אמא שלי, חמישים ושש שנה אחרי, בשדרה
של ארזבט פארק, גדליי, הונגריה,
ועלים עלים נושרים סביבה / דורית ויסמן

הַשָּׁנִים נָשְׁרוּ מִמֶּנָּה, כְּמוֹ
בְּשִׁיר אַחֵר, קָשֶׁה יוֹתֵר,
וְהִיא בִּשְׂדֵרַת הָעֵצִים פָּסְעָה קַלָּה, נִשְׁעֶנֶת
עַל מַקְּלָהּ. אִמָּא, אָמַרְתִּי לָהּ, אֲנִי רוֹצָה
אוֹתָךְ רָצָה כְּמוֹ יַלְדָּה, רָצָה בַּשְּׂדֵרָה,
אֲנִי רוֹצָה לְצַלֵּם אוֹתָךְ רָצָה בַּשְּׂדֵרָה,
אֲבָל הִיא לֹא רָצָה, אִמָּא שֶׁלִּי, צִלַּמְתִּי אוֹתָהּ בּוֹכָה
כְּשֶׁהֶעָלִים נוֹשְׁרִים סְבִיבָה. שׁוּם דָּבָר לֹא הִשְׁתַּנָּה
56 שָׁנָה, אָמְרָה. יָשְׁבָה עַל סַפְסָל בְּרֹאשׁ תֵּל סְלָעִים,
כְּמוֹ לִפְנֵי שָׁנִים, שָׁכְחָה אֶת דַּלֶּקֶת-הַחֲנִיכַיִם
וְהַכְּאֵבִים בַּבִּרְכַּיִם. בְּפָנִים רַכּוֹת, שְׁקֵטוֹת, הֶאֱזִינָה לֶעָלִים.