תרבות בסימן ריבוי: מעמדה של השירה בחברת המדיה מאת ד"ר מוטי נייגר

הַלַּיְלָה אֲנַחְנוּ קוֹרְאִים שִׁירִים, אֲבָל הָעוֹלָם אֵינֶנּוּ קוֹרֵא שִׁירִים הַלַּיְלָה, וְלֹא בְּלֵילוֹת אֲחֵרִים אֵינֶנּוּ קוֹרֵא שִׁירִים, אֲפִלּוּ לֹא אֶת הַיָּפִים בְּיוֹתֵר, לְעוֹלָם לֹא יוֹאִיל הָעוֹלָם לִקְרֹא אֲפִלּוּ אֶת הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר בַּשִּׁירִים אֲפִלּוּ נַפְצִיר בּוֹ, אֲפִלּוּ נַפְצִיר בּוֹ מְאֹד הוּא לֹא יַסְכִּים. מאיר ויזלטיר, מתוך קיצור שנות השישים (הקיבוץ המאוחד, 1984)

"המציאות הסימבולית" היא השתקפות "המציאות" והתגלגלותה בסמלים והיא באה לידי ביטוי בייצוגיה, העושים שימוש בשפה מילולית וחזותית: בשיח תקשורת ההמונים, בשיחה הבינאישית, בספרות ובאומנות. הבנת השירה אינה יכולה להיות מנותקת מהבנת תפקידם של שחקנים אחרים בשדה המציאות הסימבולית, קשרי הגומלין שביניהם, והאתרים בהם הם יכולים להופיע. "המציאות הסימבולית" היא המניפסטציה של התרבות מחד, והיא גם המכוננת אותה, מאידך. אותה "תרבות" - שבשפה העברית מבוססת על שורש שמשמעותו "ריבוי" - מציעה מגוון של סמלים, היצע, נרטיבים משתנים. מאמר זה הוא נסיון לתהות על מעמדה של הספרות בכלל, והשירה, בפרט, בתוך "העולם הסימבולי" של חברת המדיה העכשווית, תוך התבוננות בדימויים ובטכנולוגיה, המשתנים והממלאים את עולמו התרבותי של האדם, בראשית המילניום השלישי.

תרבות בסימן ריבוי סמלים: כמות המסרים בעולם הסימבולי ועוצמתם
חוקר התקשורת מרשל מקלוהן, מי שטבע מושגים וביטויים כמו "הכפר הגלובלי" וה"המדיום הוא המסר", טען שהטלוויזיה שחררה את בני-האדם מן "העריצות של גלקסיית גוטנברג". יוהן גוטנברג, שנהוג לכנותו "ממציא הדפוס", שכלל באמצע המאה החמש-עשרה את הטכניקות, שפותחו עד לתקופתו, כדי להוביל למהפכת הדפוס. עולם בו ספרים היו נחלתם של אצילים וכמרים הפך לעולם בו הספר הוא נחלת הכלל, ההשכלה עלתה, הדמוקרטיזציה הפציעה ואמות הסיפים של העולם - הרפורמציה בדת הנוצרית (ובהמשך החילון), הרנאסנס והמהפכה המדעית - הזדעזעו והוחלפו בעקבות ה"מפץ".אולם, בעיני מקלוהן, למדיום החדש היו השלכות מרחיקות לכת על האופן שבו בני-אדם חושבים ופועלים בחברה. הדפוס הוביל לכך שבני-אדם החלו לחשוב בצורה לינארית, כמו שורות בספר: דבר אחר דבר אחר דבר, בעוד שבתקופה הקודמת אנשים חשבו בצורה אסוציאטיבית, נטולת אילוצים של "קו מחשבה". הטלוויזיה, שהייתה המדיום המרכזי במאה העשרים, ביטלה את התלות בחשיבה קווית והחייתה את החוויה השבטית המאחדת, שהספר, באופן בו אנו נוהגים לקרוא בו ("קריאה בלב"), הרחיק מאיתנו. לא עוד מתכרבלים אל הספר לבד וקוראים בו שורה אחר שורה, אלא מתכנסים ביחד סביב "מדורת השבט" ומשתתפים בהוויה הקופצנית של הטלוויזיה. אפשר לאתגר את הדברים של מקלוהן (האם קריאה משותפת בספר שכולם קוראים בו אינה יוצרת חוויה שבטית של "קהילה מדומיינת"?), אבל הבסיס בהחלט משמעותי וראוי למחשבה: לאמצעי המדיה המרכזיים בכל תקופה השלכות לא רק על התוכן, אלא גם על אופן המחשבה וקליטת המציאות.
נתבונן ב"מציאות הסימבולית", שהוזכרה קודם לכן, ונשאל מה מתחולל בה?
ברור כי האדם של ראשית המילניום, האדם בחברת המדיה, נמצא במקום אחר מהאדם שהטרימה. כמות המסרים - החדשותיים, הבידוריים והפרסומיים (ולעיתים לא נבדיל בין אלו) - אליה אנו נחשפים ביומיום היא עצומה. שלטי פרסומת, המספקים גם דיווחי תנועה, ערוצי רדיו רבים מספור (הרדיו הארצי והאזורי ובאמצעות האינטרנט גם מרחבי העולם), עשרות ערוצים בטלוויזיה, טלפון נייד ו-SMS, מחשב נישא, המאפשר לגלוש באינטרנט בזמן שאנו יושבים בבית- קפה. אך לא רק הכמות והנגישות השתנו. השתנתה העוצמה. בשל התחרות על לבו של הצרכן (ובכוונת מכוון נכתב "לבו" ולא "מוחו") אנו נראה דימויים קשים: מלחמות בשידור חי, פיגועי טרור, חיסולים שצולמו ממצלמת המטוס, תמונות, קולות ומילים, הנחרטים ומעצבים את הזכרון האישי והקולקטיבי. ובתוך כל אלו ישנה הספרות. ובחובה השירה. ומה תעשה גבירה זו, שפעם הייתה מלכה, כשמסביבה גבירות בריוניות של מולטימדיה קופצות על הקהל ומתיישבות בחיקו?

תרבות בסימן ריבוי נרטיבים: התפצלות הזרם המרכזי לנחלים
ועוד ארעה, בין השאר, בעקבות התרחבות אמצעי תקשורת ההמונים: התפצלות הנרטיב. בכנס שנערך באוניברסיטה העברית בראשית שנות התשעים ניבא אליהוא כ"ץ, אחד מחשובי חוקרי התקשורת בעולם ומייסד הטלוויזיה הישראלית, כי כשתקום מהדורת חדשות מתחרה למהדורה של הערוץ הראשון (והיחיד באותה העת) תהיה ירידה משמעותית בצפיה הכוללת בחדשות, גם אם יחברו את הרייטינג של מהדורת הערוץ הראשון לזה של הערוץ השני, מכיוון שברגע שיש חלופות, יש אלטרנטיבה, יורדת המחויבות לצפיה. כשאת מגיעה לעבודה ביום המחרת, כבר לא הכל מדברים על אותה המהדורה ששודרה בערב, כבר אין אותן חוויות לחלוק.
כ"ץ צדק. גם היום אנו רואים שהמשדרים עתירי הרייטינג אינם חוצים בנקל את קו 20 האחוזים וגם אז מדובר בתוכניות ספורות. הקהל, שהצטופף פעם סביב שידור "דאלאס" בטלוויזיה, יכול לבחור לצפות בסדרות מתח, דרמה, טלנובלה או תוכניות דעת בעשרות ערוצים. חובבי חדשות יכולים לצפות בערוצים המיועדים להם, הערוץ המקומי מספק צרכים של קהילות אזוריות, ערוצים ברוסית לדוברי השפה, ערוץ לציבור שומר המסורת ועוד ערוצי נישה רבים.
כך קרה גם בספרות, ממהדורה מרכזית של חדשות בשנות השישים והשבעים, בתוך כתבי עת מובילים ("עכשיו" ואחר כך "סימן קריאה", כש"מאזנים" פועל לאורך כל התקופה) אנו עדים לפריחתם של כתבי עת רבים, מעניינים ומאתגרים, אך, כל אחד לכשעצמו, אינו מצליח לתפוס מקום של קול מרכזי. פריחתם של כתבי העת באה במקביל לכך שנרטיבים מן השוליים פרצו פנימה. קולות מושתקים זכו לתהודה בתוך הציבוריות. כל זה נהדר וחיובי אך שוב יש לזכור כי בשל הריבוי, התהודה של כל אחד מהם חלשה יותר. האם כל זה מוביל לביטולו של קאנון מוסכם? וודאי אפשר לחשוב גם על התהליך הבא בהקשר של ריבוי נרטיבים, וגם בהקשר שלהלן, ריבוי בהיצע.

תרבות בסימן ריבוי היצע: הקלות (הבלתי נסבלת?) של הדפסת ספרים
הדפסת ספר עבור יוצר היא חגיגה. מאמץ אינטלקטואלי, זמן, אנרגיה, תקוות וגם משאבים חומריים מרוכזים בהוצאת הספר. השלבים הרבים שעובר ספר (מיון, עריכה לשונית וגראפית, הפקה) עד שהוא הופך לאובייקט חומרי הופכים את הופעתו לכמעט נס. אלא שהריבוי בו דנו קודם בהקשר של מסרים ונרטיבים מגיע גם למו"לות הספרים.
ההתקדמות הטכנולוגית (התקדמות מסדר הבלט לדפוס האופסט), הוזלת נייר ושכלולי הכריכה הרכה, תקשורת המחשבים, שהקלה על הקשר בין החנות ובין המפיצים ועוד, הביאו לכך שיותר פשוט להדפיס ספר ולהפיצו. מכיוון שקל יחסית להדפיס ספר, הן מצד הוצאות מוכרות (הדפסת ספר במהדורה מוגבלת היא לא סיכון כלכלי גדול) והן עבור האדם שלא מצא הוצאה שכזו (תמורת סכום לא גבוה יודפס ספרך) יבוא הדבר לידי ביטוי בהיצע. המו"לים זורקים אל שולחנות הכוח - אלו השולחנות המרכזיים בחנויות הספרים - מוצרים (סליחה, ספרים) רבים. עשרות ספרים בשבוע. רק מעטים טובים (ואפשר להזכיר את מוסף "ספרים" שבקושי עומד בעומס).
הבעיה כפולה:
א. פריצת הזרעון - אם בעבר הסלקציה של העלות הייתה משמעותית, הרי עתה, למרות הקושי, רבים יכולים להוציא את ספרם לאור. הבעיה היא לצלוח מחסום אחר. לא את זה של הדפוס, אלא זה של השיווק וההפצה ("מחסום סטימצקי"). איך אפשר לפרוץ כש- 70 ספרים חדשים רואים אור כל שבוע (כל שבוע!) 3,600 כותרים בשנה (מתוכם רק עשרות בודדות של ספרי שירה בהוצאות הנחשבות ועוד כמאה מחוצה להן)? ומי ומה קובע איזה ספר ישרוד? יחסי הציבור המושקעים בספר?

ב. הספר כפרפר מדף - חיי המדף או, ליתר דיוק, חיי פרפרי המדף: הספרים משלימים מחזור חיים קצר מאוד, כל היופי הגדול שצומח באחת, מת במהירות על המדף ומפנה את מקומו לספרים אחרים. נסו להכנס לחנות ספרים ולקנות ספר שרק בשנה שעברה היה להיט (שלא לדבר על להיטים משנים קודמות, שלא לדבר על קלאסיקות, שלא לדבר על "סתם" ספרים). כמעט בטוח שלא תמצאו אותו. חנויות הספרים נאלצות להוציא ישן מפני חדש מכיוון שהן לא (כך הן תופסות זאת) מחסני ספרים. אפשר להבין זאת, אך התוצאה קשה: הכמות דוחקת את האיכות. חנויות הספרים טורפות את תכולתן: ספרים שלא יביאו רווחים מיידיים יורדו מן המדף ויודרו מן החנות.

כאן גם חולשתה של השירה. מכיוון שקהל אוהביה קטן אין סיכוי שנמצא אותה בשולחנות המרכזיים או שנמצא אותה בכלל על מדפי החנות. לפי הגיון השוק, כל ספר צריך לשלם את שכר הדירה שלו וספר שלא משלם - דינו אחד - למפעלי נייר חדרה (מקום בו נייר מלוכלך הופך לנקי) השליכוהו.

המשולש המרובה - סמלים, נרטיבים, היצע תרבותי
אפשר להוציא מן הדברים לעיל טענות נוסטלגיות:
1. פעם לספרות בכלל, ולשירה, בפרט, היה מקום ב"עולם הסימבולי", אך המדיה דחקה את הדימויים הלשוניים מפני הדימויים הויזואליים החזקים.
2. פעם היה נרטיב-על מרכזי בפוליטיקה ובתרבות, כך שבארועי תרבות הייתה "במה מרכזית" ואילו עתה אנו נעים רק בין "מופעים קטנים".
3. פעם הסלקציה הקשתה על פרסום יצירות ומעט טקסטים התחרו על לב הקורא, חנויות הספרים, שלא היו צריכות לעמוד מול מבול של ספרים חדשים, האריכו את חיי המדף של ספרים והחזיקו גם בכותרים קלאסיים.
אולם, לא רק "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי" ביקשתי לומר. מרבים להתלונן על חולשתה של השירה משנות השמונים ואילך ומפנים את נקודת המבט אל היוצרים. ביקשתי להרחיב את המבט, להסתכל על הזירה כולה, על הכוחות הפועלים בה, על דימויי המדיה, בהם מתחרה השירה, על הנרטיבים השונים הפועלים בכל הזירות ובאים לידי ביטוי בספרות, על כוחות השוק הפועלים על ההוצאה לאור של ספרים ועל השלכותיהם. התבוננות בכל אלו מציעה שאי אפשר לטעון לחולשה אבסולוטית של הספרות בכלל, והשירה, בפרט, אלא שיש כאן חולשה יחסית, יחסית למדיה, להתפצלות הנרטיב ולכוחות השוק. אם לוקחים את אלו בחשבון הרי אפשר להצביע דווקא על השפע ביצירה, לנסות לעמוד על המתח שבין כותרות הטלוויזיה ודימוייה לבין הספרות, על הכוח של האומנות מול הטריוויאלי, ועל כך שהשירה מתקיימת וצוברת אוהדים בערוצים אלטרנטיביים (ערבי ספרות, אתרי אינטרנט, כתבי עת קטנים, סדנאות יצירה).
כשנראה שהכוח של התרבות הגבוהה מול זו הפופולארית יורד יש לזכור כי השורש של המילה "תרבות" הוא ריבוי. מול הריבוי - בדימויים, בנרטיבים, בהיצע התרבותי - ממשיכה היצירה השירית לפרוח, גם אם לא בערוצים מרכזיים. אפשר למצוא בזה גם כוח. גם נחמה.

לינקים:
למאמרו של מוטי נייגר שיח הפנטסיה והספינה סנטוריני
מוטי נייגר באתר האגודה הישראלית לתקשורת

מוטי נייגר הוא מרצה בכיר בבית הספר לתקשורת, המכללה האקדמית נתניה ויו"ר
האגודה הישראלית לתקשורת. דואר אלקטרוני:mottin@netanya.ac.il



הערות שוליים:
מובן כי היו גם גורמים אחרים מלבד המדיום, אך זה היה ועודו קטליזטר מרכזי. ראו אצל אליזבת איזנשטיין (1991/1995). עלייתו של ציבור הקוראים. בתוך: ד. כספי (עורך). תקשורת המונים זרמים ואסכולת מחקר - מקראה (עמ' 52-43). תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
יחד עם זאת, בפריים טיים נראה עדיין אותם פרצופים: גברים אשכנזים וחילונים כפי שמפורט ב: אברהם, אלי, פירסט, ענת ואלפנט-לפלר, נועה (2004). הנעדרים והנוכחים בזמן צפיית שיא: מגוון תרבותי בשידורי ערוצי הטלויזיה המסחריים בישראל. ירושלים: הרשות השנייה לטלויזיה ולרדיו.
נראה כי קל יותר להקים כתב עת מלהחזיק אותו, ואולי מרגע שהלהט (המהפכני אם לאו) של הגליונות הראשונים פורץ, שוככת הלהבה.
ראו את מאמרו של יגאל שוורץ (1993). הסיפורת העברית: העידן שאחרי. אפס שתיים, 3, 7 - 15.
נייגר, מ. (בדפוס). מאה שנות מו"לות עברית: תולדות המו"לות העברית ותפקידיה התרבותיים - הזרם המרכזי בהוצאה לאור של הספרות היפה. הוצאת "יחדיו", התאחדות הוצאות ספרים בישראל ומרכז "הקשרים", אוניברסיטת בן-גוריון (עורך: יגאל שוורץ).
כך, לדוגמה, בכתבת שער רחבה עסק מוסף "הארץ" בתופעת "חולשת השירה". ראו: קרפל, ד. (1994, אוגוסט 19).
"הערב אנחנו לא קוראים שירים". הארץ (מוסף), עמ' 24-18. באופן כללי, אם נתבונן במוסף זה נראה כי המופיעים בו הם בעיקר כותבי פרוזה ולא משוררים. בכל מקרה, יפה להזכר ולקרוא בשירו של ויזלטיר המצוטט בראש המאמר והמציע שגם בעבר לא עמדה השירה במרכז הזירה: "הַלַּיְלָה אֲנַחְנוּ קוֹרְאִים שִׁירִים, אֲבָל הָעוֹלָם אֵינֶנּוּ /קוֹרֵא שִׁירִים הַלַּיְלָה, וְלֹא בְּלֵילוֹת אֲחֵרִים/ אֵינֶנּוּ קוֹרֵא שִׁירִים, אֲפִלּוּ לֹא/ אֶת הַיָּפִים בְּיוֹתֵר, לְעוֹלָם/ לֹא יוֹאִיל הָעוֹלָם לִקְרֹא אֲפִלּוּ/אֶת הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר בַּשִּׁירִים / אֲפִלּוּ נַפְצִיר בּוֹ, אֲפִלּוּ נַפְצִיר בּוֹ מְאׁד/ הוּא לֹא יַסְכִּים".