|
|
לעבודה ולמלאכה - קריאה פרולטרית בשירים
מאת דורית ויסמן
|
|
הרהורים ותהיות לפני כתיבה:
אחד במאי. חג הפועלים. דגלים אדומים. בילדותי היה זה יום חג. תנועות הנוער צעדו
בסך. רווח הזמן בין פסח - חג החרות, חג ההשתחררות משעבוד - לבין אחד במאי,
נראה הזמן המתאים למאמר כזה. בזמן קריאת ההגדה ב'סדר', למקרא השורה "בכל
דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים", דהיינו, חייב כל אחד
ואחד לראות עצמו כאילו יצא הוא מעבדות לשחרור, תהיתי ביני לבין עצמי, האם
באמת יצאנו לחופשי. האם באמת איננו עבדים לצרכינו, למדינה, לממשלה, למערכת
המיסוי, לצורך להתפרנס?
שני מאפיינים עיקריים למצב של עבדות. ראשית, זה מצב של השתעבדות למישהו או
משהו, יחד עם חוסר האפשרות להשתחרר. בנוסף, תנאי עבודה גרועים למדי: ללא
שכר, או שהשכר מועט למדי, יחד עם חוסר אפשרות להתאגד ולשפר את תנאי העבודה.
למראית עין אנחנו חיים בעולם דמוקרטי, חופשי ובעל מבחר ושפע של מוצרים ואופני
חיים. למראית עין אנחנו חופשיים לעשות כרצוננו. האמנם? האם כשאנחנו משעבדים
שליש או חצי מהמשכורת החודשית שלנו לסעיף 'דיור' (דירה בשכירות או משכנתא)
אנחנו חופשיים? האם כשכמעט כל כספנו מיועד להישרדות ולקיום בסיסיים, אנחנו
חופשיים? האם נשאר לנו בכלל זמן וכסף לעשות כרצוננו?
האם זה נכון לגבי הצעירים, אנשי ה'היי-טק', שמרוויחים הרבה כסף, אך כל זמנם
משועבד לעבודה? האם מצבם טוב יותר משלנו בזמנו, כשהיינו בגילם, לפני עשר או
עשרים שנה, הרווחנו פחות אך גם עבדנו פחות, ובסופו של דבר החיים היו יקרים
פחות וגם היה לנו הרבה יותר זמן פנוי.
ומה בנוגע לכמות ההולכת וגדלה של עובדי "חברות כוח אדם", המשתכרים מעט ואין
בכוחם להתאגד. האם אין זה מצב של עבדות?
1. שיר העבודה והמלאכה/ ח.נ. ביאליק
========
מִי יַצִּילֵנוּ מֵרָעָב?
מִי יַאֲכִילֵנוּ לֶחֶם רַב?
וּמִי יַשְׁקֵנוּ כּוֹס חָלָב?
לְמִי תּוֹדָה, לְמִי בְּרָכָה? -
לָעֲבוֹדָה וְלַמְּלָאכָה!
הבקשות הצנועות בבית הראשון, לחם וכוס חלב, מסמלות את צרכי החיים
הבסיסיים. ואם רק נעבוד, או נעסוק במלאכה כלשהי, נוכל להיות שקטים: אכן תהיה
לנו פת לחם וחלב. לא נרעב.
מִי יִתֵּן לָנוּ כְּסוּת בַּקֹּר?
וּמִי בַּחֹשֶׁךְ יִתֵּן אוֹר?
מִי יַעַל מַיִם מִן הַבּוֹר?
לְמִי תּוֹדָה, לְמִי בְּרָכָה? -
לָעֲבוֹדָה וְלַמְּלָאכָה!
בבית השני העבודה והמלאכה הן פתרון לבעיות רציניות יותר כמו ביגוד, חשמל או
תשתית (צנורות? מחלקת המים של העירייה?) שתביא לנו מים עד ביתנו.
וּמִי נָטַע עֵצִים בַּגָּן,
לִפְרִי וּלְצֵל, כָּל מִין וְזָן,
וּבַשָּׂדוֹת זָרַע דָּגָן?
לְמִי תּוֹדָה, לְמִי בְּרָכָה? -
לָעֲבוֹדָה וְלַמְּלָאכָה!
בכוחה של העבודה נשיג את הנוף היפה שסביבנו - גנים, עצים נותני פרי וצל - וגם שדות תבואה.
מִי הֵכִין לָנוּ פִּנַּת גָּג,
גָּדֵר לַגָּן, לַכֶּרֶם סְיָג,
וּמִי טָרַח וּמִי דָּאַג
לִכְבוֹד שַׁבָּת, לִכְבוֹד הֶחָג?
לְמִי תּוֹדָה, לְמִי בְּרָכָה? -
לָעֲבוֹדָה וְלַמְּלָאכָה!
אם אך נעבוד, לא תהיינה לנו בעיות דיור. תהיה לנו קורת גג (אולי אפילו פנטהאוז -
פינת גג), וגן עם גדר, ונוכל לעלות גם לספירות עליונות יותר: שתיית יין, שבתות
וחגים. מעין 'מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת'. מעין 'לך אל נמלה עצל, למד דרכיה
וחכם'. כלומר, מי שיעבוד, לא יחסר לו כלום.
עַל כֵּן נַעֲבֹד, עַל כֵּן נַעֲמלֹ
תָּמִיד בְּכָל יְמֵי הַחֹל,
כָּבֵד הָעֹל, נָעִים הָעֹל!
וּבְעֵת הַפְּנַאי נָשִׁיר בְּקוֹל
שִׁירֵי תּוֹדָה, שִׁירֵי בְּרָכָה
לָעֲבוֹדָה וְלַמְּלָאכָה!
סיום נאה לשיר, שהוא שיר הלל לעבודה. לכן נעבוד, לכן נעמול, בכל ימי החול. וכמה
נעים העול. המחשבה על המטרה מנעימה לנו את העבודה. ולא זו בלבד, אלא שגם
בעת הפנאי, נשיר - בקול - שירי הלל לעבודה.
אין כל אירוניה בשיר. השיר הזה נכתב ברצינות גמורה. אני לא חושבת שהוא היה
יכול להיכתב ע"י מישהו שעבד אי פעם עבודת כפיים, אני מתכוונת ממש על מנת
להתפרנס, לא רק כעזרה של יום בקטיף בקיבוץ.
2. גמונדה - שיר שמסכם עשרים שנות עבודה
ככלות עשרים שנה /אנטוניו גמונדה
כְּשֶׁהָיִיתִי בֶּן אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה
שָׁלְחוּ אוֹתִי לַעֲבֹד עַד מְאֻחָר מְאוֹד.
כְּשֶׁהָיִיתִי מַגִּיעַ הַבַּיְתָה, הָיְתָה אִמִּי נוֹטֶלֶת
אֶת רֹאשִׁי בֵּין יָדֶיהָ.
פתיחת השיר מכמירת-לב. המשורר הספרדי אנטוניו גמונדה נולד ב - 1931, אביו מת
שנה לאחר הולדתו. הוא חי עם אמו בעיר לאון, בצפון-מערב ספרד. עד 1940 התגוררו
השניים ברובע פועלים (אלו היו שנות שלטון הדיכוי של פרנקו), ועד היום הוא חי בעיר
זו. בשנת 1945, בהיותו בן 14, התחיל לעבוד כשליח בסניף בנק, שלימים הועסק בו
במשך עשרים וארבע שנים.
אֲנִי הָיִיתִי נַעַר שֶׁאָהַב אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הָאֲדָמָה
וְאֶת צַעֲקוֹת חֲבֵרַי בַּחֹרְשָׁה
וְאֶת הַמְּדוּרוֹת בַּלַּיְלָה
וְאֶת כָּל הַדְּבָרִים הַנּוֹתְנִים בְּרִיאוּת וְרֵעוּת
וְגוֹרְמִים לַלֵּב לִגְדֹּל.
בְּחָמֵשׁ בַּיּוֹם, בַּחֹרֶף,
הָיְתָה אִמִּי נִגֶּשֶׁת לְדֹפֶן מִטָּתִי
וְקוֹרֵאת לִי בִּשְׁמִי
וּמְלַטֶּפֶת אֶת פָּנַי עַד שֶׁאֶתְעוֹרֵר.
הָיִיתִי יוֹצֵא לָרְחוֹב וְהַשַּׁחַר טֶרֶם הִפְצִיעַ
וְנִרְאֶה הָיָה שֶׁעֵינַי מִתְקַשְּׁחוֹת מֵרֹב קֹר.
שָׁלְחוּ אוֹתִי לַעֲבֹד, אומר גמונדה. לא אמא שלחה אותו לעבוד. הם, הנסיבות,
האירועים, הגורל, הם הכוחות שאילצו אותו לעבוד. ציון הגיל בתחילת השורה -
כְּשֶׁהָיִיתִי בֶּן אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה/ שָׁלְחוּ אוֹתִי לַעֲבֹד - מחזק עוד יותר את המשפט הזה.
העבודה כאן איננה הצלה. היא כורח. היא הפסד של החיים: של השמש, של האדמה,
של "...צַעֲקוֹת חֲבֵרַי בַּחֹרְשָׁה /וְאֶת הַמְּדוּרוֹת בַּלַּיְלָה/ וְאֶת כָּל הַדְּבָרִים הַנּוֹתְנִים בְּרִיאוּת
וְרֵעוּת/ וְגוֹרְמִים לַלֵּב לִגְדֹּל..."
זֶה אֵינוֹ צוֹדֵק, אִם כִּי הָיָה יָפֶה
לָלֶכֶת בָּרְחוֹבוֹת וּלְהַקְשִׁיב לִצְעָדַי
וְלִשְׁמֹעַ אֶת לֵילָם שֶׁל הַיְּשֵׁנִים
וְלִתְפֹּשׂ אוֹתָם כַּהֲוָיָה אַחַת וִיחִידָה,
כְּאִלּוּ הָיוּ נָחִים מֵאוֹתוֹ קִיּוּם עַצְמוֹ,
כֻּלָּם שְׁקוּעִים בְּאוֹתוֹ חֲלוֹם.
נִכְנַסְתִּי לָעֲבוֹדָה.
 הַמִּשְׂרָד
הִצְחִין, עָלוּב.
לְאַחֵר מִכֵּן
הִגִּיעוּ הַנָּשִׁים.
הִתְחִילוּ
לִשְׁטֹף בְּשֶׁקֶט.
עֶשְׂרִים שָׁנָה.
הָיִיתִי
נִלְעָג וְשָׁכוּחַ.
אֵינִי מֵבִין עוֹד אֶת הַלַּיְלָה
וְלֹא אֶת שִׁיר הַנְּעָרִים בְּכָרֵי הַדֶּשֶׁא.
וְאַף-עַל-פִּי-כֵן אֲנִי יוֹדֵעַ
שֶׁדְּבַר-מָה גָּדוֹל וַאֲמִתִּי יוֹתֵר מִמֶּנִּי
קַיָּם בִּי, הוֹלֵךְ בְּעַצְמוֹתַי:
אֲדָמָה בִּלְתִּי-נִלְאֵית,
חִתְמִי
אֶת הַשָּׁלוֹם שֶׁאַתְּ יוֹדַעַת.
תְּנִי
אֶת קִיּוּמֵנוּ
לָנוּ
עַצְמֵנוּ.
מתוך 'אם כי כבר מאוחר', מבחר בתרגומו של רמי סערי, הוצאת 'כרמל', 2004.
השיר ריאליסטי - זֶה אֵינוֹ צוֹדֵק, אומר הדובר חד וחלק - ויחד עם זאת מלא הבנה
וחמלה. הוא איננו שונא את אלו ששלחו אותו לעבוד, את רוב העולם הישן בשעת שחר
כשהוא יוצא לעבודתו. הוא רואה את כל העולם הישן כהוויה אחרת, שונה ממנו,
הוויה שהוא משלים עם קיומה.
בתיאור העבודה, בתיאור המשרד המצחין והעלוב, שורות השיר שבורות, כמו באו
לבטא גם בדרך גרפית את השבר, ההפרדה, הקטיעה מן החיים הזורמים בחוץ.
העבודה הקשה מצטיירת כאן כמו עבדות, המנתקת אותך מן המין האנושי. עשרים
השנה שעבד ניתקו אותו מחברים, ממשחקים ואפילו מן החברה, מן השפה, מן
הזכרונות המשותפים (אֵינִי מֵבִין עוֹד אֶת הַלַּיְלָה /וְלֹא אֶת שִׁיר הַנְּעָרִים בְּכָרֵי הַדֶּשֶׁא).
3. גדר - שיר של קארל סנדברג
בתאוריה המרקסיסטית הוגדר פרולטריון כמעמד שאינו מחזיק בבעלות על אמצעי ייצור.
ב"קפיטל" קובע מרקס כי בן מעמד הפועלים, הפרולטר, הוא אדם שמקור ההכנסה היחידי שלו הוא השכר שהוא
מקבל תמורת עבודתו והוא אינו יכול אלא למכור כוח זה לכל המרבה במחיר.
על-פי תורת ערך העבודה של מרקס, כדי לחדול מהתבססות על כוח עבודתו לבדו
זקוק הפועל להון,-להכנסה נוספת מעבר לזו הדרושה לו לצורך הישרדות,
שבאמצעותה יוכל לרכוש בעלות על אמצעי יצור. השגת ההון אינה אפשרית, טוען
מרקס, משום שהון נוצר באמצעות ניצול הערך העודף:-ההפרש שבין ההכנסה
שמניבה עבודת הפועל והשכר המשולם לו. היחידים, אם כן, היכולים ליהנות מערך
עודף זה הם בעלי ההון, הקפיטליסטים (או "הבורגנים", כניסוחו של מרקס).
השיר הבא מבטא קיטוב גדול מאוד בין מעמד העובדים, הפרולטריון, לבין הבורגנים:
גדר / קארל סנדברג
עַכְשָׁו מִשֶּׁהִגִּיעַ בֵּית הָאֶבֶן בַּחֲזִית הָאֲגַם לִגְמַר בְּנִיָּתוֹ הַפּוֹעֲלִים
מַתְחִילִים לַעֲבֹד עַל הַגָּדֵר.
הַכְּלוֹנְסָאוֹת הֵם סוֹרְגֵי בַּרְזֶל בַּעֲלֵי חֻדֵּי פְּלָדָה הָעֲשׂוּיִים לִדְקֹר כָּל אָדָם
שֶׁיִּפֹּל עֲלֵיהֶם וּלְהַקִּיז אֶת חַיָּיו.
כְּגָדֵר זוֹ יְצִירַת מוֹפֵת, אֲשֶׁר תַּחֲסֹם בְּעַד הָאֲסַפְסוּף וְכָל הָאוֹרְחִים-פּוֹרְחִים וְהָאֲנָשִׁים
הָרְעֵבִים וְכָל הַיְּלָדִים הַנּוֹדְדִים שֶׁמְּחַפְּשִׂים מָקוֹם לְמִשְׂחָקִים.
מִי שֶׁעוֹבֵר בְּעַד הַסּוֹרְגִים וְעַל-גַּבֵּי חֻדֵּי הַפְּלָדָה לֹא יַגִּיעַ לְשׁוּם כְּלוּם
זוּלַת הַמָּוֶת וְהַגֶּשֶׁם וְהַמָּחָר.
מתוך הספר תפילות של פלדה, מאנגלית: משה דור, הוצאת קשב, 2005.
החיים הטובים של הבורגנים מתומצתים בשורה הראשונה בארבע מלים פשוטות
"בית האבן בחזית האגם". לא צריך יותר מזה. הבורגנים, או מעמד בעלי הבתים,
אינם מוזכרים יותר בשיר, אך הנוכחות שלהם חזקה, כמו בית האבן. הפועלים
עובדים בשיר כאילו מכוח האינרציה, אין להם מפקח, לא ניתנות להם הוראות. לא
ברור, גם, אם ה'אספסוף', 'האורחים-הפורחים' ו'האנשים הרעבים וכל הילדים
הנודדים שמחפשים מקום למשחקים' הם מעמד הפועלים, או מעמד נמוך יותר, אלו
שבשולי הפרולטריון. בכל אופן, לפועלים בשיר אין נחמה. הם בונים בית שאיננו
שלהם, ולעולם לא יהיה שלהם. אין זו הגדר החמודה משירו של ביאליק (בבית
הרביעי, שם) שבונה כל אדם סביב גנו ונחלתו. הפועלים כאן בונים גדר שתחסום
בעדם מלהגיע אל הבית, שתגן על הבית מפניהם הם.
הגדר בשיר מפרידה בין הפועלים לבין בעלי הבית, לעולמים. אין כאן כל אפשרות של
גישור. להיפך, יש רמזים על הדרדרות מצב הפועלים: הכלונסאות הם סורגי ברזל
בעלי חודי פלדה העשויים לדקר כל אדם שיפול עליהם ולהקיז את חייו.
הכלונסאות, בעלי חודי הפלדה, מתוארים בפירוט. כמו אצל צ'כוב, שם האקדח
המופיע במערכה הראשונה יירה במערכה האחרונה, גם כאן מצפה מוחנו מיד לדרמה
עתידית: מי יפל על הסורגים, חיי מי יוקזו?
השורה האחרונה מדגישה את חוסר הסיכוי לפתרון: אין שום אפשרות להשתחרר,
שום סיכוי לצאת מחיי העבודה הקשים. גם אם ינסה מי מהפועלים לחרוג ממעמדו -
אם באופן אינדבידואלי, או כקבוצה, אולי במהפכה עתידית - אין לו סיכוי.
מי שעובר בעד הסורגים ועל-גבי חדי הפלדה לא יגיע לשום כלום
זולת המות והגשם והמחר.
4. צ'רלס בוקובסקי - משורר הפרולטריון
צ'רלס בוקובסקי (1920-1994), משורר הביבים האמריקאי, ידוע יותר בזכות סגנון
שירתו הבוטה ואורח-חייו הנלוז - הרבה אלכוהול, נשים והתבטלות - (שהתבטא,
כמובן, בשיריו), ופחות בזכות שירת המחאה שלו: מחאה כנגד מסלול החיים
השיגרתי, הבורגני, מחאה כנגד תרבות הצריכה האמריקאית, מחאה כנגד החלום
האמריקאי (= משפחה, עבודה, מכונית, בית בפרברים) ומחאה כנגד שיטת המעמדות
האמריקאית. נחשפנו בתקשורת ובסרטים ל'חופש ההזדמנויות' האמריקאי, לפיו לא
משנה מה אתה ומנין באת - בעזרת עבודה קשה תוכל להיות רוטשילד. בוקובסקי,
שעבד חלק ניכר מחייו כפועל מזדמן, מביא אותנו אל אולמות ההזעה במפעלים, אל
הפועלים העובדים מבוקר עד ערב בעבודות הפשוטות ביותר ובקושי משתכרים
לפרנסתם, אל הפרולטריון. הוא מביא אותנו אל "החוויה המעמדית". הוא מספר לנו
איך זה באמת להיות פועל.
הנה כך מתחיל אחד משיריו הידועים, "ניצוצות", שנכתב בשנות ה - 70 של המאה הקודמת:
ניצוצות / צ'רלס בוקובסקי
בֵּית הַחֲרֹשֶׁת בִּרְחוֹב
סָנְטָה פֶה הָיה
הֲכִי טוֹב.
אָרַזְנוּ מִתְקְנֵי תְּאוּרָה כְּבֵדִים אֶל תּוֹךְ
אַרְגָּזִים כְּבֵדִים אֲרֻכִּים
וְאָז שַׂמְנוּ אֶת הָאַרְגָּזִים בַּעֲרֵמוֹת
בְּגֹבַהּ שֵׁשׁ.
אָז הָיוּ בָּאִים הַמַּטְעִינִים
מְנַקִּים לְךָ אֶת הַשֻּׁלְחָן
וְהָיִיתָ עוֹבֵר לַשִּׁשִּׁיָּה הַבָּאָה.
עֶשֶׂר שָׁעוֹת בְּיּוֹם
אַרְבַּע בְּשַׁבָּת
הַתַּשְׁלוּם הָיָה אָחִיד
מַסְפִּיק טוֹב לַעֲבוֹדָה לֹא מִקְצוֹעִית
וְאִם לֹא הִגַּעְתָּ
עִם שְׁרִירִים
הָיִיתָ מְקַבֵּל אוֹתָם דֵּי מַהֵר
זהו תיאור אימג'יסטי של חווית מעמד-הפועלים. אוירה ויזואלית ורגשית. מודגשת
הסולידריות של העובדים, מודגש המשותף ביניהם לעומת הפירוד והניתוק מההנהלה.
ההנהלה היא מעין "האח הגדול". ההנהלה המופשטת היא יישות, היא גוף - "ההנהלה
מסתכלת לכוון אחר".
רֻבֵּנוּ
בִּטְרִיקוֹ לְבָנוֹת וְגִ'ינְס
סִיגַרְיוֹת תְּלוּיוֹת
מַגְנִיבִים בִּירוֹת
הַהַנְהָלָה מִסְתַּכֶּלֶת
לְכִוּוּן אַחֵר
לֹא הַרְבֵּה לְבָנִים
הַלְּבָנִים לֹא הֶחְזִיקוּ מַעֲמָד:
עוֹבְדִים עַצְלָנִים
הָרֹב מֶקְסִיקָנִים
וּשְׁחֹרִים
גִּזְעִיִּים וְרָעִים
מתחילה לכידות של העובדים אל מול ההנהלה. העובדים הם יישות אחת, ההנהלה
היא יישות אחרת, ואין ביניהם קשר.
בשיר זה, לעומת מרבית שיריו האחרים, בוקובסקי איננו משתמש כמעט בוו החיבור.
מלות חיבור יוצרות שטף, תהליך, המשכיות. כאן יש תהליך ללא התקדמות, תהליך המוביל לכעין התפוצצות.
לִפְעָמִים
הִבְהִיק לַהַב
אוֹ מִישֶׁהוּ
קִבֵּל אֶגְרוֹף
הַהַנְהָלָה מִסְתַּכֶּלֶת
לְכִוּוּן אַחֵר
בשיריו המוקדמים, שנכתבו בשנות החמישים והשישים, בוקובסקי מכניס עת עצמו,
בגוף ראשון כמובן, מיד בתחילת השיר. נקודת המבט שלו על מעמדו כפועל שונה:
בשיריו המוקדמים הוא מדגיש את השוני שלו מכל הפועלים האחרים, הוא האמן,
הפילוסוף, הוא לועג לחוסר-מודעותם ולחוסר-התקווה שבהם. ב'שירי העבודה'
המוקדמים שלו בוקובסקי נבדל מהעובדים, באותה מידה שהוא נבדל מההנהלה ומכל
המין האנושי. בשירים המאוחרים, ש"ניצוצות" הוא אחד מהם, בוקובסקי מזדהה עם
אחיו-הפועלים, דבר המתבטא, בין היתר, בשימוש בגוף ראשון רבים מתחילת השיר.
בוקובסקי מכניס את עצמו בגוף ראשון-יחיד רק לקראת אמצע השיר.
הָיִיתִי אֶחָד
הַלְּבָנִים הַמְּשֻׁגָּעִים
שֶׁהֶחְזִיק מַעֲמָד
הָיִיתִי עוֹבֵד טוֹב
רַק בִּשְׁבִיל הַקֶּצֶב
רַק בִּשְׁבִיל הַגֵּיהִנּוֹם
וְאַחֲרֵי עֶשֶׂר שָׁעוֹת
שֶׁל עֲבוֹדָה קָשָׁה
אַחֲרֵי הַחְלָפַת עֶלְבּוֹנוֹת
וְתִגְרוֹת
עִם אֵלּוּ שֶׁלֹּא הָיוּ גִּזְעִיִּים מַסְפִּיק
לְהַמְשִׁיךְ
עָזַבְנוּ
רַעֲנַנִּים עֲדַיִן
מה פירוש השורות "הָיִיתִי עוֹבֵד טוֹב/ רַק בִּשְׁבִיל הַקֶּצֶב/ רַק בִּשְׁבִיל הַגֵּיהִנּוֹם"? אפשר
היה לחשוב, לפי שורות אלו, שבוקובסקי עובד לא מתוך כורח כלכלי. הוא כותב על
עבודתו כמו מישהו שיכול היה למצוא עבודה אחרת, ונשאר בעבודתו הקשה מטעם
אתגרי כלשהו, אפילו אובדני. אבל משורות אלו מתחילה לבצבץ הרוח האנושית
העצמאית. והוא ממשיך: "טִפַּסְנוּ לַמְּכוֹנִיּוֹת/ הַיְּשָׁנוֹת שֶׁלָּנוּ/ לַחְזֹר לִמְקוֹמוֹתֵינוּ/
לִשְׁתּוֹת חֲצִי לַיְלָה/ לְהֵאָבֵק בִּנְשׁוֹתֵינוּ// לַחְזֹר לַמָּחֳרָת בַּבֹּקֶר/ לִדְפֹּק כַּרְטִיס/ יוֹדְעִים
שֶׁאֲנַחְנוּ/ פְרָיֶרִים/ עוֹשִׂים אֶת הָעֲשִׁירִים/ עֲשִׁירִים יוֹתֵר..."
כמה רחוקות השורות האלו מ"לְמִי תּוֹדָה, לְמִי בְּרָכָה? - / לָעֲבוֹדָה וְלַמְּלָאכָה!" של
ביאליק! בוקובסקי אומר: אנחנו עושים את העשירים עשירים יותר. אנחנו פראיירים.
כל חוסר-האונים של מעמד הפועלים, כל השעות המושקעות בעבודה שחורה,
הישרדותית, שאיננה מותירה פנאי, גלומות כאן. אבל, המודעות המתגבשת היא דבר
חשוב: "הָלַכְנוּ מִתְנַשְּׂאִים/ בַּטְּרִיקוֹ הַלְּבָנוֹת שֶׁלָּנוּ/ וּבַגִּ'ינְס/ מַחְלִיקִים לְיַד/ הַנְּעָרוֹת
הַמֶּקְסִיקָנִיּוֹת הַצְּעִירוֹת". ההרגשה המתנשאת של העובדים איננה עוסקת רק ביחס בין
המינים (ביחס לנערות המקסיקניות). ההרגשה המתנשאת היא כלפי כל העולם
שמחוצה להם, ובעיקר כלפי ההנהלה. להם יש משהו שאין להנהלה.
בסופו של השיר משתמש בוקובסקי בכמה ביטויים חזקים (הדגשתי אותם בהמשך):
הָיִינוּ רָעִים וּמֻשְׁלָמִים
וְגַם כְּשֶׁהָיִינוּ
בְּהֶנְגְאוֹבֶר
עָשִׂינוּ אֶת הָעֲבוֹדָה
מַסְפִּיק טוֹב
אֲבָל
זֶה אַף פַּעַם
לֹא נָגַע בָּנוּ
אוֹתָם קִירוֹת מְתֹעָבִים מִתְקַלְּפִים
קוֹל הַמַּקְדְּחִים
וְהַלְּהָבִים הַחוֹתְכִים
הַנִּיצוֹצוֹת
הָיִינוּ כְּנֻפְיָה
בַּבַּלֶט הַמְּלֻכְלָךְ הַזֶּה
הָיִינוּ נִפְלָאִים
נָתַנּוּ לָהֶם
יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁבִּקְּשׁוּ
וַעֲדַיִן
לֹא נָתַנּוּ לָהֶם
כְּלוּם.
"נָתַנּוּ לָהֶם", אומר בוקובסקי "יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁבִּקְּשׁוּ." "וַעֲדַיִן/ לֹא נָתַנּוּ לָהֶם/ כְּלוּם".
אפשר להבין זאת דווקא אם חושבים על שירו של ביאליק. נתנו להם עבודה קשה,
משוגעת, תפוקה מעולה (בוקובסקי, אגב, באמת היה תמיד עובד טוב - פיזית). אבל
לא נתנו להם שום דבר מנפשנו, לא הזדהינו עם העבודה הזו ("זֶה אַף פַּעַם/ לֹא נָגַע
בָּנוּ"). "וַעֲדַיִן/ לֹא נָתַנּוּ לָהֶם/ כְּלוּם" - כך מסיים בוקובסקי את שירו. אמנם, אין כאן
מרד פיזי, אבל זו תחילתה של התקוממות: חוסר הסולידריות עם מטרות ההנהלה,
הבנת הפער שאיננו-ניתן-להשלים ביניהם. אין כאן בניה של עולם חדש. עבודה זו רק
תעשיר יותר קומץ קטן של אנשים, את העשירים. היא לא תתרום לעולם שום דבר
מעבר לזה.
סיום שאיננו סיכום:
לא אטעה הרבה אם אומר שהיחס בין השירים שהבאתי - שיר אחד שנכתב בארץ
לעומת שלושה שירים 'תוצרת חוץ' - משקף פחות או יותר את היחס בין השירה
הפרולטרית הנכתבת בארץ ובעולם.
בשנים שקדמו להקמת המדינה ובשנותיה הראשונות של המדינה, היה הפרולטריון
הכוח המוביל בישוב היהודי בארץ - כל המנהיגים הגדולים השתייכו לתנועת
הפועלים, ההסתדרות היתה בשיא כוחה. לא היה אז מתח מעמדי, מכיוון שהיתה
הזדהות גדולה עם המעסיק הגדול ביותר, שהיה המדינה עצמה או ההסתדרות. גם
המשוררים הבולטים בתקופה זו היו קשורים לתנועת העבודה ומטבע הדברים,
שיריהם פיארו את העבודה כלומר, גם כשהמשוררים עבדו כפועלים פשוטים לא היה
להם מעביד ממעמד אחר שהיה צריך לצאת כנגדו. שיר כמו של בוקובסקי לא היה
יכול להכתב כאן כי כולם עבדו אצל המדינה או אצל ההסתדרות ולא אצל בעלי הון
פרטי.
היום, כמובן, המצב שונה והוא דומה למצב ששרר בארה"ב בשנים שבוקובסקי כתב
את שיריו, דהיינו בשנות החמישים והשישים: רוב אמצעי היצור במדינה מוחזקים על
ידי בעלי הון פרטיים שעבודת הפרולטריון מעשירה אותם.
נשאלת, אם כן, השאלה מדוע לא נכתבים היום שירים פרולטרים בישראל? או: מדוע
הם לא נכתבים במסה-קריטית, כלומר מסה המשפיעה על אופי השירה בארץ? ייתכן
והסיבה העיקרית לכך היא שהמשוררים אינם משתייכים לפרולטריון. החל משנות
החמישים, כוח העבודה העיקרי בישראל הוא, בסדר הבא: מזרחיים, ערבים מקומיים
ופלסטינאים, עובדים זרים. זה בזמן שהרוב מכריע של המשוררים, ודאי אלה
שבקאנון, הם משוררים אשכנזים. כך שהמשוררים פשוט לא חוו חויות כמו זו של
בוקובסקי; הם עבדו כמורים, מרצים באוניברסיטה, עיתונאים, אבל לא כפועלים
שחורים. ייתכן שאפשר למצוא שירי פלורטריון היכן שמשוררים גם היו פועלים
שחורים, כלומר בשירה המזרחית או הרוסית (המשוררת יוליה וינר, למשל, כותבת על
חויות פרולטריות). אני מודה שאינני מצויה די בטווח זה של השירה.
ואולי סיבה נוספת לכך שלא נכתבת כאן שירה פרולטרית בכמות מספקת היא
שאצלנו הכלכלה והחברה במקום נמוך בסדר העדיפויות הלאומי, כי הרי אנחנו,
לעולם, מדינה הנלחמת על קיומה? ההזדהות עם הקולקטיב, עם הממסד, גבוהה
מאוד. הזעם, הכעס הכבוש של מעמד הפועלים, במקום שיהיה מופנה אל גורמי ההון
והקפיטל, מוצא לו אפיקים אחרים: אל האחר, אל הזר, אל כל מי שאיננו כמונו.
אחרי סיום
מסתבר שלא לחינם השהיתי את סיום כתיבת המאמר, כי ממש לפני 'ירידתו לדפוס',
כמו שמקובל לומר, שמעתי את הרצאתה של ד"ר מיכל קרומר-נבו על עוני של נשים,
לרגל יציאת ספרה נשים בעוני: סיפורי חיים מגדר, כאב, התנגדות. קרומר-נבו
מערערת, בין היתר, על מושגים נטועים בשיח הציבורי כמו 'תרבות העוני',על
המוסכמה שעניים "מתרגלים" לחיות במצבם, על הדיעה הרווחת שעניים הם אנשים
ש"לא רוצים לעבוד". בעתון 'הארץ' מה - 18.4.07 מופיעים הנתונים הבאים: בישראל
חיים כ - 1.6 מליון עניים, מהם 775 אלף ילדים.
הקבוצה הגדולה ביותר של משפחות
עניות היא של זו שבראשן אדם עובד - 43%.
זהו נתון מפתיע למי שגדל, כמו רובנו,
על ברכי האמונה שעבודה תחלץ אותנו מעוני. או, אם אחזור לתחילת מאמר זה,
כלשונו של ביאליק: "מִי יַצִּילֵנוּ מֵרָעָב? / מִי יַאֲכִילֵנוּ לֶחֶם רַב? / וּמִי יַשְׁקֵנוּ כּוֹס חָלָב?
/ לְמִי תּוֹדָה, לְמִי בְּרָכָה? - / לָעֲבוֹדָה וְלַמְּלָאכָה!"
ישבתי בהרצאתה של ד"ר קרומר-נבו וחשתי, למגינת לבי, כיצד שורותיו של
בוקובסקי רוקדות סטפס על כסאות העץ של הסינמטק הזמני, בבנייני האומה
בירושלים, בירת ישראל.
* שיר העבודה והמלאכה / ח.נ. ביאליק
* ככלות עשרים שנה / אנטוניו גמונדה
* גדר / קארל סנדברג
* ניצוצות / צ'רלס בוקובסקי
| |
|
