|
|
"מצב כהן"
הרהורים בעקבות התקליטור פרחי הרע
של מאור כהן
מאת יובל יבנה
|
|
1.הקדמה
כחובב שירה שמחתי מאוד עם צאת התקליטור פרחי הרע של מאור כהן (הכולל לחנים של
כהן לאחד עשר שירים מתוך "פרחי הרע" של בודלר). שמחתי כי אני מאמין שהשירה לא
צריכה להצטמצם רק בתוך הספרים אלא עליה להרחיב את אפשרויות המפגש שלה עם
הקהל הרחב. גם כחובב מושבע של מוזיקת רוק שמחתי - אני מאמין שאמני רוק צריכים
לשלב ביצירתם טקסטים פואטיים איכותיים.
רוב הביקורות שנכתבו עד היום על התקליטור נכתבו על ידי מבקרי מוזיקה במדורי המוזיקה
של עיתונים או אתרי אינטרנט. מתוקף היותו של כהן אמן רוק, ביקורות אלו התייחסו אל
התקליטור כאל יצירה בתחום מוזיקת הרוק והתמקדו באיכויות (או בחולשות) המוזיקליות
שלו. ברשימה זו אני רוצה להסתכל על פרחי הרע כעל מקרה מבחן של מפגש בין תרבות
"גבוהה" (ולא סתם תרבות "גבוהה" אלא כזו שקיבלה כבר מעמד של "קלאסיקה") לתרבות
"נמוכה" (או, לפחות מה שנחשב, בעיני רבים, לתרבות "נמוכה"). במסגרת זו אני רוצה לבחון
את התפיסות והנחות היסוד שעומדות בבסיס המפגש הזה.
2.הנפשות הפועלות
מאחר וכל שיר מולחן הוא מפגש בין טקסט, לחן וביצוע הרי שהנפשות הפועלות הרלבנטיות
הן כותב הטקסט, המלחין והמבצע (במקרה שלפנינו, המלחין הוא גם המבצע).
כותב הטקסט - בחוברת המהודרת המצורפת לתקליטור יש פרטים רבים ומאירי עיניים על
חייו ויצירתו של בודלר. לצורך עניינינו די לצטט את השורות הבאות מתוך החוברת: "שרל
בודלר (1867 - 1821), המשורר הפריזאי הגדול, שהמציא את מושג המודרניות, הוא גם
התגלמות המשורר המקולל", וכן: " 'פרחי הרע', ספר השירים היחיד שפירסם בודלר בחייו,
הוא יצירה מהפכנית ואורבנית, ששינתה כליל את פניה של השירה וסללה את דרכה אל
העידן המודרני".
המלחין והמבצע - הציטוט שלהלן, לקוח מתוך אתר האינטרנט "מומה" המוקדש למוזיקה
ישראלית - "ילד הפלא של הרוק הישראלי? כך התייחסו בתקשורת למאור כהן כשהתגלה,
עדיין כתלמיד תיכון, בלהקת זקני צפת. בעשר השנים שעברו מאז פרצה זקני צפת עשה כהן
מאמצים מיוחדים לצאת מהתדמית הפרועה של ראשית הדרך ולהוכיח שהוא כבר לא ילד
אבל בהחלט נשאר לו הפלא. כהן הפך לכוכב מיד בתחילת דרכו, לפני שגיבש כיוון מוסיקלי
ברור, לטוב ולרע. זקני צפת, והוא איתם, ידעו עליות ומורדות, אבל תמיד, בכל שלב, היו
מקוריים ומיוחדים: פראיים ופאנקיסטים, שחצנים ופרובוקטיביים. כהן היה מעודכן בכל
החידושים ברוק האמריקאי האלטרנטיבי, ומצד שני היה מעריץ גדול של שנות ה- 60,
מהביטלס ועד אריק אינשטיין..." (נכתב על ידי יואב קוטנר).
בכל תקליטור אחר הכולל שירי משוררים היינו מסיימים כאן את סקירת הנפשות הפועלות
אולם קריאה בחוברת המצורפת ל"פרחי הרע" מלמדת אותנו שיש עוד נפש פועלת אחת -
המתרגם דורי מנור.
וכך כתוב בעמוד האחרון של החוברת: "יצירת ספר דיסק זה, הלחנתו עיבודו והפקתו,
התאפשרו בזכות התרגום המופלא של דורי מנור, תרגום קולח ומרתק שמשקל החרוז
המקורי בו נותן לנו להבין סוף סוף את שירתו של בודלר בעברית ברורה ונשגבת".
מעבר לביקורת הנרמזת בין השורות לגבי המתרגמים שהעזו לנסות לתרגם את בודלר לפני
מנור, הקטע שלעיל מציב את המתרגם כשותף מרכזי ליצירת התקליטור. בדרך כלל,
מתרגמים (גם של שירה וגם של פרוזה) הם דמויות שלא זוכות לעמוד באור הזרקורים - אלו
הם הפועלים השקטים של התעשייה הספרותית העושים את מלאכתם הנאמנה (והחשובה
מאין כמוה, יש לציין) במחשכים. אפשר לטעון, אם כן, שכהן עשה כאן מעשה נכון וראוי
כאשר הוא מוציא את המתרגם לאור ואף נותן לו מקום מרכזי. יתכן. אולם, כמו שנראה
בהמשך, למקום המרכזי שתפס מנור במסגרת הפקת "פרחי הרע" יש השפעה לא מבוטלת
על אופי המפגש בין התרבות ה"גבוהה" לתרבות ה"נמוכה" כפי שהוא בא לידי ביטוי
בתקליטור.
ובכל אופן, נוסיף את הנפש הפועלת השלישית:
המתרגם- וכך כתוב בחוברת המצורפת לתקליטור - "דורי מנור, נולד בתל אביב בשנת
1971, נחשב לאחד המתרגמים והמשוררים המחוננים בזמננו", וכן - "שיריו של מנור ניחנים
בשלמות מבנית, בחריזה קפדנית ובקצב בלתי מתפשר המאפיינים את גדולי המשוררים של
זמננו. עומד בשורה אחת עם נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי ולאה גולדברג".
לפני שנעבור אל ניתוח התקליטור מבחינה מוזיקלית, ראוי להתעכב עוד קצת על החוברת
הנלווית.
3. החוברת
אמרנו כבר "מהודרת"? אז "מהודרת" זה understatement.. מדובר בחוברת הכוללת 45
עמודים(!) כאשר מלבד מילות השירים והפרטים הרבים על חייו ויצירתו של בודלר (ועל חייו
ויצירתו של מנור) היא כוללת גם צילומים ותמונות של בודלר (שדומה באופן מטריד למדי
למאור כהן - בחיי! תבדקו בעצמכם) וציורים של צייר בשם אודילוֹן רדוֹן שפעל, ככל הנראה,
בסוף המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים.
יש לי רק מילים טובות להגיד על הפירוט ועל העיצוב עדין הטעם - החוברת אכן מספקת לנו
רקע נרחב לגבי בודלר ומכניסה אותנו לאווירת המאה התשע-עשרה בה חי ופעל.
אבל מנקודת המבט של המפגש בין התרבות ה"גבוהה" והתרבות ה"נמוכה", כלומר, המפגש
בין בודלר המשורר ומנור המתרגם, מצד אחד, ובין כהן אמן הרוק, מצד שני, החוברת
מלמדת אותנו שהמפגש אינו מפגש בין שווים.
זה מתחיל בעטיפה הקדמית - על רקע ציור של רדון (בשם "הקיקלופ") כתוב שמו של
התקליטור באותיות לבנות גדולות במרכז העטיפה. בפינה הימנית העליונה, באותיות דפוס
אדומות קטנות כתוב: "מאור כהן שר" ומתחת, באותיות כתב שחורות וגדולות כתוב "בודלר"
(מתחת ל"בודלר" כתוב - "תרגם מצרפתית: דורי מנור"). כלומר, העטיפה הקדמית מכריזה
שעיקר הסיפור כאן הוא בודלר ו"פרחי הרע" שלו. מאור כהן הוא לא שותף מלא ושווה ערך
ליצירה, הוא רק "שר בודלר" (הניסוח הזה, "שר בודלר", הוא נוסח מקובל לתיאור פרוייקטים
מוזיקליים - כמו, למשל, "יוסי בנאי שר ברסאנס" - בהם הזמר אינו יוצר משהו חדש אלא רק
מבצע את יצירותיו של יוצר מסויים). כך, בעטיפה הקדמית, מתחיל לעבור אלינו המסר
שעובר כחוט השני לאורך כל החוברת - מה שיש לפנינו הוא לא יצירה רב תחומית חדשה
שמרכיביה הם השירים של בודלר והלחנים והביצוע של כהן אלא שלוחה של הספר "פרחי
הרע" כאשר כהן משמש כמעין סוכן משנה להפצת הבשורה של בודלר ומנור.
מסר זה הולך ומתחזק כאשר אנחנו מדפדפים בחוברת - קודם כל, לאורך שמונה עמודים
מפורטים תאריכים משמעותיים בחייו של בודלר (תחת הכותרת: "שארל בודלר- תאריכים")
- קטע זה לקוח במלואו מספר התרגומים של מנור ל "פרחי הרע". כל הפרטים הביוגרפיים
וכן כל הצילומים והציורים מתייחסים, כאמור, לבודלר ולמאה התשע-עשרה - אין שום
התייחסות לכהן, אין אף צילום שלו ואין שום דימוי שמזכיר את המאה העשרים (שלא לדבר
על המאה העשרים ואחת) ואת תרבות הרוק שכהן משתייך אליה. הפרטים שמתייחסים לצד
המוזיקלי הם ענייניים ולקונים - מי ניגן באיזה שיר, איפה הקליטו כל שיר, מי עשה את
המיקסים וכו'. לאורך כל החוברת אנחנו שומעים שוב ושוב את קולו של מנור שמעיר הערות
(חשובות ומעניינות כשלעצמן) לגבי הטקסטים ולגבי חייו של בודלר. קולו של כהן, לעומת
זאת, לא נשמע כלל! דווקא היה מעניין לשמוע מה משך אותו בשירי בודלר, מה היה תהליך
ההלחנה והעיבוד של השירים, איך הוא רואה את החיבור בין מוזיקת רוק לשירה, אבל
כנראה שבתקליטור הזה תפקידו של כהן הוא לשיר, לא לדבר.
בעצם, יש מקום אחד בחוברת שהוא מדבר בו - אני מתכוון לאותה פיסקה בסוף החוברת,
שציטטתי לעיל, בה מוצגת תרומתו האדירה של מנור לפרוייקט. מאחר ואני מניח שאפילו
נחתום המכיר בערך עצמו כמו מנור לא יעיד על עיסתו ומאחר ובודלר לא מדבר כבר אי אלו
שנים הרי שחייבים להסיק שכהן הוא הדובר בקטע זה. יחד עם זאת, גם אם הפה הוא הפה
של כהן, הרי שהקול הוא קול מנור (צירוף כמו " תרגום קולח ומרתק שמשקל החרוז המקורי
בו..." לא נשמע כקולו האותנטי של כהן).
מעניין להשוות את העטיפה והחוברת של פרחי הרע לעטיפה והחוברת של בציר טוב. בציר
טוב הוא פרוייקט של המוזיקאים אילן וירצברג ושמעון גלבץ הכולל לחנים שלהם לשירים של
יונה וולך (בציר טוב יצא בשנת 1982 והוא נחשב, על ידי מבקרי הרוק בארץ, ליצירת מופת).
על העטיפה הקדמית של התקליטור אין שום אזכור ליונה וולך - מופיעים שם רק שמותיהם
של וירצברג וגלבץ ושם הפרוייקט. גם בחוברת הנלווית, מלבד ציון שמה כמחברת
הטקסטים, אין כל התייחסות לוולך.
יש לנו כאן, אם כן, מצב הפוך מהמצב בפרחי הרע - המסר שמועבר באמצעות העטיפה
וחוברת המילים הוא שלמרות שאת מילות השירים כתבה משוררת מפורסמת, היצירה
שלפנינו היא יצירת רוק לכל דבר שהמוזיקאים הם היוצרים העיקריים שלה.
4. המוזיקה
בניגוד לחוברת, בה, כפי שראינו, התרבות ה"גבוהה" דוחקת את רגליה של התרבות
ה"נמוכה" הרי שהמוזיקה בתקליטור משקפת מצב מורכב יותר. התקליטור כולל שנים עשר
קטעים - אחד עשר שירים מולחנים וקטע אינסטרומנטאלי אחד. שלושה מהשירים
המולחנים מלווים על ידי תזמורת פילהרמונית (תזמורת מרומניה עליה ניצח לסלו רוט, סבו
של פיטר רוט, המפיק המוזיקלי של התקליטור). כמו כן, הקטע האינסטרומנטאלי (שהוא
הקטע האחרון בתקליטור) מבוצע על ידי התזמורת. שמונה מהשירים המולחנים מלווים על
ידי הרכב רוק מסורתי - גיטרה חשמלית, בס חשמלי ותופים (עם וריאציות קלות פה ושם -
גיטרה אקוסטית במקום גיטרה חשמלית ותוספת של סקסופון).
השאלה הראשונה שנשאלת לגבי העיבודים היא למה אמן רוק כמו כהן משתמש בכלי נגינה
ועיבודים קלאסיים?
סקירה של תולדות הרוק מגלה ששימוש בכלי נגינה קלאסיים הוא תופעה די שכיחה.
מוזיקאי רוק רבים (בעיקר בתת הז'אנר המכונה "רוק מתקדם") הוסיפו להרכב הרוק הבסיסי
כלי נגינה קלאסיים כדי להעשיר ולגוון את הצליל שלהם. דוגמאות מובהקות לתופעה זו הם
להקת ג'טרו טול (שחליל הצד הפך לסימן ההיכר שלה) ולהקת "קינג קרימזון" שבאחד
מגלגוליה הויולה הייתה כלי מרכזי.
לעניינינו, חשוב להדגיש שבשתי הדוגמאות שנתתי הצירוף של כלי נגינה קלאסי לא נעשה
כדי לתת נופך "קלאסי" למוזיקה אלא להיפך, אופי הנגינה בו הותאם למוזיקת הרוק והוא
הפך לחלק אינטגראלי מהרכב הרוק. כלומר, המפגש בין התרבות הקלאסית לתרבות הרוק
במקרים אלה היה מפגש בין שווים במסגרתו אמני הרוק רואים במוזיקה הקלאסית מקור
להשראה ולהעשרה של הצליל ולא מקור של סמכות ולגיטימציה.
לעומת זאת, מגמה שכיחה אחרת בעולם הרוק מבטאת יחסי כוחות אחרים בין התרבות
הקלאסית לתרבות הרוק. אני מתכוון למגמה במסגרתה אמנים מפורסמים (בדרך כלל
בשלהי הקריירה שלהם) מפיקים תקליטורים הכוללים ביצוע של שיריהם בליווי של תזמורת
פילהרמונית (בדרך כלל, לטעמי לפחות, התקליטורים מסוג זה אינם מוצלחים במיוחד והם
נופלים בהרבה מיצירותיהם של אמנים אלה המבוצעות על ידי הרכב רוק).
מגמה זו משקפת את רגשי הנחיתות שיש לאמני רוק רבים כלפי מה שנחשב מוזיקה
"רצינית" ואת הרצון שהמוזיקה שלהם תקבל הכרה כמוזיקה "רצינית". ההנחה של אמנים
אלה היא שעצם החיבור למוזיקה "רצינית" ושיתוף הפעולה עם מוזיקאים "רציניים" ומכובדים
יקנה למוזיקה שלהם לגיטימציה אצל מי שהרוק נחשב בעיניו לתרבות נמוכה.
הבחירה של כהן לבצע עיבודים קלאסיים לחלק משירי התקליטור היא חלק ממגמה זו. אם
נחזור למה שכתב עליו קוטנר ב"מומה" - "בעשר השנים שעברו מאז פרצה זקני צפת עשה
כהן מאמצים מיוחדים לצאת מהתדמית הפרועה של ראשית הדרך ולהוכיח שהוא כבר לא
ילד אבל בהחלט נשאר לו הפלא" - הרי שבחירה בעיבודים קלאסיים (כמו עצם הבחירה
להלחין ולבצע שירים של בודלר) היא ללא ספק דרך לצאת מהתדמית הפרועה ולהוכיח
שאתה כבר לא ילד. ייתכן מאוד, בהקשר זה, שבשלב זה של הקריירה שלו כהן היה משלב
ביצירתו עיבודים קלאסיים גם אם לא היה מלחין ומבצע משירי בודלר.
יחד עם זאת, הבחירה בעיבודים קלאסיים דווקא בתקליטור של שירי בודלר משקפת גם
דינמיקה נוספת - שירת בודלר נחשבת זה מכבר לקלאסיקה וכהן פעל כאן על בסיס
התפיסה שקלאסיקה הולכת טוב עם קלאסיקה. כלומר, לקלאסיקה ספרותית צריך להתאים
קלאסיקה מוזיקלית (ביטוי נפוץ של התפיסה הזו הוא הנטייה לשלב בערבי הקראת שירה
"מכובדים" נגינה של מוזיקה קלאסית).
הבעיה בתפיסה זו היא בכך שהיא מניחה שבצורה הקלאסית יש, באופן אינהרנטי, איכות
אמנותית גבוהה יותר מאשר בצורות אחרות. כלומר, הנחת היסוד היא שרביעיית מיתרים
מבטיחה מראש איכות אמנותית גבוהה יותר מאשר רביעיית רוק, רביעיית ג'אז או רביעיית
כלי נגינה מזרחיים. הנחת יסוד זו עומדת גם בבסיס התפיסה שמנסה לקדם מנור בשירה
העברית - תפיסה הרואה בחזרה לכתיבה בחרוז ובמשקל ולשימוש בצורות קלאסיות כמו
הסונטה את המפתח ליצירת שירה עברית גדולה במאה העשרים ואחד.
כל צרכן אמנות (ולא משנה באיזה מדיום) שעוקב אחרי ההסטוריה של האמנות יווכח מיד עד
כמה הנחת היסוד הזו מופרכת - צורות הולכות ובאות והאיכות האמנותית נשארת. השימוש
בסונטה (כצורה מוזיקלית או צורה שירית) אינו מבטיח מראש איכות אמנותית גבוהה יותר
מהשימוש בתבנית בלוז במוזיקה או מכתיבת שירה חופשית ממגבלות צורניות.
האיכות האמנותית אינה טמונה בצורה זו או אחרת אלא באופן בו האמן משלב צורה, תוכן
ומהות (אני יודע שמהות היא מונח חמקמק אבל כוונתי היא בדיוק לאותו דבר שמפעם
ביצירת אמנות מעבר לסגנון, לצורה ולתוכן, אותו דבר שאי אפשר ממש להגדיר - הלך רוח,
או, אם תרצו, שאר רוח).
במאמרו המפורסם "מצב בודלר" (המופיע כנספח בספר התרגומים של דורי מנור ל"פרחי
הרע"), המשורר הצרפתי פול ואלרי קובע כי המוטיבציה העיקרית של בודלר הייתה להיבדל
מדור המשוררים (הרומנטיקאים) שקדם לו. ואלרי מתאר מצב בו משורר צעיר שואף להיות
משורר גדול וברור לו שהוא חייב לפלס דרך חדשה השונה (ולעיתים הפוכה) מדרכם של
קודמיו. ברור ש"מצב בודלר" אינו קשור בצורה אסתטית מסויימת - וולט וויטמן ואלן גינזברג,
למשל, נמצאו, כל אחד בדורו שלו, ב"מצב בודלר". העובדה שבודלר בחר להשתמש בצורה
שירית קלאסית ושוויטמן וגיזנברג בחרו בשירה חופשית ממגבלות צורניות אינה רלבנטית.
מה שחשוב הוא ששלושת המשוררים הללו פעלו מתוך מוטיבציה דומה - לפלס דרך חדשה.
ואלרי היטיב להבין שאת המשותף בין אמנים גדולים צריך לחפש בהלך הרוח המפעם בהם
ולא בצורות בהן הם משתמשים.
הבנה זו צריכה להנחות אותנו כאשר אנחנו מחפשים את המוזיקה המתאימה לשירת בודלר
- עלינו לחפש מוזיקה שיש לה זיקה אל שירת בודלר לא בצורתה אלא במהותה.
כפי
שנראה מיד, חיפוש כזה יוביל אותנו, באופן טבעי, אל מוזיקת הרוק.
5. על בודלר ומוזיקת רוק
ראשית, יש להבהיר למה אני מתכוון כאשר אני מדבר על "מוזיקת רוק". אין כיום הגדרה
ברורה ומוסכמת למה זה "מוזיקת רוק" (אחת ההגדרות שמצאתי באינטרנט גורסת שמוזיקת
רוק זה כל מה שמבקרי רוק כותבים עליו). ההתבססות על "הרכב רוק" (הרכב שמתבסס על
גיטרות חשמליות, בס חשמלי ותופים) היא, אומנם, תנאי הכרחי ליצירת מוזיקת רוק אבל
בהחלט לא תנאי מספיק (גם זמרת כמו ריטה מלוּוה על ידי "הרכב רוק"). מאז נולד לאוויר
העולם, הרוק התפצל לאינספור תת זא'נרים שונים ומשונים שנדמה שהדבר המשותף היחידי
לכולם הוא ההתבססות על הרכב רוק או, כאמור, העובדה שעל כולם כותבים מבקרי רוק.
לעניינינו, כאשר אני מדבר על "מוזיקת רוק" בהקשר של הזיקה לבודלר, אני מתכוון בעיקר
לאותם אמני רוק שהמהות של יצירתם היא המרד ושאת האתוס שלהם נהוג לכנות "סקס,
סמים ורוקנרול" ול"כותבי שירים ששרים" (singer songwriters) שהטקסטים שלהם (כפי
שהראיתי בהרחבה ברשימה על
מאיר אריאל ) הם טקסטים מורכבים ופואטיים.
המרד (ולא חשוב נגד מי - אביו החורג, הבורגנות, סגנונות השירה ששלטו בזמנו) הוא
המאפיין הבולט ביותר של שירת בודלר. המרד (ושוב, לא חשוב נגד מי - נגד אבותיהם,
הבורגנות או סגנונות מוזיקליים ששלטו בזמנם) הוא גם המאפיין הבולט ביותר של רבים
מאמני הרוק. ג'ים מוריסון ששר : "father, I want to kill you " ב THIS IS THE END,
דילן שעולה להופיע עם גיטרה חשמלית בפסטיבל הפוֹלק של ניופורט ב 1965, הנדריקס
שמנגן את ההמנון האמריקאי בוודסטוק עם גיטרה חשמלית עמוסת דיסטורשין ופידבקים,
הסקס פיסטולס ששרים God save the queen בליווי פאנק תזזיתי - כל אלה הם,
בראש ובראשונה, מורדים.
בודלר הוא, מן הסתם, האמן הראשון שביטא בסגנון חייו את האתוס של "סקס, סמים
ורוקנרול" - אתוס שאמני רוק רבים (כמו ג'ים מוריסון, הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין) חיו (ובעיקר
מתו ממנו - רובם צעירים בהרבה מהגיל בו מת בודלר).
המרד, אם כן, הוא המהות העיקרית של שירת בודלר ושל מוזיקת הרוק והוא מהווה, לפיכך,
את הזיקה המרכזית בין השתיים. יחד עם זאת, יש בין השתיים זיקות נוספות - הן ברמת
העיסוק בתכנים דומים והן באופן בו הן יוצקות תכנים חדשים בצורות מסורתיות.
שירת בודלר, כפי שהראה וולטר בנימין, היא השירה של הכרך המודרני הגדול, שירה
שמבטאת את החיים בתוך "ההמון" ואת ההלם אליו חשוף האדם המודרני "המופצץ" באופן
מתמיד על ידי הרשמים שמייצרים החיים בכרך. אם בודלר היה בין הראשונים ששמו לב
לתופעת ההמון בכרך (קדם לו, כפי שהראה בנימין, אדגר אלן פו), הרי שעבור מוזיקת הרוק
"ההמון" הוא כבר הנחת יסוד מובנת מאליה. מוזיקת הרוק היא חלק ממה שמכונה "תרבות
פופולארית" וככזו היא מכוונת אל "ההמונים" - גם כאשר היא מופצת (כיצירת אמנות בעידן
השיעתוק הטכני) במיליונים של תקליטורים וגם במופעי הענק באצטדיונים. אולם "ההמון"
הוא לא רק קהל היעד הצורך את מוזיקת הרוק אלא, כמו בשיריו של בודלר, נמצא ברקע של
רבים משירי הרוק.
מעניין לציין בהקשר זה את הביצוע בהופעה חיה של השיר "The sound of silence" של
סיימון וגרפינקל (שיר שעוסק בריקנות והניכור של החיים בכרך הגדול). כאשר סיימון
וגרפינקל שרים את השורה:
"and in the naked light I saw ten thousand people, maybe more" הקהל מריע.
זהו רגע בו "ההמון" שבתוך השיר עובר מהרקע אל קידמת הבמה ו"ההמון" האמיתי - הקהל
- מזהה את עצמו ומריע.
כמו בודלר, גם מוזיקת הרוק מרבה לעסוק בחיים בכרך הגדול על הניכור והסבל הכרוכים
בהם ובדמויות משולי החיים האורבניים - כמו הסמרטוטר (מעין "אלטיזאכן" של פריז של
המאה התשע עשרה) ב"יין הסמרטוטרים" המפורסם של בודלר (טום וייטס ולו ריד הם
דוגמה מובהקת לאמני רוק שעוסקים בנושאים אלה).
ההלם הוא גם אלמנט מרכזי במוזיקת הרוק - העוצמות האדירות של מערכות ההגברה
במופעי האיצטדיונים, התאורה המשוכללת וכל האמצעים הפירוטכניים הנלווים (חישבו, למשל, על החומה
של הפינק פלוייד), כל אלה יוצרים הבזקים (של צלילים ומראות) שהולמים
בתודעת המאזין/צופה באופן דומה לאופן בו הרעשים והדימויים של הכרך הולמים במשוטט
ברחובותיו.
הסאונד של מוזיקת הרוק - ואני מדבר בעיקר על הסאונד שיוצרת הנגינה בגיטרה חשמלית
שמחוברת לאפקטים שונים והסאונד של הסינתיסייזר - הוא סאונד שמתאים מאין כמוהו
לכרך המודרני. זה כבר לא הסאונד ה"טבעי" של כלי הנגינה הקלאסיים אלא סאונד של עולם
תעשייתי שהחשמל מולך בו. זהו סאונד שיכול לחקות ממש את הרעשים של העולם
התעשייתי (כמו, למשל, בתת ז'אנר של הרוק המכונה "מוזיקה תעשייתית") וגם להפיק
צלילים הזויים שנדמה שנלקחו מתוך פס הקול של סיוטיו של האדם המודרני או של חלומותיו
החשמליים.
ברשימתו "בודלר בחדרו הכפול" (מופיעה כנספח בספר התרגומים של דורי מנור ל"פרחי
הרע"), כותב שמעון זנדבק (תוך התייחסות לדבריו של רמבו על בודלר): "מה שמייחד את
בודלר הוא דווקא שיבוץ 'ההמצאות של הלא נודע' בתוך צורות מסורתיות". אמירה זו
מתארת היטב זיקה נוספת בין בודלר ובין מוזיקת הרוק - כמו בודלר שלקח צורות שיריות
מסורתיות ויצק בהן תכנים ואנרגיות חדשים, כך גם הרוק משתמש בצורות מוזיקליות
מסורתיות - שירי פולק ושירי בלוז - ויוצק בהם תכנים ואנרגיות חדשים.
אפשר להמשיך ולתאר זיקות נוספות (למשל, דמות האישה ואופי אהבה - החולה והמדממת
- אצל בודלר ואצל אמני רוק שונים והסימפטיה לשטן אצל בודלר ואצל אמני רוק שונים) אולם
לצורך רשימה זו אפשר לסכם בנקודה זו ולקבוע שיש סיכוי טוב שאם בודלר היה חי היום אז
במקום לנופף ברובה, בקרן רחוב פריזאית, ולצעוק "הלאה הגנראל אופיק" (הגנראל אופיק
היה אביו החורג השנוא) - כפי שמספר לנו וולטר בנימין במאמרו על בודלר - הוא היה אוחז
בגיטרה חשמלית וצורח: "father, I want to kill you ". ומן הצד השני - כשם שבודלר היה
מרגיש בבית בתרבות הרוק כך אמני הרוק צריכים להרגיש בנוח עם בודלר ולראות בחיבור
של השירים שלו לרוק חיבור טבעי ומתבקש.
6. על עיבודי הרוק ב"פרחי הרע" של מאור כהן
אז או.קי, אתם אומרים לי, שכנעת אותנו שבודלר ורוק הולכים ביחד, אבל בעצמך אתה מודה
ששמונה מתוך אחד עשר משירי התקליטור מלווים על ידי הרכב רוק, אז מה אתה רוצה
בעצם?
יפה אמרתם, "מלווים על ידי הרכב רוק", אבל זה לא אומר שהמוזיקה המנוגנת כאן היא רוק
במובן שהתייחסתי אליו למעלה - רוק כמוזיקה של מרד, רוק כמוזיקה שמבטאת את ההלם,
האבסורד, הייאוש (אבל גם את היופי) שבחיים בכרך המודרני. מאחר שכאן אנחנו נכנסים
כבר לביקורת מוזיקה קלאסית (כלומר, ביקורת קלאסית, לא מוזיקה קלאסית) אנסה
להתמקד רק באותן נקודות שמבטאות את המפגש בין האמנות "הגבוהה" לאמנות
"הנמוכה":
- נראה שגם כאשר כהן לא פונה ישירות אל המוזיקה הקלאסית, הוא מחפש מודלים
שיש להם מעמד מעין קלאסי במוזיקה הישראלית. כוונתי בעיקר לאריק אינשטיין
שאת עקבות השפעתו ניתן למצוא בעיבודים ובאופן ההגשה של חלק מהשירים.
כנראה שאותה מוטיבציה שהנחתה את כהן לבחור בעיבודים קלאסיים הנחתה
אותו גם ללכת בכיוון זה - בבחינת קלאסי הולך עם קלאסי. יש כנראה משהו
משרה בטחון באחיזה בידו של מעין אב מוזיקלי (כזכור, כהן ביצע את "מה אתה
עושה כשאתה קם בבוקר" של אינשטיין עוד בראשית הקריירה שלו) כאשר אתה
מתמודד עם מישהו אימתני כמו בודלר. לעניין המופרכות של החיבור בין
אינשטיין ובודלר מספיק לציין שאין משהו מנוגד יותר לאתוס "המשוטט המקולל"
של בודלר מאתוס ה"אוהב להיות בבית" של אינשטיין.
- לפעמים נדמה שכהן כל כך עסוק בהגייה נכונה של מילותיו של בודלר ובהקפדה על
מקצב הקריאה הנכון שהוא שוכח שאחד מעקרונות היסוד של הרוקנרול הוא
שחרור. קשה לעשות רוקנרול אמיתי כאשר אתה נמצא במצב תודעה של קריין
ברשת א'.
- כאשר כהן משתחרר לבסוף מדמות האב של אינשטיין ומרשה לעצמו לתת קצת
דיסטורשין בגיטרה וגם לצרוח פה ושם נראה שהוא כל כך מתלהב מזה שהוא
מחבר בודלר ורוק שהוא חושב שעצם החיבור הזה מספיק כדי לעשות את
העבודה. התוצאה היא קלישאות רוק חסרות דמיון הן ברמת המבנה והן ברמת
הסאונד.
אם נחזור, לשם השוואה, ל"בציר טוב" של וירצברג וגלבץ נמצא שם נגינת רוק משוחררת
ויצירתית ושירה משוחררת המעידות שוירצברג וגלבץ ניגשו אל הפרוייקט הזה כאל פרוייקט
רוק לכל דבר. ניתן לטעון ששפת השירה של וולך (שמרבה להשתמש בעברית מדוברת)
וקרבתה לתרבות הפופולרית מקלות על החיבור של שיריה למוזיקת רוק (לעומת תרגומי
בודלר הכתובים בעברית גבוהה). אכן יש בטענה זו ממש, אולם ההבדל המרכזי בין שני
הפרוייקטים הללו נעוץ, לדעתי, באופן שבו אמני הרוק שהיו מעורבים בכל אחד
מהפרוייקטים תופסים את המפגש בין התרבות "הנמוכה" לתרבות "הגבוהה".
7. "מצב כהן"
בפרפראזה על "מצב בודלר" של ואלרי נראה לי שאפשר לנסח את "מצב כהן" - מצב בו יוצר
צעיר המשתייך לתרבות הפופולרית (הנחשבת בעיני רבים ל"תרבות נמוכה") נאחז בפיק
ברכיים כאשר הוא פוגש את "התרבות הגבוהה" (בייחוד כאשר מדובר בתרבות "גבוהה"
שקיבלה מעמד של "קלאסיקה").
אני חושב שדבריו של המשורר והמתרגם אריה זקס על תרגום שירה קלאסית יכולים לסייע
לנו בניסוח של "מצב כהן": "ברור שתרגום יפה מתאפשר רק כאשר המודל הלועזי אינו
מעורר במתרגם העברי יִראה או נחיתות תבותית, אינו מפחיד, ובעיקר אינו נערץ כפרה
קדושה, בחינת "שקספיר" (!!), "בודלר" (! !) או "מילטון" (! !)" ("שירה קלאסית בעברית",
מתוך "קלות הדעת" הוצאת זמורה ביתן, 1988).
אמן צעיר הנמצא ב"מצב כהן" עובר על כל הלאווים שמציג זקס - הוא חש יראה ונחיתות
תרבותית כלפי "התרבות הגבוהה", הוא פוחד ממנה והוא מעריץ אותה כפרה קדושה.
התוצאה של "מצב כהן" היא יצירות מהוססות ומסורסות בהן האמן הצעיר מגמד את עצמו
במקום לראות בעצמו שותף שווה ערך ליוצר הקלאסי.
"מצב כהן" מסביר את ההבדל המהותי שבין בציר טוב לפרחי הרע - בעוד שעבור כהן
בודלר הוא מיתוס "גדול מהחיים" שניגשים אליו בחיל ורעדה הרי שעבור וירצברג וגלבץ
(שהכירו את וולך ושיתפו איתה פעולה בתהליך הלחנת השירים) וולך הייתה בן אדם בשר
ודם (אומנם משוררת חשובה) שאפשר לנהל איתו דיאלוג בגובה העיניים.
8. סיכום
אם זו הייתה ביקורת במדור המוזיקה בעיתון אז הייתם שואלים: "נו, אז מה בשורה
התחתונה? לקנות או לא לקנות". אז בשורה התחתונה, אני בכל זאת ממליץ לקנות וזאת
משתי סיבות: קודם כל, כפי שכתבתי בתחילת הרשימה, עצם היוזמה היא מבורכת וחשוב
לתמוך ביוזמות כאלה גם אם התוצאה מאכזבת. שנית, למרות שכיצירה שלמה פרחי הרע
סובל מחולשות רבות, יש בו בהחלט מספר שירים יפים - כמו "החוזר", "האויב", "השמש" ו
"מדריגל נוגה" (שמוכיח שכאשר כהן שר משוחרר וכאשר המודל שלו הוא פורטיס ולא
אינשטיין, התוצאה מוצלחת הרבה יותר).
ואחרי שתקנו ותאזינו, רדו אל רחובותיה המפולשים של הקרת תל אביב ושוטטו במאורותיה
האפלות. ואם תפגשו שם את מאור כהן, שבו לידו על הבאר, שתו ביחד כמה בירות (ואולי גם
אבסינט אחד, לכבוד המשוררים המקוללים) ואז תבקשו ממנו לעשות, לפני שהוא מקליט את
התקליטור הבא של שירי בודלר, דבר אחד קטן - לדמיין שבודלר יושב לידו על הבאר (בין
חמי רודנר לירמי קפלן), שותה בירה, מעשן נובלס ומשרבט על מפית מדריגל נוגה למלצרית.
* התקליטור פרחי הרע הרע ("מאור כהן שר בודלר") יצא בחברת נענע דיסק בשנת 2005 (הפצה - אנ.אם.סי).
* הספר פרחי הרע - תרגומיו של דורי מנור לבודלר - יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 1997.
קישורים:
ביקורות על התקליטור "פרחי הרע":
- האייל הקורא
-עיתון הארץ
-השרת העיוור
- אתר "מומה"
- רשימה מאת חמוטל בר יוסף על התקבלות בודלר בשירה העברית
| |
|
