 |
ננו-פואטיקה
נראטיב של מזעור בשירה העכשווית
מאת גלעד מאירי
"תשעה מתוך ארבע מאות: המערב וכל השאר / 1997; מאיר (מירו) גל
מִזְמוֹר / אדמיאל קוסמן
אָמֵן, שֶׁתַּעֲשֶׂה אוֹתָנוּ קְטַנְטַנִים כָּאֵלֶּה. קְטַנְטַנִּים
מְאֹד, בְּבַקָּשָׁה, מִתַּחַת לַגָּלַקְסְיוֹת הַגְּדוֹלוֹת שֶׁלְּךָ.
אָמֵן, תַּעֲשֶׂה אוֹתָנוּ קְטַנְטַנִּים מְאֹד, בְּגֹדֶל זֶרֶת, מִתַּחַת
לַגָּלַקְסְיוֹת, לַשְּׁמָשׁוֹת, וְלַשְּׁבִילִים שֶׁל הֶחָלָב, הַמַּיִם וְהָאוֹר הָעַז שֶׁלְּךָ.
אָמֵן, שֶׁתַּעֲשֶׂה אוֹתָנוּ בְּמִדָּה אַחֶרֶת, קְטַנְטַנִּים כָּאֵלֶּה, לֹא נִרְאִים, לֹא מְבִינִים
וְלֹא רוֹאִים בִּכְלָל מָה יֵשׁ לְךָ מָה אֵין. מָה אִכְפַּת לְךָ? תַּעֲשֶׂה אוֹתָנוּ
פִּצְפּוֹנִים, בְּגֹדֶל זֶרֶת, וּנְהַלֶּלְךָ עַל כָּךְ, אָמֵן.
(הגענו לאלוהים, 1998, עמ' 44)
1. הקדמה
ציר תנועה מרכזי לאורך ההיסטוריה של האומנויות בכלל, ושל השירה בפרט, הוא של
מזעור, למטה, לעבר הקטן והמינורי. בעשרות השנים האחרונות נדמה שתהליך זה הועצם
והואץ במיוחד. התקדמות השירה אל הזעיר נובעת, כנראה, מכך שלמטה, בחיי היומיום,
יש יותר מקום מאשר למעלה, באולימפוס. הזעיר מאופיין בריבוי וגיוון (למשל, של
אנשים, מידע וחפצים), בניגוד לענק והמונומנטאלי שלא מותירים מרחב לאחר. הקטן
(ו/או הנמוך, המיעוט), שבאופן מסורתי היה שולי בשירה, נתפש כקונקרטי מדי, קרוב
לחומר, ולעתים קרובות אף לא ראוי להתייחסות.
לתנועה מהמאג'ורי למינורי יש בהכללה סממנים מגמתיים של העדפת הקונקרטי,
האנושי, היומיומי, החד פעמי, האישי, ההומוריסטי, הביזארי, האירוני והמאופק על פני
המופשט, האלוהי, המקודש, הקבוע, הקולקטיבי, הרציני, המוכר, הפתטי והמליצי. ולכן,
בניגוד לעבר, בימנו משתלבים נושאים שוליים בשירה הגבוהה: גרביים (למשל, "אודה
לגרביים" של פבלו נרודה), בר-קודים של קופאיות סופר-מרקט (למשל, "ססטינה
לקופאית" של דורית ויסמן) ועוד. המזעור בא לידי ביטוי לא רק בנושאים, אלא אף
בעמדות ובשפה.
לדוגמה, בפרודיה על המזמור והתפילה של קוסמן לעיל פונה המאמין לאל באירוניה,
בסחבקיות קלילה ובלשון מדוברת ("מָה אִכְפַּת לְךָ?"), הקיימות בין בני-אדם ולא בשפה
שבין האדם לאל. המתפלל מבקש מהאל להקטין את עצמו ואת המין האנושי ללא סיבה
פרקטית נראית לעין. למעשה, זו בקשה המקטינה את האל: הרי, אנו ממילא קטנים ולכן
המטרה העיקרית של הבקשה היא להתלונן על שגעון הגדלות של האל ועל העדר קירבה
ואינטימיות בקשר עימו. עיצוב תקשורת וקירבה מעין אלו בין האדם לאל איננו אופייני
לשיר התפילה המסורתי בו הקשר בין האדם לאל הוא מרוחק, רשמי ורציני. אומנם, לא
מדובר בהיפוך היררכיות - האל הוא עדיין האל והאדם עודנו אדם, אולם ישנם התקרבות
ודיבור בלתי פורמאלי ביניהם. שינוי מיקוד זה בקשר אדם-אל יוצר סדר עדיפויות אחר
במערכת היחסים: במקום קשר המבוסס על יחסי כוח מוצע קשר המבוסס על קירבה, קרי,
על צמצום המרחק בין האדם לאל. וזהו אולי אחד המסרים הפוטנציאליים המשמעותיים
של נרטיב המזעור בכלל: הזמנה לקירבה.
2. ננו-פואטיקה
אסטרטגיות העיצוב הפואטיות של המזעור המתוארות כאן מכונות בשם הכולל: ננו-
פואטיקה (ננו - ביוונית ננוס; בעברית ננס). המונח ננו-פואטיקה נגזר מננוטכנולוגיה,
שמנצלת את הנדסת הננו (ננו זו מידת אורך השווה למיליארדית המטר) לשימושים
מגוונים, כגון, אגירת מידע, תיקון ושכפול עצמי עבור תחומים שונים במדע, החל מרפואה,
דרך איכות סביבה וכלה במחקר החלל.
המונח ננו-פואטיקה מבקש לשאול שתי תכונות רלוונטיות מהננוטכנולוגיה עבור
פרשנות השירה: מזעור ושכפול. התכונה הראשונה המושאלת מהננוטכנולוגיה היא הננו
עצמו. השימוש במדד פרשני של היחס אל הקטן להערכת שירה הוא שלוחה טבעית של
מאפיינה המהותי: זו יחידת המידע האסתטית הקטנה והדחוסה ביותר. הווה אומר,
האסתטיקה של הקטן תאופיין מחדש באמצעות תיאוריה ומתודולוגיה של מדעי הקטן.
התכונה השניה המושאלת מהננוטכנולוגיה היא השכפול. התפתחות השירה לאורך
ההיסטוריה היא תהליך התפרקות ננו-פואטי של מבנים פואטיים גדולים למבנים פואטיים
קטנים ומיחזורם באמצעות ציטוטים, חיקויים, תבניות בין-טקסטואליות, פרודיות וכד'.
תכונה מהותית של הציטוטים היא אגירת מידע רב על-ידי קומפקטיות. במקום לגולל את
כל פרטי הסיפור הגדול, די ברמז לשוני מדויק, מעין סיב פואטי, כדי להעביר אותו
בשלמותו, למשל, די לרשום בשיר את המילה - מן, ומיד סיפור יציאת מצרים על כל
מרכיביו הרלוונטיים והמגוונים עולה בזיכרוננו בבת אחת.
השכפול הננו-פואטי הוא דינאמיקה של הצערה, תנועה לעבר הצעיר-הקטן העכשווי,
המבוססת על ההתקדמות של הדור הקודם. תנועת השכפול נועדה ליצור שיפור של הישגי
העבר ולכן היא מאזנת את התפישה הקנונית בה הולך ופוחת הדור הספרותי (למשל, מאז
דוד המלך ושייקספיר אנו בירידה), כי בהקשר הטכנולוגי מגמת הדורות היא הפוכה -
הדור הנוכחי הוא יותר מתוחכם מהדור הישן.
חלק מהאפיונים של הננו-פואטיקה, כמו אלו הדינאמיים, הצעירים והטכנולוגיים,
מזכירים את המגה-פואטיקה של הפוטוריזם. עם זאת, יש מרחק רב בין עמדת המוצא
האוונגרדית-מודרניסטית והאידיאולוגית שלו לעמדת המוצא הפלורליסטית המוצגת כאן.
ולא רק החזון שונה, אלא אף הדרך. השאיפה של האוונגרד המודרניסטי לשינוי גדול
ואוניברסאלי, כללה תשוקת התפשטות ריבונית וטריטוריאלית באמצעות צבא ממוסד,
ואילו שאיפת הננו-פואטיקה היא תגובת נגד "עממית" לכך: תשוקתו היא לשינוי קטן
ומקומי, הכולל דרישה להכרה בעצמאותו של המיעוט באמצעי גרילה. והגרילה הספרותית
היא בעיקר הנשק האירוני-פרודי המתוחכם, כגון, אותו "מָה אִכְפַּת לְךָ?", בשירו של קוסמן.
אומנם, במכלול הפרשנות הננו-פואטית מציעה סינתזה ביקורתית מקורית, אולם כפי
שניכר מהאמור לעיל, לעתים קרובות הדיסקורס הביקורתי שלה הוא גרסת כיסוי של
הויכוח בין המודרניזם לפוסטמודרניזם. שכפול הפירוש של המקור וניסוחו מחדש באופן
יחסית נגיש נובע מתחושה של מנייריזם אקדמי בשיח העכשווי, המאופיין בסיבוך לשמו
המכסה על העדר רלוונטיות.
3. ננו-פואטיקה כמונח היסטורי
המונח ננו-פואטיקה הינו בו זמנית מונח תקופתי המתאר פואטיקה בת-זמננו ומונח על-
היסטורי. סתירה זו קיימת במושגים המתארים קשת רחבה של מאפיינים עקרוניים, כגון,
רומנטיקה ועידן החדש. לדוגמה, העידן החדש הוא מושג משנות השבעים של המאה
העשרים ומגדיר בהכללה תהליכים תרבותיים תקופתיים, אלא שהמחקר אימץ את
ההגדרות של התופעה הרחבה כדי להגדיר תקופות אחרות בעבר גם כניו-אייג'יות, למשל,
את התקופה הגנוסטית, שאף בה היו מאפיינים של סינקרטיזם מיסטי.
מכל מקום, למרות שאולי יהא זה מדויק לתאר מעבר בין תקופות פואטיות קדומות
במונחים ננו-פואטיים, זה עשוי לצרום לאוזן הרגישה לקואורדינאטות של זמן ומקום:
בסופו של דבר, השיח המדעי עסוק רק מסוף שנות החמישים של המאה הקודמת בקונצפט
של הננוטכנולוגיה. ולכן, למרות שאין בכך פגם מהותי, אולי זה יהיה מעט אנאכרוניסטי
לדבר על ננו-פואטיקה בהקשר של תקופות שקדמו בהרבה לננוטכנולוגיה.
4. מבשרי הננו-פואטיקה בשירה העברית
"כְּשֶׁנִּשְׁמָתִי תִּנְסוֹק לַמְּרוֹמִים,
יְלַוֶּה אוֹתָהּ רִשְׁרוּשׁ אֵינְסוֹפִי שֶׁל נַיֶּרֶת.
וְאוּלַי, אִם יִתְמַזֵּל הַמַּזָּל, אוּלַי גַּם רַחַשׁ שֶׁל מִיקְרוֹפִילְמִים."
(מתוך השיר "מהר והרבה" לדוד אבידן; ספר האפשרויות - שירים וכו', עמ' 187).
הננו-פואטיקה של הדורות האחרונים בשירה העברית התפתחה בהתמדה משנות החמישים
אצל מבשרה הגדול - דוד אבידן. אין זה המקום לתאר את כל התחנות הננו-פואטית
המשמעותיות של אבידן ולכן אעמוד בקצרה על נקודת השיא בהתפתחותו הננו-פואטית
והיא ספר האפשרויות - שירים וכו' (1985).בספר זה קיימים כל המרכיבים הננו-
פואטיים המובהקים, כגון, נינוס (ננסות צורנית), מינוס (רדוקציה תכנית), נונסנס ומיקסוס
(קרי, השכפול; ובמקרה של אבידן השכפול הוא הפארודיה). חלוץ שירת החלל והעתיד
מפגיש בשירתו הננו-פואטית בין הזעיר לענק באופן מעגלי: מרחבי העתיד נמצאים ביקום
הקטן - התת אטומי, בדיוק כשם שהם מצויים בחלל החיצון.
לדוגמה, השיר הפארודי הקצרצר, "גולגולאקסיה": "- מֵאֵיפֹה בָּאוּ לְךָ כָּל הָרַעְיוֹנוֹת
הָאֵלֶּה לָרֹאשׁ?/ - אֵין בְּעָיוֹת - כָּל הַיְּקוּם הוּא קֻפְסַת-גֻּלְגָּלְתִּי." (שם, עמ' 118). זהו שיר
האדרה עצמית קטנטן המבוסס כולו על משחק הלשון שבכותרת. הוא משכפל את תבנית
הטקסט הדיאלוגית-"ראיונאית" של הרעיונאי (בנוסח "היכן קנית את הספר?", "ב'קרון
הספרים', כמובן") כדי לקדם את שמו. אומנם, השיר עוסק בגלקסיות ובמגלומניה, כמיטב
המסורת האבידנית, אולם זהו שיר בעל הומור עצמי צנום, העוסק באופן זול, אך מבריק
(פלאשי), בנושא זניח - יחסי-הציבור של משורר.
אבידן הוא הנציג הננו-פואטי המובהק של דורו - דור מכריע בהתפתחות הננו-פואטיקה
בשירתנו. שנת 1959 היתה השנה בה זך פירסם בעכשיו את מאמרו המפורסם, "הרהורים
על שירת אלתרמן", וזו היתה גם השנה בה גם הפיזיקאי ריצ'רד פיינמן הניח את היסודות
לתיאוריה של הננוטכנולוגיה. בשני המקרים נמצאים מפתחות לעתיד, הפואטי מכאן
והטכנולוגי מכאן, - בתחתית. הפואטיקה "הרזה" והמינורית של זך ובני דורו דחקה את
רגליה של הפואטיקה "השמנה" והמאג'ורית: משוררי דור שנות החמישים עשו את קפיצת
הדרך מהכללי לפרטי, מהמליצי למאופק, מהנשגב ליומיומי.
שלב נוסף בהתפתחות הננו-פואטית התחולל בשנות השמונים, כאשר את הפער הבלתי
מגושר בין הכללי לפרטי החל ממלא הקהילתי. על רקע זה התפתחה פואטיקת המיעוטים
האתנית, הדתית והקווירית. שלב זה הוא מהותי ביצירת לגיטימציה של השוליים - לא רק
בחברה, אלא אף בספרות: זהו מהלך שנתן הכשר לזר ולביזארי.
תהליכי הזערה אלו של דורות משוררי שנות החמישים והשמונים מעניקים,
מפרספקטיבות שונות לגמרי, לגיטימציה וגיבוש הולכים וגוברים לפואטיקת ננו מובהקת,
שהתפתחה בשירתנו בעיקר משנות התשעים של המאה העשרים ומגיעה בשנים האחרונות
לשיאה.
5. הדור הננו-פואטי
חוץ מאבידן, הממלכה הקטנה של הדור הננו-פואטי ההיסטורי כוללת משוררים הפועלים
בעיקר בעשרים השנים האחרונות. הם נחלקים למשוררי הדור הראשון: זלי גורביץ', חזי
לסקלי ואפרת מישורי, שלא נעסוק כאן בשירתם היות והיא שלב מוקדם של הננו-פואטיקה בת זמננו; ומשוררי הדור השני: אילן בושם (למרות שהחל את דרכו בשנות
השמונים), יהושע סימון, רועי צ'יקי ארד, משוררי מעין, תומר ליכטש, משוררים
אנונימיים רבים המפרסמים באינטרנט ועוד. מאז יציאתו לאור של כתב העת מעין לפני
כשלוש שנים ניתן לראות בו במה למשוררים ננו-פואטיים רבים ואין זה מפתיע כלל:
המניפסט של מעין מנסח באופן לא מודע את הפואטיקה המאוחרת של אבידן, כפי שהוצגה
כאן לעיל בתמצות רב.
למרות הואריאציות הננו-פואטיות המגוונות בשירות של המשוררים הללו ושל אחרים,
בדרך-כלל ניתן לזהות אצל משוררים אלו מכנים סגנוניים משותפים שהינם מעבר לגודל
ושכפול: שילוב אסטרטגיות של הטקסט-מחוץ-לספר (מונח של המבקר הצרפתי אריק
סאדן) ו/או של פרסום: פואנטה, מבזק, ברק, הודעת הטקסט (אצל המשוררים היותר
מאוחרים), מהירות קריאה כמו בנסיעה ברחוב וכד'; הומור ושימוש רב באיגיון; עיסוק
בטמטום לשמו ועוד. להלן מספר דוגמאות שימחישו זאת.
הצורה הספרותית הקטנה ביותר היא ההייקו. היות וע"פ משוררי הזן בודהיזם האמת
היא בהווה, בכאן ובעכשיו, ומעבר למילים, שיר הממעט במילים אגב ניסיון לתאר את
הרגע, ממחיש את חוויית האמת מעמדה של קירבה מקסימאלית אליה. משוררים ננו-פואטיים רבים ממחזרים את ההייקו לצורכיהם ויש קורפוס שירים ננו-פואטיים של אבידן,
בושם, ליכטש, משוררי מעין ואחרים שהינו דמוי הייקו, אבל אין לו דבר עם ההייקו
המסורתי זולת הגודל. לדוגמה, שירו המבריק של אילן בושם, "מכור", הוא מעין הודעת
טקסט ארספואטית, הטעונה משמעויות קיומיות והומור עצמי: "מְחַפֵּשׂ,/ נוֹאָשׁוֹת,/ בְּדַל-
עִפָּרוֹן,/ כְּמוֹ/ בְּדַל-סִיגָרִיָּה." (ערוגות הבושם, 2004, עמ' 36). אומנם, ניתן לספור כאן
שבע-עשרה הברות כמו בשיר הייקו, אבל נראה שזוהי מקריות אירונית.
דוגמה מובהקת נוספת לשיר ננו-פואטי הוא שירו של תומר גרדי, "מינימל קומפקט"
(אדומה, אנתולוגיית שירה מעמדית, 2007, עמ' 217). אומנם, זהו שיר ארוך, אולם
כשמו כן הוא: הוא מתאר סיטואציות קטנות, לכאורה, של ביקור טכנאי תקשורת של
"בזק" בביתו, קשיי נזילות בתשלום שכר דירה, הליכה לבנק, חיפוש עבודה, אשר
מצמצמות את האדם למינימל קומפקט. תיאור הסיטואציות בשיר נעשה באמצעות דלות
התקשורת הבין-אישית האירונית, כמו זו דמוית הודעת הטקסט, בין הדובר לבין הטכנאי
הטלפון, או כמו זו המכאנית עם פקידת הבנק: "קַמְתִּי הָלַכְתִּי לָקַחְתִּי מִסְפָּר./ חִכִּיתִי קַמְתִּי
יָשַׁבְתִּי./ אָמַרְתִּי צְבִיָּה?/ אָמַרְתִּי הַצֵּ'ק./ אָמַרְתִּי חָזַר." תקשורת ננו-מכאנית אנושית זאת
מתרחשת יומיום ללא שליטתנו. הניכור בדיבור בין בעלי אמצי הייצור ומשרתיהם לבין
לקוחותיהם מנטרל את הרגשות ויוצר את המרחק המתבקש כלפי האחר - הננו-אדם.
המרחק הוא כלי יעיל בניצול: יותר קל לנצל פועל ולקוח, כאשר יש ביניהם ניכור, קרי,
מינימום אנושיות. וכך, כמו שירו של קוסמן בפתיחה, גם שיר זה מוצא גאולה בקירבה.
שיר נוסף המתאר היבט חשוב של הננו-פואטיקה, הטמטום, הוא שירו של רועי צ'יקי
ארד: "כל כך טיפשות החולצות/ כל כך טיפשים תקליטני בית הקפה/ כל כך טיפשות
המדוזות/ כל כך טיפש מכשיר הסלקום/ שאבד במונית" (מתוך "כל כך טיפשות החולצות";
המקור באינטרנט לא מנוקד). השיר מעורר מתח: מי הוא הטיפש? נראה שכולם טיפשים -
כולל הדובר המתוחכם עצמו, שמכיר בטיפשויות של העולם ושל עצמו גם יחד. הטיפשות
של הדובר באה לידי ביטוי בהנאתו מחיי הטיפשות. הדובר מבטא יחס דו-ערכי כלפי
הטמטום: מחד, הוא אכן אווילי בזוהר המטמטם שלו ("כל כך טיפשים תקליטני בית הקפה")
ומאידך, הוא מושך ומפתה, כי הוא אופנתי, צעיר, ומשחרר מסבל הידיעה הטראגית,
שהיופי טומן בחובו גם את אשליית הנצח. שיר זה אף מתייחס לנוחות המזויפת של
הטכנולוגיה והמדיה כסוג של טמטום מרהיב ומסנוור ("כל כך טיפש מכשיר הסלקום/ שאבד
במונית"). אומנם, הטכנולוגיה חוסכת מאיתנו מאמצים אינטלקטואלים ופיזיים מיותרים,
אולם אם לא נהיה מודעים לכוחה המשתק והממכר היא עלולה להפוך את חיינו
לאוטומאטיים, פאסיבים ועצלים.
לבסוף, נשוב אל אבידן. בשירו "מיקרופילמים" (ספר האפשרויות - שירים וכו'
1985, עמ' 89) הוא מתמצת טענות רבות שהועלו כאן, למשל, השאיפה למזעור, הגודל
החוסם את ההתפתחות בעולם צפוף ("זְכוֹר אוֹתָם גְּדוֹלִים, תּוֹפְסֵי מָקוֹם") והחשש המסורתי
מן הזעיר והקטן ("רוֹצִים לִשְׁמֹר עַל טֶרִיטוֹרִיאָלִיוּת"), באופן שניתן לראותו כמניפסטי.
הַכֹּל מֻזְעָר, הַכֹּל מִיקְרוֹפִילְמִי.
בִּשְׁעַת הַצֹּרֶךְ - מַגְדִּילִים.
הָיָה יָכֹל לִהְיוֹת יָעִיל בִּשְׁבִיל עַצְמֵנוּ.
עוֹלָם מָלֵא יְצוּרִים גְּדוֹלִים מִדַּי
וְלֹא תָּמִיד יְעִילִים וְלֹא תָּמִיד דְּרוּשִׁים.
מָה רַע הָיָה לְזַעֵר אֲנָשִׁים וַחֲפָצִים
וּלְהַגְדִּיל אוֹתָם בִּשְׁעַת-הַצֹּרֶךְ בִּשְׁבִילֵנוּ.
זְכוֹר אוֹתָם גְּדוֹלִים, תּוֹפְסֵי מָקוֹם.
זְכוֹר אוֹתָם קוֹפְצִים אֶל תּוֹךְ הַסַּל.
זְכוֹר אוֹתָם, אֶת צִיּוּדָם, אֶת חֲפָצֵיהֶם.
אֲבָל זְכוֹר אוֹתָם קְטַנִּים, עַד שְׁעַת-הַכֹּשֶׁר.
אֵין לָנוּ הַכֹּחַ הַנַּפְשִׁי
לִקְטֹן בְּבַת-אַחַת וּלְהַאֲמִין,
שֶׁנִּגְדַּל בְּבַת-אַחַת לִשְׁעַת-הַצֹּרֶךְ.
אֲנַחְנוּ חוֹשְׁשִׁים מִן הַמַּסָּע
אֶל הַזִּעוּר שֶׁלֹּא יַחֲזֹר יוֹתֵר.
רוֹצִים לִשְׁמֹר עַל טֶרִיטוֹרִיאָלִיוּת
גַּם לְיִשּׂוּם וְגַם לְאוֹפְּצְיָה יִחוּדִית.
לָכֵן אֵין לָאָדָם עָתִיד זָעִיר,
אֵין לָאָדָם מִיקְרוֹ-עָתִיד, הוּא סַפְקָנִי.
אֵין לָאָדָם הַכֹּשֶׁר הַנָּדִיר
לְהִזְדַּעֵר וּלְהִסְתַּעֵר בְּבוֹא-הָעֵת.
ננו-רשימה זו דחסה באלפיים מילה בדיוק (ללא הכותרת וכותרת המשנה) מגה-
תיאוריה ולכן היא רשימת קצה: ממנה ניתן "לְהִזְדַּעֵר וּלְהִסְתַּעֵר בְּבוֹא-הָעֵת" לעבר פיתוחים נוספים.
|
|
