עַל הַנִּסִּים / ט. כרמי

אֲנִי נִכְנָס לַמִּטְבָּח הֶחָשׁוּךְ וְלוֹחֵץ עַל הַמֶּתֶג. אוֹר גָּדוֹל. אֲנִי מִתְיַשֵּׁב עַל הַסַּפָּה לְיַד הַכֶּלֶב. הוּא מִתְהַפֵּךְ עַל גַּבּוֹ, מֵרִים אֶת כַּפּוֹתָיו, מְנַהֵם.. בַּחֲדַר-הַשֵּׁנָה, אֲנִי רוֹכֵן עַל אִשְׁתִּי. הִיא מְחַיֶּכֶת בִּשְׁנָתָהּ, מְהַמְהֶמֶת, שׁוּב נִרְדֶּמֶת. הַאִם אֵינָם מְבִינִים? חַיּוֹת-אֵשׁ מְמַלְּלוֹת, מַלְאַךְ-הַמָּוֶת בָּעִיר, הַמִּזְבֵּחַ בּוֹכֶה - וַאֲנִי עוֹבֵר מֵחֶדֶר לְחֶדֶר, לַיְלָה אַחַר לַיְלָה, וּמוֹנֶה אֶת הַנִּסִּים.