צחוק / אריאל זינדר

א.
אָדָם הוֹלֵךְ בְּעִיר זָרָה
בִּרְחוֹבוֹת זְרוּעֵי-פִּנּוֹת,
פּוֹנֶה יָמִינָה וּמַגִּיעַ לְנָהָר.

הוּא מַבְחִין בַּפּוֹעֲלִים הַמְיֻזָּעִים
וּמַסִּיק כִּי בּוֹנִים שָׁם גֶּשֶׁר.
מַדּוּעַ דַּוְקָא כָּאן? הוּא שׁוֹאֵל אֶת עַצְמוֹ

אַקְרַאי כָּזֶה מֵטִיל עָלָיו אֵימָה נוֹרָאָה.

ב.
אָדָם הוֹלֵךְ בְּעִיר זָרָה
וּמַגִּיעַ לְנָהָר.
זִרְמֵי מַיִם מִתְפַּתְּלִים לְרַגְלָיו.

הוּא מַבִּיט לִימִינוֹ וְרוֹאֶה
כִּי אֵין אִישׁ. מַבִּיט לִשְׂמֹאלוֹ
וְאֵין גֶּשֶׁר. אַךְ כְּמוֹ הָיָה לְצִדּוֹ שׁוֹמֵר

אוֹ מְפַקֵּד, הוּא נִדְרָשׁ לִתְגוּבָה
וְנִדְרָךְ. הַפַּחַד פּוֹתֵחַ בּוֹ נִצְרָה
אַחַר נִצְרָה, גּוּפוֹ יוֹרֶה

אֶת צְחוֹקוֹ הַמְצֻלָּק.

ג.
אָדָם הוֹלֵךְ בְּעִיר זָרָה
כְּמוֹ גַּנָּב בְּאַרְמוֹן:
מִשְׁתָּאֶה וּמִתְעַכֵּב לַמְרוֹת הַסַּכָּנָה.

בְּעוֹד רֶגַע יִפְנֶה יָמִינָה
וְיִרְאֶה אֲהוּבָה מִשֶּׁכְּבָר
בּוֹנָה גֶּשֶׁר מֵעַל הַנָּהָר.

אַל תֵּלְכִי, הוּא יֹאמַר לָהּ,
אַל תֵּלְכִי מִכָּאן עַכְשָׁו.
כְּשֶׁהִיא תַּפְנֶה אֵלָיו מַבָּט הוּא יִצְחַק

לִמְקֻטָּעִין, כְּמוֹ בֻּכְנָה שֶׁל מְבוּכָה,
וְלֹא יֹאהַב אוֹתָהּ אֲבָל
יְפַחֵד מִלֶּכְתָּהּ. יִשְׁאַל

מַדּוּעַ דַּוְקָא כָּאן, דַּוְקָא עַכְשָׁו,
מַדּוּעַ לֹא תִּשְׁהֶה מְעַט,
מַדּוּעַ הִיא מַפְנָה מַבָּט

וּמַמְשִׁיכָה לִבְנוֹת וּלְהַפְנוֹת אֶת גַּבָּהּ
הָאוֹמֵר לוֹ בִּתְנוּעוֹת קְצוּבוֹת:
צְחוֹק כָּזֶה עוֹד לֹא חָצָה כָּאן שׁוּם נָהָר.

ד.
אָדָם הוֹלֵךְ בְּעִיר זָרָה
וּמַרְגִּישׁ כִּי פִּיו בּוֹגֵד בּוֹ:
גּוּשִׁים קְטַנִּים שֶׁל מְצוּקָה

נוֹזְלִים מִבֵּין שְׂפָתָיו.
עוֹד מְעַט הוּא יַעֲצֹר
לְהַמְתִּין לְיַד רַמְזוֹר,

שְׁלוּלִית כֵּהָה וַעֲכוּרָה
תּוֹפִיעַ מִתַּחְתָּיו. יַבִּיטוּ בּוֹ,
יִתְרַחֲקוּ, יַצְבִּיעוּ, יִצְחֲקוּ

וְהוּא יִסְגֹּר אֶת פִּיו
אַךְ לֹא יוּכַל לַחְסֹם אֶת הַנּוֹזֵל
שֶׁיִּתְפַּתֵּל מִסַּנְטֵרוֹ אֶל חֻלְצָתוֹ, לַמִּדְרָכָה -

הוּא יְחַפֵּשׂ מִטְפַּחַת אוֹ נְיָר
וִיחַיֵּךְ בִּמְבוּכָה
כְּשֶׁיִּתְכּוֹפֵף לִסְפֹּג אֶת הַחֶרְפָּה

וְלֹא יוּכַל: יִפְתַּח אֶת פִּיו אֶל הָאֲוִיר
יִצְחַק גָּדוֹל וְרָם וְחֹמֶר סִיּוּטָיו
יוּקָא אֶל הָרְחוֹב.

נָהָר שֶׁל פַּרְצוּפִים זָרִים
יִסְגֹּר עָלָיו סָבִיב.
מִכְשׁוֹל חָדָשׁ יַחְצֹץ
בֵּינוֹ וּבֵין הַמְּנוּסָה.