

(אַנְגְּלִית)
because
דֵּד אִיז דֵּד
דֵּד אִיז דֵּד

(חַקְלָאוּת)
וְהוּא הָיָה
כְּמוֹ גַּנָּן
גַּנָּןגִּדֵּלדָּגָןבַּגַּן
גַּנָּן נָשָׂא רַגְלָיו מִכָּאן
דָּגָן נִשְׁאַר לִגְדֹּל בַּגַּן
דָּגָן יִגְדַּל
(אֲבָל)
קְצָת דַּל

(הַפְסָקָה - אוֹכְלִים סֶנְדְּוִיץ')

(חִנּוּךְ מִינִי)
אַבָּא - פִּין
אִמָּא - פֹּת
אַבָּא - מִין
אִמָּא - NOT

(מוֹלֶדֶת)
אָנוּ עוֹד נִטַּע לָךְ וְנִבְנֶה לָךְ
וְנִפְרֹשׂ לָךְ מַרְבַדֵּי גַּנִּים
הָאֶתְמוֹל נִשְׁאַר מֵאֲחוֹרֵינוּ
אַךְ לִבֵּנוּ
מֶלֶט בְּשַׂלְמַת בֶּטוֹן

(חֶשְׁבּוֹן)
מִשְׁפָּחָה אַחַת
פָּחוֹת אַבָּא
אֶחָד
אֱלֹהֵינוּ
בְּשֹׁרֶשׁ
בָּרִבּוּעַ
בָּאַבּוּאַ
(כָּל זֶה פוּנְקְצִיָּה שֶׁל
אֶפֶס
נֶעֱלָם אֶחָד)

(חוּג בִּשּׁוּל)
הַכֹּל נֶהֱפָךְ לְפֶּחֶם

- צִלְצוּל -

שִׁעוּרֵי בַּיִת.

כשקוראים את שבתאי, אי אפשר להתעלם מן ההקשר המשפחתי. ננו שבתאי אינה כותבת בפסבדונים, נהפוך הוא, היא חושפת את שמה, משחקת בו בשירים רבים, ומפרטת את ההסטוריה המשפחתית. היא החליטה לא להסתיר, ובחרה בכך להתעמת עם אביה המיתולוגי - או, אם תרצו, עם המיתולוגיה שעל אביה -בים בו הוא שוחה ושולט עשרות בשנים. זהו מעשה אמיץ מאוד.

ובעניין מיתולוגיה, השירים רווים אזכורים ספרותיים לרוב (אורה הכפולה, לוליטה, עגנון, מימנרמוס מן המיתולוגיה היוונית, תדאוש קנטור, אלזה לסקר שילר), המעדנים את המהלומות החושפניות של ננו שבתאי ומוסיפים רובד נוסף לשכבות האישיות בהן היא נוברת.

השיר של שבתאי מיתה קטנה מתחיל כך:

אֲנִי הִמְצֵאתִי אֶת הַסִּפּוּר הַזֶּה
בְּנַעֲלֵי לַכָּה אֲדֻמּוֹת

מיד עולה בתודעתנו סיפור שלגיה, אולי איזו פיה טובה, הצירוף של סיפור ונעלי לכה אדומות, אך ההמשך הוא ננו-שבתאי טיפוסי:

נִכְנַסְתִּי אֶל הַמְּכוֹנִית הַיְּקָרָה
(הָיָה מוּזָר, עַד אָז דִּמְיַנְתִּי
שֶׁתִּהְיֶה טָרַנְטֶה)
נִמְשַׁכְתִּי לְכָאֵלֶּה גַּבְרִיִּים קְצָת רְקוּבִים

אן סקסטון, חלוצת המשוררות הוידוייות, שכתבה בשנות הששים של המאה שעברה, כתבה בגלוי על גירושיה, על יחסי אב-בת ועל שגעונה, השתמשה באגדות ובמיתולוגיה (אגדות אנדרסון וגרים, סיפורי המיתולוגיה והתנ"ך) כדי לתת רובד נוסף לשיריה. שיריה של אן סקסטון סביב האגדות יצאו בספר שנקרא transformations. טרנספורמציות אלו, שירים העוסקים באגדות ובמיתולוגיה, הן הרחבה של שירתה הוידויית. הן אינן מובאות כמטאפורות או כדימויים, אלא כסיפורים, שבדרך כלשהי הכותבת נמצאת בתוכם, באופנים גלויים וסמויים. סקסטון התרכזה בהם באספקטים של האשה: בת הנסיכה הצייתנית, המכשפה המרשעת, האם החורגת: שלגיה "פוקחת עיניה רחבות כמו היתומה אנני" (הלא היא אן סקסטון עצמה).

בואו נראה את השיר הבא של ננו שבתאי:

הַשֵּׁם 2

לִפְנֵי הַשֵּׁנָה, כְּשֶׁהָיִיתִי קְטַנָּה, הָיָה אָבִי, שֶׁהוּא מֻמְחֶה גָּדוֹל
בְּמִיתוֹלוֹגְיָה יְוָנִית,
מַמְצִיא שִׁירִים וּמְסַפֵּר לִי סִפּוּרִים:

"לִפְנֵי הַסְּפִירָה, בַּמֵּאָה הַשְּׁבִיעִית, חַי מִימְנֶרְמוֹס, הַמְּשׁוֹרֵר הַגָּדוֹל.
לְמִימְנֶרְמוֹס הָיְתָה אֲהוּבָה, וּשְׁמָהּ הָיָה נָנוֹ.
נָנוֹ הָיְתָה נַעֲרָה יָפָה וּמַקְסִימָה מְאֹד,
וְהוּא אָהַב אוֹתָהּ כָּל כָּךְ, עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁהוּא כָּתַב לָהּ
סֵפֶר, שְׁמוֹ כִּשְׁמָהּ:
נָנוֹ…"

אַךְ אֶת שִׁירָיו
אָכַל הָעָשׁ
וְאֶת חַיָּיו
הַמְּשׁוֹרֵר נָטַשׁ

זֵכֶר שִׁיר אַהֲבָתָם נִשְׁכָּח

עִם זֹאת, יֵשׁ עֵדֻיּוֹת שֶׁמּוֹכִיחוֹת
שֶׁכָּל זֶה לֹא סְתָם דִּמְיוֹנוֹת
לַמְרוֹת שֶׁהוּא כְּבָר מֵת
הָיָה זֶה בֶּאֱמֶת
בְּאוֹתָהּ הָעֵת
מִזְּמַן מִזְּמַן
שָׁם, בְּיָוָן

אַחַת מֵהֶן עוֹד כָּאן.

כריכת הסיפור המיתולוגי במעשה-השיר מקלה על הבעת רגשות אכזבתה מן האב. כשהיא כותבת "אַךְ אֶת שִׁירָיו/ אָכַל הָעָשׁ/ וְאֶת חַיָּיו/ הַמְּשׁוֹרֵר נָטַשׁ" היא כותבת בשני מישורים: מישור אחד, הגלוי, הוא המשורר הגדול, מימנרמוס, מן המיתולוגיה, שעל שם אהובתו היא נקראת. במישור השני, הסמוי, זה אביה, גם הוא משורר גדול, בזמננו ובארצנו. המשחק בין שני הרבדים האלו מצוי גם בשורה "זֵכֶר שִׁיר אַהֲבָתָם נִשְׁכָּח", ומרחף, למעשה, על כל השיר. לא היינו צריכים את שורת הסיום - "אַחַת מֵהֶן עוֹד כָּאן." - כדי להבין שהמשוררת על עצמה כותבת. היא האהובה הננטשת, היא המאוכזבת.

האיזון בין הוידוי לבין הבדייה הוא שֶמֵּרים את השיר למעלה.

ואם כבר הזכרתי את ההקשר המשפחתי, אז אם מדברים על תפוחים שנופלים לא הרחק מן העצים, אני חושבת שננו שבתאי איננה נמצאת בצילו של אף אחד. היא קול עצמאי, ייחודי, רענן בשירה הישראלית. אני רוצה עוד.

* ילדת הברזל זכה בפרס אקו"ם לעידוד היצירה - 2004.

לינקים:
* משהו שמזכיר בלוג: יומן שירי מקוון מאת מאיה בז'רנו, הארץ, ספרים
* כתבה בעתון 'תל אביב', 12.05