רצה הגורל ונפלה טעות בעמוד השני של ספרו הראשון של אלמוג בהר, ובמקום לכתוב שהשיר תורגם מעברית נכתב שהוא תורגם מערבית (מדובר בשיר "הערבית שלי אילמת" בעמ' 17. לשיר המלא), ונראה שהטעות הזו, הטעות הנפלאה הזו, מסכמת את כל היצירה של בהר בלי מילים, בצורה אילמת.
בהר זכה בפרס הסיפור הקצר של הארץ לפני כמה שנים עם סיפורו "אנא מן אל יהוד", סיפור בוסרי במידה רבה שסבל מדידקטיות, אבל אם אתם תלחצו אותי לקיר זה הסיפור היחיד שזכה בתחרות זו משך השנים שאת עלילתו אני עדיין זוכר. מדובר בישראלי ממוצא עיראקי שמתחיל פתאום לדבר בשפה הערבית, ומגלה שזו תופעה שעוברת על כל יוצאי עירק. האשכנזים משום מה לא עוברים לדבר יידיש אלא אנגלית. הכול מלא סמלים אבל הסיפור תופס אותך ולא עוזב.
אם כך, מחיאות הכפיים הראשונות לספרו הראשון של בהר נובעות מכך שמדובר בספר... שירה. הרי לא מקובל לעשות דבר כזה, מי שזוכה בפרס לפרוזה ועוד של עיתון הארץ מן הראוי שירוץ ויכתוב רומאן ראשון וייצא איתו לאוויר העולם בעולם התחרותי והקפיטליסטי שלנו. ואם לא, אז לכל הפחות, ספר סיפורים. וגם אם זה לא, אז ספר מאמרים, אבל כדי לצאת לאוויר המו"לות הישראלית דווקא עם ספר שירים דורש אומץ לא קטן ושיקול דעת נכון שהספרות היא קודם כל שירה.
מאז זכייתו בהר כותב בהתמדה מאמרים במוסף לספרות של הארץ ובמקומות רבים אחרים. הוא גם השתתף באנתולוגיה "תהודות זהות" ולדעתי נתן פה למה שמקובל לכנות בני תערובת. לא ברור למה התערובת של אשכנזי עם לא אשכנזי נחשבת לבני תערבות והתערובת שבין כורדי למרוקאית לא נחשבת לבן תערובת, אבל כך מתקדמת השפה שלנו בשנים האחרונות. שם הוא אומר : "אנחנו, המזרחיים ה"אַסְלִיִים", אבל בעיקר ה"לא-אַסְלִיִים", מזרחיים למחצה או בחלוקות של רבעים, אשר גדלו בישראל הראשונה, בערים המבוססת, ה"בעיה" שלנו עמדה בפני פתרון. נכון מכך: אנחנו נועדנו להיות הפתרון עצמו. נועדנו לשמש כהוכחה הניצחת לכך שאין ומעולם לא היתה בעיה, ההוכחה לכך שאף פעם לא היו דיכוי, אפליה או גזענות שיטתיים בארץ הזאת, ושהשד העדתי הוא יציר דמיונם של אנשים הוזים, ולא דבר מה חי ובועט ועכשווי. "

בכמה מילים הוא עושה את מה שלא עשו רבים וטובים ומסכם את המצב של הדור השני המצליח והציפיות ממנו. במיוחד את מצבם של בני המזרחים למחצה, שהם אשכנזים למחצה. רצה שוב הגורל ואלמוג נולד בצמתים רבים, הוא ספרדי לרביע, אבל ספרדי לסב יליד גרמניה דובר לאדינו ששוכח אותה לכמה עשרות שנים, חלק ממנו הוא אשכנזי ניצול שואה, וחלק אחר ממשפחה ממוצא עיראקי. כל זה היה חסר חשיבות אלמלא ההתוויות שהעניקה החברה הישראלית-האשכנזית ללא אשכנזים אבל במיוחד אלמלא המוצא הופך למסע שירי בשיריו של אלמוג, למסע שירי של חיפוש שפה וזהות.
אך שפה אי אפשר להמציא ושפת אם אינה שונה ממקום לידה או מתאריך לידה ואינה ניתנת לשינוי, השפות של ההורים, של הסבים לא יעזרו במקרה הזה. אלמוג מחפש עברית שתכלול את הערבית ואת הלאדינו ואת כל השפות היהודיות שהעברית יכולה להכיל. אבל הוא לא מוצא, הוא מגיע למסקנה שהוא משורר דו לשוני שכותב בעברית ובשתיקה. שפת השתיקה של אלמוג, כוללת אינספור שפות, היא כוללת למעשה את כל השפות שהיהודים דיברו אי פעם או מדברים היום, שזה כמעט כמו לומר שזה כולל את כל שפות העולם.
העברית של אלמוג היא מודרנית, היא יהודית, היא עברית, היא נוסעת הלוך ושוב בזמן, בין העברית של ארז ביטון לבין אי-העברית של צלאן, היא הולכת למשנה לחפש מזור, היא הולכת לתנ"ך, מגיעה לעגנון, לאגדה, היא עולה ויורדת בכול המדרגות והיא מודרנית לחלוטין, עכשווית ומידית, ויחד עם זאת היא עתיקה מאוד, היא שפה חדשה אך ישנה, היא שפה שמכלילה, בעיקר מכלילה את כל החווייה הישראלית המודרנית ומוצאת גם מקום לגולה ולגלות.
יש פיתוי גדול לצטט שורות יפות מן הספר אך אמנע מכך, כי הן יעשו עוול לספר ראשון של מחבר שעובר את הקו הדק שבין כתיבת שיר טוב לבין היווצרות של משורר. זה לא ספר שירים, זה ספר שירים של משורר שמגיע עם עולם מושגים חדש, עם שפה חדשה, ואני לא חושב שאגזים אם אומר בפסקנות שזה הספר החשוב ביותר שהופיע בשנת 2008. בהר כותב גם שירה וגם פרוזה וגם מאמרי עיון, והוא גם חוקר באוניברסיטה העברית, אני חושב שמדובר באחד האינטלקטואלים המעמיקים שידעה החברה הישראלית ודרכים רבות פתוחות בפניו. צימאון בארות נקרא כמו סיפור שנע בין ארצות ולשונות ומשפחות והוא מעין רומאן משפחתי עם משורר שנוצר מריבוי משפחות ואומר את דברו, יכול להיות שכאן כבר נמצא הגרעין לרומאן הראשון של אלמוג, שיכול להיות הרומאן הישראלי הגדול שאיש עדיין לא כתב.

מואיז בן הראש –
מואיז (משה) בן הראש נולד בשנת 1959. עלה לארץ ב 1972. עסק בעבר ברפואה טבעית וגם בהנהלת חשבונות וכיום עוסק כמעט כל כולו בכתיבה ובתרגום. הוא פירסם ארבעה רומאנים (מפתחות לתטואן, חודש פריזאי, לוסנה, בשערי טנג'יר). הוא פירסם גם שיבעה ספרי שירה (קינת המהגר, לחם החלום, שירת סוף העולם, משקל הדיו, מסכת מכות, קראתיך בשם, משם באתי) וכן שני ספרי סיפורים (האיש הקטן שאוכל גרעינים, הספר הבא). השתתף בפסטיבלים רבים לשירה בארץ ובעולם ופעיל מאוד בכל מה שקשור לספרות באינטרנט ולטכנולוגיות החדשות הקשורות לפירסום ספרים. הוא גם כותב בספרדית (שהיא שפת אימו) ובאנגלית ופירסם ספרים בשפות אלה. בתחילת 2008 הוצאת דסטינו www.edestino.es הספרדית הוציאה לאור את הרומאן שלו (בשערי טנג'יר) בגירסה ספרדית שנכתבה על ידי הסופר עצמו.

לפרטים נוספים:
אתר של מואיז בן הראש www.moisbenarroch.com

לרשימת השירים