גליונות מקוונים 
תרגמה מאנגלית והוסיפה מבוא: דורית ויסמן
אוליבר כתבה קרוב ל - 25 שנה לפני ששלחה את שיריה לפרסום או נחשפה באופן פומבי (לקריאת שיריה, למשל). מעולם לא היתה בסדנת שירה. בראיון שהעניקה ב - 1992 לסטיוון ראטינר היא אומרת, שנזהרה לא לעבוד אף פעם במשרה "מעניינת" (!), וכשעבדה, היתה קמה ב - 5 בבוקר וכותבת, ו'מעניקה' למעבידיה רק את החצי הפחות טוב של היום. היא מעידה על עצמה שמעולם לא השתעממה בחייה, אפילו לא שעה.
אוליבר נולדה ב - 1935 במייפל הייטס, אוהיו. היא הוציאה יותר מעשרה ספרי שירה, שירה בפרוזה, פרוזה וזכתה בפרסים רבים, ביניהם פרס השירה הלאומי לספר שירים ישנים וחדשים , 1992 ופרס פוליצר (עבור American Primitive). היא גרה בפרובינסטאון, מסצ'וסט ובבנינטון, ורמונט, שם היא משמשת במשרת פרופסור באוניברסיטה.
את ההיכרות הראשונה עם מרי אוליבר ערך לי דודי לצי, שחי בקנדה. דודי זה, שאחרי חיי קריירה ארוכים במדעי הטבע והחברה הגיע למחוזות אחרים, שלח לי ספר הנקרא תפילות האדמה. בספר שירים, הגיגים ותפילות, לכל יום בשנה. שם מצאתי את השיר "אווזי הבר" של מרי אוליבר, ויצאתי למסע גילוי וחיפוש אחר שיריה של המשוררת.
שני דברים מושכים אותי בשירתה של מרי אוליבר: הטבע והתקווה. ככל שבגרתי מצאתי את החיבורים שלי אל הטבע - ולו לזמנים קצרים ביותר - על חוף הים, בחורשת אקליפטוס, אוכלת סנדויץ' בחורשת ברושים קטנה, מתבוננת בשקיעה, חוגגת ימי-הולדת בטבע - שעות שהקנו לי שלוה, שקט וחיבור לעצמי.
קיימים הסברים רבים ועמוקים לחשיבותו של הטבע בחיינו, אבל חודרות ללבי שורותיה של מרי אוליבר. כשאוליבר יוצאת אל חוף הים, אל הדיונות, אל בריכת המים השחורים, היא שרה שיר הלל לרוח האדם, לטוב, להרמוניה, לאהבה העולמית, לסדר עולמי ואישי. עלה מבהיק בשמש ממלא אותה תקווה, כמו גם עלה שנושר.
אֵינֵךְ צְרִיכָה לִהְיוֹת טוֹבָה.
אֵינֵךְ צְרִיכָה לָלֶכֶת עַל בִּרְכַּיִךְ
מֵאָה מִילִין בַּמִּדְבָּר, מִתְחָרֶטֶת.
אַתְּ רַק צְרִיכָה לָתֵת לַחַיָּה הָרַכָּה שֶׁל גּוּפֵךְ
לֶאֱהֹב מַה שֶּׁהִיא אוֹהֶבֶת.
סַפְּרִי לִי עַל יֵאוּשֵׁךְ, וַאֲנִי אֲסַפֵּר לָךְ עַל שֶלִי
בֵּינְתַיִם הַחַיִּים מַמְשִׁיכִים.
בֵּינְתַיִם הַשֶּׁמֶשׁ וַחֲלוּקֵי הַגֶּשֶׁם הַצַחִים
נָעִים לְאֹרֶךְ הַנּוֹפִים,
מֵעַל הַמִּישׁוֹרִים וְהָעֵצִים הָעֲמֻקִּים,
הֶהָרִים וְהַנְּהָרוֹת.
בֵּינְתַיִם אַוְזֵי הַבָּר, גָּבוֹהָ בָּאֲוִיר הַכָּחֹל הַנָּקִי
חוֹזְרִים שׁוּב הַבַּיְתָה.
מִי שֶׁלֹּא תִּהְיִי, לֹא חָשׁוּב כַּמָּה בּוֹדֵדָה
הָעוֹלָם מַצִּיעַ עַצְמוֹ לְדִמְיוֹנֵךְ,
קוֹרֵא לָךְ כְּמוֹ אַוְזֵי הַבָּר, צוֹרְמָנִי וְנִלְהָב -
מוֹדִיעַ עַל מְקוֹמֵךְ שׁוּב וָשוּב,
בְּמִשְפַּחַת הַדְּבָרִים.
כָּל אַחַר-הַצָּהֳרַיִם הָלַכְתִּי בַּדְיוּנוֹת, מְמַהֶרֶת מִקְּבוּצָה אַחַת שֶׁל וְרָדִים מְלוּחִים, מְקֻמָּטִים, לְאַחֶרֶת, רוֹכֶנֶת קָרוֹב לַעֲלֵי הַכּוֹתֶרֶת הַכֵּהִים אוֹ הַחִוְרִים, אֲדֻמִּים כְּדָם אוֹ לְבָנִים כַּשֶּׁלֶג. וְעַכְשָׁו אֲנִי מַתְחִילָה לִנְשֹׁם לְאַט וְסָדִיר - כְּמוֹ שֶׁנּוֹשֶׁמֶת חַיָּה נִצּוֹדָה, לְבַסּוֹף, אַחֲרֵי שֶׁדָּהֲרָה, וְדָהֲרָה - כְּשֶׁהִיא סְחוּטָה-עַד-יֹבֶשׁ, אֲבָל, סוֹף סוֹף, הִיא רְחוֹקָה מְאֹד, וְהַבֶּהָלָה מַתְחִילָה לְהִתְרוֹקֵן מִן הֶחָזֶה, מֵהָרַגְלַיִם הַנִּפְלָאוֹת, וּמֵהַנֶּפֶשׁ הַתְּשׁוּשָׁה.
הוֹ, מְתִיקוּת טְהוֹרָה וּפְשׁוּטָה, אֲנִי יְכוֹלָה לְהִצְטָרֵף אֵלַיִךְ?
אֲנִי שְׂרוּעָה קָרוֹב אֲלֵיהֶן, עַל הַחוֹל. אֲבָל כְּדֵי לְסַפֵּר מַה קּוֹרֶה אַחַר-כָּךְ, אֲנִי בֶּאֱמֶת זְקוּקָה לְעֶזְרָה.
אוּלַי מִישֶׁהוּ אוֹ מַשֶּׁהוּ יַתְחִיל בְּבַקָּשָׁה לָשִׁיר?
מַה קּוֹרֶה
לֶעָלִים אַחֲרֵי
שֶׁהֵם הוֹפְכִים אֲדֻמִּים וּזְהֻבִּים וְנוֹפְלִים
לָהֶם? מַה קּוֹרֶה
לַצִּפֳּרִים הַשָּׁרוֹת
כְּשֶׁאֵינָן יְכוֹלוֹת יוֹתֵר
לָשִׁיר? מַה קּוֹרֶה
לְכַנְפֵיהֶן הַמְּהִירוֹת?
הַאִם אַתְּ חוֹשֶׁבֶת שֶׁיֵּשׁ אֵיזֶשֶׁהוּ
גַּן עֵדֶן פְּרָטִי
לְמִישֶׁהוּ מֵאִתָּנוּ?
הַאִם אַתְּ חוֹשֶׁבֶת שֶׁמִּישֶׁהוּ,
בַּצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הָאֲפֵלָה הַזּוֹ,
יִקְרָא לָנוּ, יְפָרֵשׁ לָנוּ?
מֵעֵבֶר לָעֵצִים
הַשּׁוּעָלִים מַמְשִׁיכִים לְלַמֵּד אֶת יַלְדֵיהֶם
לִחְיוֹת בָּעֵמֶק.
כָּךְ שֶׁנִּרְאֶה שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יֵעָלְמוּ, הֵם תָּמִיד שָׁם
בִּפְרִיחַת הָאוֹר
שֶׁעוֹמֶדֶת כָּל בֹּקֶר
בַּשָּׁמַיִם הַכֵּהִים.
וּמֵעַל עוֹד שַׁרְשֶׁרֶת הָרִים,
מִקְּצֵה הַיָּם וְעַד קָצֵהוּ,
פָּתְחוּ הַוְּרָדִים הָאַחֲרוֹנִים אֶת בָּתֵּי-הַחֲרֹשֶׁת שֶׁל מְתִיקוּתָם
וְהֵם מַחְזִירִים אוֹתָם לָעוֹלָם.
אִם הָיוּ לִי עוֹד חַיִּים
הָיִיתִי רוֹצָה לִחְיוֹת אוֹתָם
בְּאֹשֶר בִּלְתִּי מֻגְבָּל.
הָיִיתִי שׁוּעָל, אוֹ עֵץ
מָלֵא עֲנָפִים מְנַפְנְפִים.
לֹא הָיָה לִי אִכְפַּת לִהְיוֹת וֶרֶד
בְּשָׂדֶה מָלֵא וְרָדִים.
עַל פַּחַד הֵם עֲדַיִן לֹא שָׁמְעוּ, גַּם לֹא עַל אַמְבִּיצְיָה.
עַל סִבָּה הֵם עֲדַיִן לֹא חָשְׁבוּ.
הֵם גַּם לֹא שׁוֹאֲלִים כַּמָּה זְמַן יִצְטָרְכוּ לִהְיוֹת וְרָדִים, וּמָה אַחַר כָּךְ.
אוֹ כָּל שְׁאֵלָה טִפְּשִׁית אַחֶרֶת.
בְּסִינְגָפּוּר, בִּשְׂדֵה הַתְּעוּפָה,
נִקְרְעָה חֲשֵׁכָה מֵעֵינַי.
בְּשֵׁרוּתֵי הַנָּשִׁים, תָּא אֶחָד הָיָה פָּתוּחַ.
אִשָּׁה כָּרְעָה שָׁם עַל בִּרְכֶּיהָ, רוֹחֶצֶת מַשֶּׁהוּ
בַּקְּעָרָה הַלְּבָנָה.
גֹּעַל נִטְעָן בְּקֵיבָתִי
וּמִשַּׁשְׁתִּי, בְּכִיסִי, אַחַר כַּרְטִיסִי.
שִׁיר צָרִיךְ תָּמִיד שֶׁיִּהְיוּ בּוֹ צִפֳּרִים.
שַׁלְדָּגִים, נָנִיחַ, בְּעֵינֵיהֶם הָאַמִּיצוֹת וְכַנְפֵיהֶם הָרַאַוְתָנִיּוֹת.
נְהָרוֹת זֶה נָעִים, וּוַדַּאי עֵצִים.
מַפַּל מַיִם, אוֹ, אִם אֵין זֶה אֶפְשָׁרִי, מִזְרָקָה
בָּהּ הַמַּיִם עוֹלִים וְנוֹפְלִים.
אָדָם רוֹצֶה לַעֲמֹד בְּמָקוֹם שָׂמֵחַ, בַּשִּׁיר.
כְּשֶׁהָאִשָּׁה הִסְתּוֹבְבָה לֹא יָכֹלְתִּי לִפְתֹּר אֶת פָּנֶיהָ.
יָפְיָהּ וּמְבוּכָתָהּ נֶאֶבְקוּ זֶה בָּזֶה, וְאַף אֶחָד מֵהֶם
לֹא יָכֹל הָיֹה לִגְבֹּר.
הִיא חִיְּכָה וַאֲנִי חִיַּכְתִּי. אֵיזוֹ מִין שְׁטוּת זוֹ?
כָּל אֶחָד צָרִיךְ אֵיזוֹשֶׁהִי עֲבוֹדָה.
כֵּן, אָדָם רוֹצֶה לַעֲמֹד בְּמָקוֹם נָעִים, בַּשִּׁיר.
אֲבָל רֵאשִׁית עָלֵינוּ לְהִתְבּוֹנֵן בָּהּ כְּשֶׁהִיא מַבִּיטָה מַטָּה בַּעֲבוֹדָתָהּ,
שֶׁהִיא מְשַׁעֲמֶמֶת לְמַדַּי.
הִיא רוֹחֶצֶת אֶת רָאשֵׁי הַמַּאֲפֵרוֹת שֶׁל שְׂדֵה הַתְּעוּפָה, גְּדוֹלִים כְּמוֹ
טָסוֹת*, בִּסְמַרְטוּט כָּחֹל.
יָדֶיהָ הַקְּטַנּוֹת סוֹבְבוֹת אֶת הַמַּתֶּכֶת, מְשַׁפְשְׁפוֹת וְשׁוֹטְפוֹת.
הִיא לֹא עוֹבֶדֶת לְאַט, גַּם לֹא מַהֵר, אֶלָּא כְּמוֹ נָהָר.
שְׂעָרָהּ הַכֵּהֶה הוּא כְּמוֹ כָּנָף שֶׁל צִפּוֹר.
אֵינִי מְפַקְפֶּקֶת לְרֶגַע בְּכָךְ שֶׁהִיא אוֹהֶבֶת אֶת חַיֶּיהָ.
וַאֲנִי רוֹצָה שֶׁהִיא תִּתְרוֹמֵם מִקְּלִפָּתָהּ וּמִן הַשְּׁפָכִים
וְתָעוּף מַטָּה אֶל הַנָּהָר.
זֶה בֶּטַח לֹא יִקְרֶה.
אֲבָל אוּלַי כֵּן.
לוּ הָעוֹלָם הָיָה רַק כְּאֵב וְהִגָּיוֹן, מִי הָיָה רוֹצֶה בּוֹ?
וַדַּאי, הוּא לֹא.
לֹא שֶׁאֲנִי מִתְכַּוֶּנֶת לְמַשֶּׁהוּ פִּלְאִי, רַק
לְאוֹר שֶׁיָּכֹל לִזְרֹחַ מֵחַיִּים. אֲנִי מִתְכַּוֶּנֶת
הַדֶּרֶךְ בָּהּ קִמְּטָה וּפָרְשָׂה אֶת הַבַּד הַכָּחֹל,
הַדֶּרֶךְ בָּהּ חִיּוּכָהּ הָיָה רַק לְמַעֲנִי; אֲנִי מִתְכַּוֶּנֶת
הַדֶּרֶךְ בָּהּ הַשִּׁיר הַזֶּה מָלֵא בְּעֵצִים, וּבְצִפֳּרִים.
* טסות - 'צלחות' המכסות גלגלי מכוניות
