|
|
מהפכת אמצעי הייצור בשירה העברית
מאת: גלעד מאירי
|
|
לפני תשע שנים ציינו בגרנדה, עיר הולדתו של המשורר פדריקו גרסיה לורקה, מאה שנים
להולדתו. כל ילד שנולד באותה שנה קיבל ספר שירה כמתנה מהעירייה וביום הולדתו של
לורקה (5.6.1898) עבר מטוס מעל שמי גרנדה ופיזר בבליץ פואטי דפי שיר של לורקה
מעל העיר. ישראל יכולה לאמץ את הרעיון ולעשות לו הסבה צבאית. כזכור, טילי השיוט
לא עשו את העבודה בלבנון או בכלל, אז יכול להיות שאנחנו זקוקים לפצצות חכמות יותר,
לשירים, שהם הרבה יותר מדויקים וקטלניים.
 בדורות האחרונים השירה פורצת מחוץ לספר, כאילו מבקשת להתפקע מתוך השריון
הנוקשה של הכריכה ורוצה לגעת פיזית בקוראים. החל משנות התשעים של המאה שעברה
ניתן לסמן בישראל את המהלך הזה כסוג של מהפכה. המהפכה מתחוללת כמעט ללא
מהפכנים, כי היא מתחוללת בתחום אמצעי הייצור הספרותיים ולא בטקסטים עצמם.
למהפכה שלושה ראשי חץ בעלי מכנים משותפים קרנבליים: הוקטור הראשון במהפכה
הוא פרסום שירה באינטרנט. הרשת מעניקה עצמאות ומאפשרת ליוצר ולעורך להיות
סטארט-אפיסטים של יצירתם וכתב-עיתם; הוקטור השני הוא התפתחות סדנאות הכתיבה.
שגשוג סדנאות הכתיבה יצר לחץ מלמטה על האוניברסיטאות ליצור מסלולי כתיבה יוצרת
(וזאת באיחור של עשרות שנים ביחס למערב); הוקטור השלישי נוגע לפסטיבלים. עד
לפני שתים-עשרה שנה לא היה קיים בישראל המוסד של פסטיבל השירה. בשנה האחרונה
היו שמונה, שלושה מהם בינלאומיים.
שלושת המהלכים הללו באו לתת מענה למגבלות היחסיות של אמצעי הייצור
הספרותיים, כגון: תפוצתו הקטנה של הטקסט השירי המודפס והכרוך; העדר מערכות יחסי ציבור ושיווק
לשירה; מיעוט מוסדות ובמות ראויים לקריאת שירה; קריסת ביקורת
השירה בעיתונות; חוסר הרלוונטיות של המחקר האקדמי לתהליכים בשירה ועוד.
ראוי לציין, שבמקביל למהפכה הזאת אין התעוררות יוצאת דופן באמצעי ייצור
ספרותיים אחרים, כגון, מוסדות ספרות, טלוויזיה, רדיו, הוצאות לאור, עיתונים ופרסים,
ולעתים המצב הפוך: בתי-הסופר הותיקים של ת"א וי-ם ומכון "גנזים" קורסים בהדרגה,
עיריית ירושלים הפסיקה בשנים האחרונות להעניק את פרסי המר ואצ"ג, מוספי הספרות
כמעט ולא עוסקים בשירה, ספריות רוכשות פחות ספרי שירה מבעבר ועמותת "הליקון"
סגרה השנה את כיתת השירה שלה. עם זאת, מכאן, זוהי מהפכה שירית יחסית, אולם בפריצתם של
שלושת אמצעי הייצור הספרותיים המתוארים לעיל יש די תנופה על מנת ליצור תחושה
של שינוי דיאלקטי המשקף עליית כוחות שוק ספרותיים חדשים על חשבון הישנים.
בניגוד למהפכות רומנטיות, מודרניסטיות, אוונגרדיות ופוסטמודרניסטיות בשירה
העברית, שהתחוללו בתוך הטקסט, זו, כאמור, מהפכה המתחוללת מחוץ לטקסט ולספר
באופן ישיר (פסטיבל ואינטרנט) ובאופן עקיף (סדנאות). הווה אומר, אם הפוסטמודרניזם
בשירה ביקש עד כה לקרב בין המציאות לשירה, במהפכה הנוכחית של השירה העברית,
שהיא פוסטמודרניסטית במהותה, יש כבר ביטוי מעשי לאחדות השיר עם המציאות.
זו מהפכה בין-תחומית המגיעה לשירה מתחומים של סוציולוגיה, תקשורת ופוליטיקה.
השירה הסתפקה עד כה בייבוא ז'רגונים מתחומים אלו לטקסט, למשל, שימוש במונחים
של עולם הפרסום בשיר, ואילו עתה תחומים אלו פלשו ממש לשירה והשתלטו עליה
מבחוץ.
מהפכה זאת מעלה שאלות הנוגעות למדיום בו השירה מופקת: מידת קיומו היציב של
השיר במציאות מחוץ לספר המודפס, כגון, באינטרנט, בפסטיבל, באירוע הקריאה, ברדיו,
בשלט הרחוב (כמו ב"שירה על הדרך" ו"שירחוב") וכד'. ולכן זו מהפכה ששואלת שאלות
לא רק לגבי דרכי תיווך הטקסט (המדיומים), הספר, האינטרנט והפסטיבל, אלא אף לגבי
דרכי ייצור הטקסט. הרי, אם המדיום משתנה, אז יש לכך השלכות על מעבדת הייצור,
שמבקשת להיות רלוונטית ומעודכנת. אם השיר הוא חלק מהמציאות, אז גם המעבדה היא
חלק מהמציאות - אין צורך להתבסס רק על המוזה, ניתן ללמוד שירה בסדנה. זו אחת
הסיבות לכך שהתואר משורר איננו מעורר יראה כבעבר, כי הזיקה הישירה בין המשורר
למטפיזי טושטשה.
אינדיקציה מובהקת למהפכה מצויה בדרכי הפעולה של כתבי-העת המודפסים בני
זמננו, אשר הינן שונות מאוד מאלו של קודמיהם. משנות התשעים כתבי-העת החדשים
יוצרים בחלל קרנבלי ומורכב המחייב לפעול במסגרת אמצעי ייצור עצמאיים ורלוונטיים
המשלימים את המדיום המוגבל של כתב-העת המודפס. כיום, מספר כתבי-עת בני זמננו
אוחזים בבעלות על מספר אמצעי ייצור ספרותיים (ולעתים זו לא בעלות, אלא שותפות)
מתוך הכרה שאג'נדה ספרותית יש לקדם בכמה חזיתות על מנת שתהיה יותר אפקטיבית,
למשל, דרך אתר, תלמידים ופסטיבל. לדוגמה, ל"הליקון" יש כתב-עת, סדנה, הוצאה
לאור, פסטיבל וחלל פעילות אוטונומי (שכור); לכתב-העת "משיב הרוח" יש סדנה,
פסטיבל ואתר (רדום). "משיב הרוח" אף משתף פעולה עם הוצאת "כתר" בהוצאה לאור
של משוררי כתב-העת ועם "יד-בן-צבי" שמעניק לעורכים חללי פעילות ותשתיות זמינות
אחרות דרך "המרכז לשירת ירושלים"; לכתב-העת "אורבאניה" יש גם אתר (רדום);
לכתב-העת "כתם" יש גם פסטיבל; לכתב-העת "דימוי" יש גם כנס (כנס "כיסופים"
לסופרים ומשוררים יהודים הופק לראשונה השנה באפריל ב"בית אביחי" בירושלים);
לכתב-העת "עיתון 77" יש גם סדנה.
מהאמור לעיל עולה שאם בעבר קידום מהלך ספרותי החל בהוצאה לאור (כגון, כתב-
עת מודפס ו/או הוצאת ספרים), הפקת ערבי קריאת שירה ו/או יצירת חללי פעילות (כגון,
הקמת בית ספרותי), עתה מקובל גם להתחיל (ו/או לשלב) בפסטיבל, סדנה ואתר רשת.
זאת אומרת, שמבחינה פרקטית יש כיום ליזם הספרותי יותר אפשרויות להפיץ רעיונות,
למתג עצמו ולהגדיל את המחזור התקציבי, אלא שזה לא העיקר. משמעות נוספת של
התרחבות אמצעי הייצור היא שקבוצות ספרותיות מקדמות עתה לא רק אג'נדה
טקסטואלית בלבד, אלא אף אג'נדה ממצעית (ממצע=מדיום; מושג נפלא של דוד אבידן,
שלא התקבל על-ידי האקדמיה ללשון). אם המדיום הוא המסר, אז כשמדובר בכמה
מדיומים של הפקת שיר הפועלים בו זמנית, נוצרת תופעה ספרותית המייצרת
אינטראקציות בין-תחומיות מורכבות ואינטנסיביות (שלא לומר היסטריות) ודרישה
שאפתנית לריבוי נוכחויות ולריבוי טריטוריות לשוניות מכל מי שנוטל חלק במערכה
לקידום השירה.
האינטרנט
אין מקבילה בעולם לחשיפה, לדיאלוגיות, לנגישות ולריבוי האדירים שיש לשירה כפי
שיש לה ברשת האינטרנט. ולכן התפתחות השירה ברשת היא אחד מסממני המהפכה
השירית בישראל (כמו בעולם כולו), כי היא מבטאת אלטרנטיבה נוחה בדרך-כלל (ו/או
השלמה) לאמצעי הייצור הספרותיים המסורתיים: פרסום הטקסט הוא חופשי ועצמאי, כי
הוא כמעט ואיננו תלוי באמצעי הייצור הספרותיים הקונוונציונאליים, כגון, הון, מו"ל,
הפצה, יחסי-ציבור וכד' ופרסומו אף לא תלוי בטעם הקהל - במדרוג; יש אופציה לדיאלוג
עם הקהל דרך הטוק-בקים; יתרון נוסף של הרשת הוא היכולת לערוך את הטקסט מחדש
ללא עלות ואף להעמידו בהקשרים שונים, למשל, להחליף את סדר השירים בקובץ. ויש
עוד יתרונות שונים לרשת שהם פחות רלוונטיים למהות הדיון. עם זאת, לטקסט ברשת יש
מגבלות משלו: הוא תלוי באתר ובנגישות אליו; זהו מדיום נוקשה במובן הזה שלשיר אין
המשכיות בזמן ובמרחב: לא ניתן להעבירו כספר ממקום למקום, אלא להוריד אותו על דף
או כאסופה לא כרוכה של דפים.
מגבלות השיר באינטרנט נובעות בדרך-כלל מהזמניות של הטקסט ברשת וייתכן שזו
הסיבה המרכזית לכך שהשירה וביקורת השירה ברשת טרם התקבלו כטקסט בעל ערך
אסתטי ממשי וכתב-העת המקוון איננו מהווה מרכז כוח פוליטי בשירה העברית, ככתב-
העת המודפס. טקסטים וירטואליים נעדרים קיום מוחשי ומוצק במרחב והם עלולים
להעלם מהמדף הדמיוני לעולם, כי אתר עלול להסגר עקב בעיות תקציב או בגלל וירוס
(ראו מקרה "במה חדשה"). ועל כן השירה ברשת לא נוכחת בתודעת הקוראים כסוג של
אובייקט התייחסות (רפרנס) יציב. זהו שיקוף להיררכיה השלטת בעולם השירה: ההגמוניה
היא של הטקסט המודפס, הנצחי לכאורה. עם זאת, אין זה פוטר את הביקורת והאקדמיה
מבחינה של השירה המקוונת על ביטוייה, כגון, הבלוג, האתר וכתב-העת. ולהתעלמות
האקדמית יש השלכות כלכליות, כי היא מעניקה לגיטמציה בעקיפין למסבסדים, כגון,
מינהל התרבות ומפעל הפיס, להימנע מהקצאת תמיכות לשירה ברשת.
סדנאות הכתיבה
שגשוג הסדנאות הוא ביטוי קרנבלי-ניו-אייג'י של ערעור הקונצפציה הרומנטית
הביקורתית, שקובעת כי שירה תלויה בגאוניות של היוצר: דרך הסדנאות התפתחה גישה
חדשה הקובעת, שמיומנויות כתיבה ניתן לרכוש במסגרות אלטרנטיביות, כי השירה מצויה
בפנימיותו של כל אחד. ולכן השירה היא גם סוג של אומנות נרכשת ולא רק אמנות של
יחידי סגולה.
פריחת סדנאות רצף, סדנאות חד-פעמיות, כיתות אמן, סדנאות לחובבים, לנוער
ולמבוגרים, סדנאות כתיבה תרפויטיות להרזיה, מפגשים בבתי קפה וכד' איננה תוצאה
ישירה של יציאת השיר מהספר, אלא ביטוי עקיף של התופעה: השירה, המשורר וקהלם
(הכולל את תלמידיהם) מבקשים בשנים האחרונות להיפגש עם הקוראים והמציאות לאו
דווקא רק דרך המתווך העיקרי, דרך הספר, אלא אף דרך המפגש הבלתי אמצעי בסדנה.
התנופה של מפעל סדנאות הכתיבה בישראל, שהחלה בשנות התשעים עם העלאת מעמדה
היוקרתי של סדנת השירה באמצעות הסדנאות האיכותיות והאינטנסיביות של "הליקון",
ממשיכה עד היום ומבטאת קשת של צרכים מגוונים של קהילת הכותבים בישראל, כגון,
רכישת מיומנויות כתיבה ועריכה באופן שיטתי, במה, העשרה, קשרים וכד'. ראוי לציין גם
את התרחבותה של תופעת הסדנאות הרבה מעבר לקהילה המקצועית, אל הקהל הרחב.
הפניה לקהל הרחב יוצרת שכבות גיאולוגיות נוספות בשירה המאפשרות התפתחויות
משמעותיות בשוליים. תשתית גיאולוגית מעין זאת קיימת כמעט בכל האומנויות (למשל,
דרך חוגים) ורק עתה היא מתחילה לקרום עור וגידים בשירה. הודות לכך אפשר לראות
פתיחת סדנאות כתיבה גם בקרב אוכלוסיות שמעולם לא היו פתוחות לסדנאות כתיבה,
למשל, בחורי ישיבה.
המפגש בסדנה יוצר דיאלוג ישיר, רצוף, מובנה וקבוצתי לפרק זמן מוגדר בין המשורר
הצעיר למנחה, שהינו בדרך-כלל משורר מנוסה. זהו תחליף יעיל יותר לדיאלוג האישי בין
העורך המיתולוגי של כתב-העת בנוסח פרי ומוקד לבין המשורר הצעיר הבודד. העורך
איננו בהכרח נגיש למשורר הצעיר, כי הוא מבקש לקדם יוצרים הכותבים על-פי טעמו הוא
וכי הוא לא תמיד מיומן להנחות. בניגוד לעורך, מנחה הסדנה אמור להעניק כלים
ספרותיים למשורר הצעיר ללא המתח של פרסום היצירה.
פסטיבלים
פסטיבלי שירה הם תופעה של שנות התשעים המבטאת באופן מובהק את הרוח הקרנבלית
הכללית של התקופה. עם זאת, התפתחות פסטיבלי שירה אולי נובעת ממהלך דו-כיווני, לא
רק מאמצעי הייצור, אלא אף מהשירה לאמצעי הייצור: הפסטיבל הוא גם ביטוי של
התאמה קרנבלית בדיעבד של במה ומדיום לסגנונות כתיבה קרנבליים עכשוויים השוזרים
משלבי שפה גבוהים ונמוכים, הומור, ברק, פרפורמנס ועוד.
בשנה אחרונה התקיימו בישראל שמונה פסטיבלי שירה: פסטיבל המשוררים
הבינלאומי במשכנות שאננים בירושלים (החל משנת 1995; מתרחש באוקטובר-נובמבר),
מטולה (1996; שבועות), פסטיבל השירה הבינלאומי במראר או מג'ר (2000; סביב
פסח), ימי שירה במדבר במדרשת שדה בוקר (2001; סביב חנוכה), "שער" בת"א של
"הליקון" (2001; באוקטובר או בנובמבר), "משיב-הרוח" (1997; בסוכות), הרצליה
(2006; סביב שבוע הספר) ופסטיבל תל-אביב של "כתם" (2007; שבועות). לאור
השילוב בין כמותה לבין בו-זמניותה של התופעה אין מדובר במקריות, אלא במגמה
המבטאת צורך עמוק להגיש את השירה דרך מימדים נוספים, לעתים תקשורתיים יותר.
הרי, יש שירה שמתקבלת מהר וטוב יותר באירוע קריאה מאשר בקריאה בספר (וכמובן,
גם להפך).
ריבוי פסטיבלי שירה מבטא את הפנמת השיח הפוסטמודרני הכולל בין השאר
פרפורמנס, פלורליזם וחשיפה. בערב קריאת שירה בודד יש לעתים קרובות מענה בסיסי
לצרכים אלו, אולם הפסטיבל פורץ את מגבלות ההפקה, השיווק, הפרסום והיוקרה של
ערב הקריאה האינטימי ועשוי להעניק חוויה קרנבלית מלאה יותר.
ההיענות לפרפורמנס בפסטיבל מבטאת כמיהה למגע חושני עם השיר. קריאת השיר
על-ידי המשורר בקול תורמת להבנת היצירה על-ידי הקשר חושי (רוב קוראי השירה
קוראים את השיר בשקט בבית) ופרשני חדש (קריאה בקול היא תמיד פרשנית). ראוי
להיזכר בכך שבתקופות עתיקות השיר תווך והובן בעיקר דרך שמיעה וכאשר התפתחו
בהדרגה אמצעי שכפול גדל המרחק החושי בין היוצר-מבצע לקהלו. הדפוס יצר מצב בו
הטקסט מובן בעיקר דרך האינטלקט ופחות דרך האוזן.
ריבוי הפסטיבלים וגיוונם מאפשר במה למשוררים שונים, מציב אותם בו זמנית זה
לצד זה ומקהה במשהו את הפערים בין משוררים ותיקים לצעירים, קאנונים לשוליים.
ריבוי זה יוצר מצב בו לאורך השנים נחשפים יותר משוררים לקהל רב יותר באופן בלתי
אמצעי.
המגמה העכשווית של יזמי השירה היא להוציא את המשורר, הבודד ממילא, מהריחוק
והבדידות של עליית גג (מגדל השן הרומנטי), לקרבה של השיחה בבית-הקפה או
בחברותא. המסגרת הפסטיבלית מאפשרת מפגש בלתי פורמאלי מתמשך לאורך כל ימי
הפסטיבל, למשל, הודות לשיחות מזדמנות, מה שמדגיש במשורר את הפן האנושי, אך
לעתים גם הסלבריטאי, על חשבון הפן הכמו מיתי והבלתי מושג.
עתיד המהפכה
לאור האמור לעיל, יש להמתין ולראות האם מהפכת אמצעי הייצור הספרותיים תניב
הנהגה ספרותית חדשה, שמקורה טקסטואלי ולא יזמי. עם זאת, כבר ניתן לזהות תגובה
דיאלקטית אפשרית של עולם הספרות לתזזית של הפקת שירה באינטרנט, בסדנאות
ובפסטיבלים, הבאה לידי ביטוי בפריחתם של כתבי-עת ספרותיים חדשים. בניגוד לאמצעי
הייצור ההמוניים הללו הפתוחים בדרך-כלל לקהל הרחב, כתבי-העת המודפסים מבטאים
קבוצות אינטימיות. התעוררות יזמות של כתבי-עת מבטאת גם את הצורך לנתב את השיח
הספרותי בין אג'נדות וטעמים בתוך הריבוי של הידע השירי החדש. ידע בלתי ממופה זה
מערער שנים ארוכות את האוריינטציה ואת החושים הביקורתיים והאסתטיים של הכותבים
והקוראים. עתה קהילת המשוררים יכולה להתמודד באופן חלקי עם העדר המחקר ועם
אובדן המרכז הספרותי באמצעות יצירת מרכזים ספרותיים חדשים.
בעתיד הרחוק יותר מהפכת אמצעי הייצור עשויה להוביל ליצירת מכללה לספרות.
בניגוד לאמנויות קלאסיות אחרות, כגון, מוסיקה, אמנות פלאסטית, מחול וכד', הספרות
נעדרת בתי-ספר גבוהים, כגון, בתי-הספר לקולנוע, למוסיקה ואחרים, למשל, "סם
שפיגל" ו"רימון". זהו מצב המעצים את האקדמיזציה של הדיון בשירה ואת הוויית הריחוק
המאיים של מגדל השן: הקורא נפגש רק עם השן, בלי המגדל - בלי הבית, בלי הקהילה.
אני מאמין ומקווה שמכללה לספרות תקום עבור שוחרי הספרות ותיתן מענה רחב לצרכים
האקטואליים של עולם הספרות הכוללים לא רק מגמות טקסטואליות ופדגוגיות מובהקות
של חוגי הספרות כיום, כגון, מחקר, תרגום, הוראה ומסלולי כתיבה יוצרת, אלא אף
מגמות במה והפקה הכוללות עריכה לשונית ותכנית, מדיה ספרותית (מכתב-העת וכלה
ברדיו), עריכה של ערב קריאה, קריאת שירה ועוד. להערכתי, הרחבה וביזור מעין אלו
יעניקו רלוונטיות ויוקרה ללימודי הספרות במאה העשרים ואחת. מכללה מעין זאת תחולל
מהפכה צרכנית ותדמיתית של השירה ותרענן את לימודי הספרות במערכת החינוך, הן
מבחינת כוח האדם, הן מבחינת מתודולוגיה והן מבחינת תוכניות הלימודים. המכללה
הספרותית או בית-הספר הגבוה ללימודי הספרות הוא אולי חזון רחוק, אולם זהו מהלך
מתבקש לנוכח הדקונסטרוקציה של מוסדות הספרות על שלוחותיהם השונות.
מעבר להקמתה של מכללה, המהפכה עשויה אף ליצור התאגדויות ותשתיות
אלטרנטיביות אחרות. הסיכוי למינוף פרויקטים מעין אלו הוא על-ידי איחוד כוחות של
יזמי שירה שונים (אולי אף עם יוצרים מתחומי אומנות אחרים, שזקוקים לתשתיות
דומות). התפישה המיושנת של השירה, כאילו היא קיימת בעיקר בספרים ולא בקהילה,
משרתת את קובעי המדיניות: הקמה ואחזקה של מוסדות ספרותיים דורשות סבסוד עמוק
מהמדינה היות ומוסד השירה, בדומה למוסד דתי, מתקיים על בסיס תמיכות ציבוריות,
תרומות ומעט מאוד הכנסות עצמיות, אם בכלל. ויותר מזה, לא ברור אם ישראל היתה
רוצה מוסדות ספרותיים חזקים, שעלולים להיות מבקרים חריפים של השלטון, - וזו כבר
סיבה מספיק טובה כדי להקימם בהקדם.
| |
|
