 |
- הניתוק השירי
שירה, בדיחות ומתמטיקה
מאת רון אהרוני
חוקרי השירה שואלים יותר מדי "מה" ופחות מדי "למה". הם מבחינים בעשרות תחבולות
שיריות, אבל ממעטים לשאול איזו מטרה הן משמשות. לתחבולות האלה יש ככל הנראה
מכנה משותף, שנוגע לפעולתן על הקורא - יש לשער שכולן נועדו להשיג אותו אפקט. מהו
האפקט הזה? והאם משותף לכל טכניקות השיר גם איזשהו מנגנון סמוי? מי שרוצה להשיב
על החידה העתיקה "מהו שיר" חייב להשיב תחילה על שאלות אלה.
אם אכן יש מכנה משותף לכל תחבולות השיר, הוא בוודאי לא יימצא על פני השטח. ממבט
חיצוני קשה למצוא קירבה בין המטונימיה ובין השיר המתהפך, בין האוקסימורון ובין
החזרה השירית, בין החרוז ובין ההצלבה (כיאסמוס). אבל יש משהו שיכול לעזור, וזוהי
הבחנה מעניינת: שכמעט כל מנגנוני השיר מופיעים גם בבדיחות. גם הבדיחות משתמשות
במשחקי מילים, בהיפוכים, בריאליזציה של מטפורות (הוצאת האוויר מבלון המטפורה),
בהיפרבולות (אף כי בבדיחות קוראים להן פשוט "הגזמות"). צריכה אם כן להיות קירבה
כלשהי בין השיר לבדיחה, ואפילו איזשהו מבנה פנימי משותף. ובדיחות אינן כה קשות
לפענוח. סודן פשוט יותר מזה של השיר.
התיאוריות המקובלות על הבדיחה מדברות על מפגש של שני מישורי חשיבה. על פי התורות
האלה, שנקראות "תורות אי הלימה", בדיחה נוצרת כאשר מבנה חשיבה אחד מתחלף לפתע
באחר, או כאשר מבנה מושגי משמש לתיאור משהו שאינו הולם אותו. לאמיתו של דבר, לא
בכל בדיחה נפגשים שני מישורים. לפעמים, ואפילו לרוב, יש "מחיאה של כף יד אחת".
בבסיסה של הבדיחה עומד מנגנון ראשוני יותר - לא משחק בין שתי תבניות חשיבה, אלא
ניתוק של קשר חשיבה אחד.
או, במינוח מעט שונה - "ניתוק משמעות". המושג "משמעות"
נלקח כאן במובן רחב מאוד, והכוונה היא לכל מטען שמקושר לרעיון או עצם. נושאות
המשמעות המפורסמות ביותר הן כמובן המילים, אבל הן לא היחידות. למשל, גם למעשים
יש משמעות - מעשה מקושר אצלנו אוטומטית עם הכוונה שמאחוריו, הדחף שגרם לו או
המטרה שלו.
הנה כמה דוגמאות להבהרת מושג "ניתוק המשמעות" בבדיחות.
פציינט: אני בן 70 וכבר לא כל כך הולך לי במיטה, והשכן שלי בבית האבות
בן 74 ומספר שהוא עושה את זה כל יום. מה לעשות?
רופא: מה לעשות? תספר גם אתה.
הרופא מנתק בין אמירה לבין משמעותה. וכדי להעצים את הבלבול בין סמל ומשמעות הוא
מתייחס לאמירה כאילו היא "לעשות".
בעליו של קוקר ספנייל קצוץ זנב מביא אותו לוטרינר, שיקצץ את הזנב עוד
יותר. בתשובה לתמיהתו של הרופא הוא מסביר: מחר מגיעה החותנת שלי,
ואני לא רוצה שום סימני שמחה בבית.
כשכוש הזנב הוא רק סמל לשמחה, אבל בעליו של הכלב מתייחס אליו כאילו הוא החשוב,
ולא משמעותו. במקרה זה הניתוק גם מקבל משמעות קונקרטית - קיצוץ...
בשתי הבדיחות האלה מתגלה תכונה חשובה של הניתוק: המשקל עובר מן המשמעות אל
הסמל. המשמעות אובדת, ואילו הסמל, כלומר הדבר שמכוון אל המשמעות, הופך למרכזי.
בבדיחה הראשונה המשקל עובר אל האמירה, בשנייה אל סמל כשכוש הזנב.
במאמר הזה אני רוצה להראות שתהליך דומה קורה גם בשירה. גם בשירים מתחולל ניתוק
בין סמלים ומשמעותם. יותר מכך, זהו המנגנון הבסיסי של השיר, שכל תחבולות השיר
מכוונות להשגתו. זהו הגורם המאפיין המשותף לתחבולות האלה, כלומר בו טמון פתרון
החידה שבה פתחתי את המאמר.
נפתח בדוגמה קלאסית - ניתוק כוונה. בדיחות רבות מבוססות על ניתוק של כוונה, כאילו
אין כוונה מאחורי מעשה מסוים, או כאילו בעל המעשה אינו אחראי לו. למשל, המקרה
הקומי הקלאסי של החלקה על קליפת בננה אינו אלא ניתוק של כוונה - המחליק התכוון
לעשות א' (להמשיך ללכת) ויצא לו מעשה ב' (ההחלקה). או, למשל:
שתי זקנות נוסעות במכונית. לתדהמתה של היושבת ליד מושב הנהג
המכונית עוברת באור אדום, אבל היא מחשה. בצומת הבא קורה הדבר שוב.
כשהדבר קורה בשלישית, היא פונה לזו שיושבת ליד ההגה ואומרת: סלחי
לי, אבל זה עתה עברת פעם שלישית באור אדום! "מה?" עונה האחרת, "אני
הנהגת?"
ניתוק מסוג זה הוא המסר בשירים רבים. למעשה, בכל שיר קיים מסר של "הכוחות
הפנימיים שלך חזקים ממך, או ממה שנדמה לך שהוא אתה". יש פער בין מה שאתה חושב
שאתה רוצה ומה שאתה רוצה באמת:
הַשִּׁיר הַזֶּה הוּא שִׁיר עַל אֲנָשִׁים
עַל מַה שֶּׁהֵם חוֹשְׁבִים וּמַה שֶּׁהֵם רוֹצִים
וּמַה שֶּׁהֵם חוֹשְׁבִים שֶׁהֵם רוֹצִים
("פתח לשיר", נתן זך)
בשירים ארס פואטיים, במיוחד, מופיע המסר "אינני שולט בכתיבה. היא מנותקת מכוונותי
המודעות. אינני אלא כלי בידי כוונות עמוקות יותר."
הנה, למשל, שירה של לאה גולדברג, "על עצמי":
פָּשׁוּט, הָיָה שֶׁלֶג בְּאֶרֶץ אַחַת
וְדַרְדַּר בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת
וְכוֹכָב בְּחַלּוֹן שֶׁל מָטוֹס
בַּלַּיְלָה
מֵעַל לְהַרְבֵּה אֲרָצוֹת,
וּבָאוּ אֵלַי הַדְּבָרִים
וְצִוּוּ עָלַי - שִׁירִי.
וְאָמְרוּ: אֲנַחְנוּ מִלִּים,
וְנִכְנַעְתִּי וְשַׁרְתִּי אוֹתָם.
אם גם בשיר וגם בבדיחה מתחולל ניתוק של משמעות, מהו ההבדל ביניהם? המקרה של
ניתוק כוונה מבהיר זאת. בבדיחה הכוונה מנותקת באמת, ואילו בשיר הניתוק מבטא אמת,
אלא שזוהי אמת פנימית וסמויה. הזקנה שאינה יודעת שהיא נוהגת באמת מנותקת
ממעשיה. המשורר שאינו שולט בכתיבת שיריו אינו מנותק באמת - הוא מכוון בידי כוחות
פנימיים. אילו הנהגת הזקנה הייתה מונהגת בידי מניעים סמויים ממנה עצמה, גם סיפורה
היה הופך לשיר.
בספר שלי שיצא לא מזמן, מתמטיקה שירה ויופי (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008),
השתמשתי בשתי מטפורות כדי להסביר את פעולתו של השיר. האחת, שהשיר הוא כייס
שבמקום לגנוב משהו הוא מנסה להגניב משהו לכיסו של הקורא, בלי שירגיש. השנייה,
שהוא קוסם שמנסה לאחז את עיניו של הקורא. במונחים של ניתוק, השיר מפנה את
תשומת ליבו של הקורא לדברים שעל פני השטח, כדי להגניב לו מסרים מתחת לפני השטח.
כך, למשל, הקיצור השירי המפורסם אינו אלא זריזות ידיו של קוסם. כשהדברים
מתחוללים מהר כל כך, וכשהרבה דברים נדחסים לסמלים מועטים, אינך מספיק לעקוב
אחרי המתרחש. החרוז והמשקל, שמפנים לצדדים החיצוניים של השיר אינם אלא
המטפחת שמתחתיה מבצע הקוסם את הטריק.
השיר מנתק קשרים חיצוניים, כדי להתייחס לאמיתות פנימיות. הוא מנתק חשיבה
מופשטת, כדי לרדת לרבדים עמוקים בנפש, שבהם החשיבה אינה מופשטת. זוהי הסיבה
לכך שהשיר לעולם אינו מדבר בהכללות והפשטות. את מסריו הוא מעביר דרך הנמוך
והמוחשי. "נמוך זה נכון", הוא המסר השירי. ופעמים רבות נאמר גם יותר מכך:
שההפשטות מרמות, "הכוכבים רימו אותי". האמת נמצאת במוחש. זהו המסר, למשל,
ב"ערבית" של ביאליק:
...
וּבְפַאֲתֵי הַמַּעֲרָב כְּעֵין גְּלָמִים עַל-גְּלָמִים,
שׁוּב נֶעֶרְמוּ הֶעָבִים -
הַחֲכָמִים! הַנִּבְנִים שָׁם עַתָּה עוֹלָמוֹת,
וְאִם עַתָּה נֶחְרָבִים?
לֹא, אֵין נִבְנֶה שָׁם דָּבָר וּכְלוּם לֹא יֵחָרֵב,
וְעֵינִי הָרוֹאָה:
זֶה הָעֶרֶב הַטֻּמְטוּם בָּא וּמְפַזֵּר אֶת אֶפְרוֹ
עַל אֶרֶץ וּמְלוֹאָהּ.
ניתוק סמל העננים ממשמעותם דומה לתחבולת "מימוש המטפורה", כלומר לקיחת
מטפורה כפשוטה (אני מעדיף את השם "שיטוח מטפורה"). הנה הסמל, אומר השיר; אתה
חושב שיש מאחוריו משמעות. אבל למעשה הוא ריק, הוא הדבר עצמו. בשיר הבא, "יד
אלוהים בעולם" של יהודה עמיחי, נבנה סמל לאורך כל השיר - האם היא סמל לאלוהים.
אם היא מתאכזרת לתרנגול המת בערב שבת, חושב הילד שצופה באם, כך בוודאי עושה גם
אלוהים. ואז, בשורה האחרונה, עוצרת הנשימה, מתהפכות היוצרות - מתברר שהאם אינה
רק סמל, אלא היא גם עצמה. גם במתרחש במוחה הילד אינו בטוח:
יַד אֱלֹהִים בָּעוֹלָם כְּיַד אִמִּי בִּמְעֵי הַתַּרְנְגוֹל הַשָּׁחוּט
בְּעֶרֶב שַׁבָּת.
מָה רוֹאֶה אֱלֹהִים מֵעֵבֶר לַחַלּוֹן
בְּעֵת יָדָיו נְתוּנוֹת בָּעוֹלָם?
מָה רוֹאָה אִמִּי?
("יד אלוהים בעולם", יהודה עמיחי,
מתוך במרחק שתי תקוות, הוצאת שוקן)
ושוב רואים כאן את ההבדל בין השיר והבדיחה: בבדיחה מנותקת המשמעות לגמרי. בשירו
של עמיחי המשקל עובר אל הסמל, האם, אבל היא אינה חדלה בזאת מלהיות גם סמל. גם
המשמעות המקורית נותרה, בצד החדשה.
עניין חשוב שיש להבינו בדבר ניתוק משמעות הוא שאין מוקדם ומאוחר בניתוק. כלומר,
ניתוק יכול ללבוש גם צורה של טעינה במשמעות חדשה. הניתוק מתגלה אז רק לאחר מעשה
- אתה מבין שקודם חשבת על הדברים במנותק. למשל, בבדיחת "קוטותי וצבוטותי הלכו
לים, קוטותי טבע, מי נשאר?" אתה מגלה בדיעבד שקודם חשבת שהמילה "צבוטותי" היא
חסרת משמעות. כך גם בשירה. גם מילוי במשמעות של דברים שנראים כריקים ממשמעות
היא "ניתוק". דוגמה קלאסית היא ההאנשה: השיר לוקח עצם שאינו אמור לשאת
משמעויות אנושיות כמו כוונות או רצונות או רגשות, וטוען אותו במשמעויות כאלה.
אֲנִי עוֹד אֶחְיֶה לְהָבִין אֶבֶן חוֹלָה,
סֶלַע סוֹבֵל, צוּר בְּצָרָה.
כָּךְ הַיְּקוּם יִתְעַגֵּל בִּי. דּוֹמֵם
דּוּמָם מְדַבֵּר וְהַחַי יִדֹם.
(מתוך "כך אתגדל וכך אתקדש", יהודה עמיחי).
בואו נחזור עתה אל השאלה שבה פתחנו - מהו המשותף לכל מנגנוני השיר. נראה שאכן
כולם מיועדים להשגת מטרת הניתוק.
במטפורה יש נתק ברור בין אמירה לבין כוונתה - היא אומרת א' ומתכוונת ל-ב'. בין
האמירה לבין כוונתה יש נתק.
ההיפרבולה נראית ממבט ראשון כאילו היא הולכת בכיוון מנוגד לשאר תחבולות השיר. כל
התחבולות ממעיטות ומרחיקות, ואילו היא דווקא מעצימה. אבל לאמיתו של דבר, גם היא
מרחיקה משמעות. כאשר דבר הוא כה גדול ועצום עד שאינך יכול להתמודד איתו, כאשר יש
לו מימדים קוסמיים, שוב אין הוא שלך. הוא מנותק ממך, אינך חש אותו באמת. ראיה לכך
היא במילות ההפלגה של חיי היומיום. הדבר אינו מוכר היטב, אבל מילות ההפלגה לא
נועדות להעצים, אלא להרחיק. חישבו נא - מה יותר חזק: "אני אוהב אותו", או "אני אוהב
אותו מאוד"? ה"מאוד" בא להקל על האומר, בכך שהוא מרחיק את המשקל מן ה"אוהב".
כדי להיווכח בכך, דמו לעצמכם בחור שאומר לאהובתו "אני אוהב אותך מאוד". "אוהב
מאוד" אומרים על מיץ תפוזים. הבחורה תרגיש בוודאי כמו מיץ תפוזים.
השיר המתהפך: זוהי אחת מתחבולות הניתוק המחוכמות ביותר. בסוף השיר, או לפעמים
באמצעו, מופיעה שורה שהופכת את כל המשמעות. כל מה שנאמר קודם לכן צריך לפתע
להיבחן באור חדש. במצב כזה קורה בדיוק מה שהשיר שואף אליו: הקורא צריך לקלוט
דברים בצורה תת סיפית. יותר מדי דברים צריכים להתפרש מחדש מכדי שאפשר יהיה
לעשות זאת במודע. החשיבה המודעת איטית מדי. כמו בדחיסה, הקורא אמור לפענח הרבה
דברים בבת אחת, וזה יכול להתבצע רק בלא מודע. כלומר, השיר המתהפך משיג את מה
שנראה כבלתי אפשרי - דחיסה ללא קיצור.
האוקסימורון מציב על פני השטח ניגוד. החשיבה המודעת דוחה אותו, אבל מתחת לפני
השטח הקורא קולט את המשמעות העמוקה, שבה הדברים אינם מנוגדים. כאן מתגלה שוב
השוני הבסיסי מן הבדיחה - כאשר מחוברים בבדיחה הפכים, הם באמת הפכים. אין
ביניהם קשר ברמה עמוקה.
דומה מאוד הוא הסילפסיס, או הזאוגמה, שהם חיבור של שני דברים שלכאורה אין
ביניהם קשר, כמו "מִשֶּקֶט וּזְכוּכִית ֹשְבִירִים לֵילוֹת סִיוָן" ("שיר על דבר פניך", נתן אלתרמן,
מתוך "כוכבים בחוץ"). גם בזאוגמה השירית נוצר נתק בין מה שעל פני השטח לבין מה
שמתחתיו. על פניו נדמה שאין קשר בין הדברים, אבל ברמה עמוקה יש.
גם ההצלבה (כיאסמוס) עושה דבר דומה. קחו, למשל, את ההצלבה המפורסמת בפתח שירו
של דויד אבידן "ערב פתאומי":
אָדָם זָקֵן, מַה יֵּשׁ לוֹ בְּחַיָּיו
הוּא קָם בַּבֹּקֶר וּבֹקֶר בּוֹ לֹא קָם
יש כאן דמיון חיצוני, שמתחתיו מסתתרת משמעות הפוכה. לא בכל ההצלבות הדבר כך,
לפעמים המטרה היא פשוט הסחת דעתו של הקורא לצד החיצוני של המילים. לפעמים
משמעותן של שתי זרועות הצלב שונה, ולפעמים האחת באה רק כדי להעצים את חברתה.
אבל בכל מקרה ההצלבה היא סדר חיצוני, שמושך את הדעת אל הצורה במקום אל התוכן.
החרוז והמשקל: במשך אלפי שנים זו הייתה התחבולה המזוהה ביותר עם השירה. אבל
מעטים יודעים את מטרתה האמיתית - הסחת דעת. הסדר החיצוני מסיט את תשומת ליבו
של הקורא מן התוכן אל הצורה, וכך יכול המסר לעבור באין מפריע, כלומר במנותק מן
הידיעה המפורשת.
החזרה השירית דומה לחרוז ולמשקל בכך שהיא מסיחה את הדעת לצורה, לדמיון החיצוני
בין המילים החוזרות. כמו במקרה של ההצלבה, לפעמים זוהי כל המטרה. לפעמים (ייתכן
שאפילו על פי רוב) מתרחש משהו עוד יותר חתרני - מתחת למילים החוזרות יש שינוי
במשמעות. בפעם הבאה שהמשפט מופיע, משמעותו כבר אינה זהה לפעם הראשונה, משהו
השתנה.
ההתקה - זוהי תחבולה שאותה זיהה פרויד בחלומות, אבל היא מופיעה גם בשירה
ובבדיחות. הכוונה היא להסטת משקל מן העיקר אל הטפל, מן הדמות המרכזית לדמות
משנית. בחלומות מטרתה, כמו כל שאר תחבולות החלום, להסוות את התכנים האמיתיים
של החלום. לו היו רעיונות החלום מופיעים בצורה גלויה, כך טען פרויד, היינו נבהלים
ומתעוררים. בשירה המטרה דומה - להעביר את המסר כבדרך אגב. כלומר, בצורה
מנותקת. הנה הדגמה להתקה, שלקוחה מתוך מתמטיקה שירה ויופי - שירה של לאה
גולדברג, "על עצמי". זהו שיר "אַרְס פּוֹאֶטִי", כלומר המשוררת מספרת בו על שירתה. היא
בוחנת את הַקשר בין שירתה לבין חייה, ומגיעה למסקנה מכאיבה.
...
תְּמוּנוֹתַי
שְׁקוּפוֹת כְּחַלּוֹנוֹת בִּכְנֵסִיָּה,
מִבַּעֲדָן
אֶפְשָׁר לִרְאוֹת
אֵיךְ מִשְׁתַּנֶּה הָאוֹר שֶׁבַּשָּׁמַיִם
וְאֵיךְ נוֹפְלוֹת
כְּצִפֳּרִים מֵתוֹת
אַהֲבוֹתַי.
("על עצמי", לאה גולדברג, מתוך עם הלילה הזה)
השקופה בין תחבולות השיר היא המטפורה. במקרה זה, מטפורה מסדר שני, כלומר
מטפורה בתוך מטפורה: הַשירים מושווים לתמונות, ואילו התמונות מצידן מושוות
לחלונות בכנסייה. אלה הן אכן מטפורות יפות ואפקטיביות, ובכל זאת אין הן אלא שער
לליבו של השיר. החלק שבו טמונה העוצמה האמיתית הוא שלוש השורות האחרונות, שבהן
המשוררת מספרת בכנות מכאיבה על גורל אהבותיה. "אני חיה בשירים", היא אומרת,
"ואילו במציאות נופלות אהבותי מתות" - תלונה שליוותה את גולדברג כל חייה. יתר על כן,
מרומז כאן קשר סיבתי, שהאהבות מתות בגלל השירים: האם אין זה שהציפורים לא רק
נראות מבעד לחלון, אלא גם מתנפצות אליו?
אבל כנות כשלעצמה אינה מחוללת יופי, ולו היה המסר נאמר במילים ישירות כמו
במשפטים האחרונים לא היה השיר כה מרגש. השורות האחרונות, המכות כאגרוף בבטנו
של הקורא, חודרות את שריונו בעיקר משום שאינו מוכן. ודרכו של השיר להשאיר את
הקורא חשוף היא אמירה אגבית של המסר. הייאוש מובע רק כבדרך אגב. לכאורה מדובר
בשירים-חלונות, והציפורים-אהבות הנראות מבעדם אינן אלא דוגמת אגב, שכל תפקידה
להיות רְאָיה לשקיפותם של החלונות. כך קולט הקורא רק מבלי משים את המסר האמיתי,
המכאיב, על האהבות המתות, כאילו היה בסך הכול המחשה לדבר מה אחר.
הניתוק השירי פירושו שהשיר צולל פנימה, לשכבות עמוקות. תרומתו היא בכך שהוא
מאפשר לקורא (וגם לכותב) לחדור אל מתחת לקליפת ההיגיון. בין הנפש ובין המציאות יש
שכבה מתווכת, שהיא חיונית לחלוטין לצורך התמודדות עם העולם החיצוני. אבל לשכבות
מפרידות יש מחיר - התכחשות לתכנים פנימיים. השיר יודע לחדור אל מתחת לקליפה,
ולגלות לנו אמיתות על פנימיותנו. וכאשר הוא מגלה תבניות סמויות, נוצר אפקט של יופי.
בשירה מתמטיקה ויופי ניסיתי להתחקות אחרי הדמיון בין הדרכים שבהן נוצר יופי
בשירה ובמתמטיקה. הראיתי שם שבשני התחומים היופי נולד מגילוי תבניות סמויות,
ומכך שהתבניות האלה אינן מגיעות במלואן לאור היום. תחושת יופי נוצרת כאשר תבנית
מובנת ברמה עמוקה, אבל אינה מובנת עד תומה בצורה גלויה. במתמטיקה הדבר נובע מכך
שהתבנית היא חדשה מדי, הסדר שהתגלה פתאומי ומפתיע מכדי שנוכל לעקוב אחר כולו
במודע. כלומר, במתמטיקה היופי הוא תופעת לוואי של גילוי הסדר העמוק בתופעות
העולם. בשיר זו אינה תופעת לוואי, אלא המטרה. השיר מפעיל במכוון תחבולות שימנעו מן
התבניות את אור היום של ההכרה. אלה הן בדיוק טכניקות הניתוק שבהן דנו לעיל.
במתמטיקה הקסם קורה מאליו. השיר עושה מאמץ כדי לאחז את עינינו.
*
פרופסור רון אהרוני הוא מרצה בפקולטה למתמטיקה בטכניון. במשך כשבע שנים עבד
בבתי ספר יסודיים ובהכשרת מורים, והיה ממקימי "העמותה הישראלית לקידום החינוך
המתמטי לכל", שמנסה להחזיר את עטרת החינוך המתמטי בישראל ליושנה. בעקבות
התנסותו כתב ספר על חינוך מתמטי, חשבון להורים (הוצאת שוקן, 2004). ב-2008 יצא
ספרו מתמטיקה, שירה ויופי, שעוסק בדמיון בין הדרכים שבהן נוצר היופי במתמטיקה
ובשירה. ספר אחר שלו, האדם מנתק משמעות, נמצא בכתובים. הספר עוסק בשאלות
העתיקות "מה זו בדיחה" ו"מה זה שיר", ומנסה להראות שלשתיהן תשובה בסיסית אחת,
שנעוצה במנגנון משותף לבדיחות ולשירה - ניתוק סמלים ממשמעותם. המאמר שלעיל
מספר על מושג הניתוק.
לינקים:
 1. על הספר שירה מתמטיקה ויופי
2. צהריים - סיפור של רון אהרוני, מן הסיפורים המומלצים בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" לשנת
תשס"ו.
|
|
