גליונות מקוונים 
הַתַּלְתַּלִּים שֶׁלִּי נוֹבְחִים הַלַּיְלָה!
זְמַן רַב לֹא בָּא בִּי הַחֵשֶׁק לִכְתֹּב. וּבְכָל-זֹאת, כַּף-הַיָּד מִתְעוֹרֶרֶת, מְחַפֶּשֶׂת בְּאֶצְבְּעוֹתֶיהָ אַחַר נֹסַח מַחֲשָׁבָה לִצְלֹף אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: הַתַּלְתַּלִּים שֶׁלִּי נוֹבְחִים הַלַּיְלָה! מֵעֵבֶר לַמֵּצַח מִשְׂתָּרֵעַ יַעַר, בֵּין עֵצָיו נָעוֹת הַנְּמָלִים הַשְּׁחֹרוֹת הַמִּתְחַפְּרוֹת עָמֹק בִּבְדִידוּתָן.
(חלק מתוך שיר)
יקיר בן משה:
- כֵּיצַד לְהַרְכִּיב אָדָם וּשְׁמוֹ יַקִּיר?*
- [ וְלֹא חָשַׁבְתִּי שֶׁאֶשְׁמַע עַצְמִי בִּנְשִׁיפָה ]
- [ סֵפֶר זֶה מֻקְדָּשׁ לְעַצְמִי ]
- "מדהים עד כמה ניתן לפרוק במלים משא כה כבד של רגשות" מאת שי דותן
זְמַן רַב לֹא בָּא בִּי הַחֵשֶׁק לִכְתֹּב. וּבְכָל-זֹאת, כַּף-הַיָּד מִתְעוֹרֶרֶת, מְחַפֶּשֶׂת בְּאֶצְבְּעוֹתֶיהָ אַחַר נֹסַח מַחֲשָׁבָה לִצְלֹף אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: הַתַּלְתַּלִּים שֶׁלִּי נוֹבְחִים הַלַּיְלָה! מֵעֵבֶר לַמֵּצַח מִשְׂתָּרֵעַ יַעַר, בֵּין עֵצָיו נָעוֹת הַנְּמָלִים הַשְּׁחֹרוֹת הַמִּתְחַפְּרוֹת עָמֹק בִּבְדִידוּתָן. אָכֵן, מַה שֶּׁמִּסְתַּתֵּר בַּלַּיְלָה סוֹפוֹ לְהִזָּנֵק עִם בֹּקֶר. הֵבַנְתִּי זֹאת בָּרֶגַע בּוֹ הֵצַצְתִּי לָרִאשׁוֹנָה בַּחֲרִיץ הַטַּבּוּר וּמָצָאתִי אֶת עַצְמִי מִסְתַּכֵּל עָלַי בַּחֲזָרָה. יֵשׁ מַשֶּׁהוּ קָסוּם בַּמִּלָּה 'טַבּוּר', הַמְּקַפֶּלֶת בְּתוֹכָהּ אֶת הַמִּלָּה 'טַּמְבּוּר'. נִכְנַסְתִּי לַחֲנוּת וְלִטַּפְתִּי אֶת תַּלְתַלֵּי הַזַּבָּן שֶׁמֵּעֵבֶר לַדֶּלְפֵּק. צְבָעִים וְרֵיחוֹת, מַסְמְרֵי חֲלֻדָּה, מַפְתְּחוֹת שִׁכְפּוּל וְנוּרוֹת הַחֲלָפָה בָּהֲקוּ בָּאוֹר הַדָּלוּחַ שֶׁל הַחֲנוּת הָרֵיקָה. בְּקוֹל חוֹשֵׁשׁ דָּרַשְׁתִּי אֶת חוֹלֵץ הַפְּקָק הָאָרוּר, לַעֲקֹר אֶת הַנְּמָלָה הַמִּתְחַפֶּרֶת זֶה כַּמָּה יָמִים! הוּא חִיֵּךְ וְהִתְפַּתְּחָה שִׂיחָה - כִּשְׁנֵי יְלָדִים חוֹפְנִים זֶה אֶת דִּמְיוֹנוֹ שֶׁל זֶה, הִרְעַפְנוּ שְׁרִיקוֹת אַהֲבָה חַשְׁקָנִיּוֹת לַחֲלַל הַ'טַּמְבּוּר', אֲנָקוֹת וּנְשִׁיפוֹת! מַדְהִים עַד כַּמָּה נִתַּן לִפְרֹק בְּמִלִּים מַשָּׂא כֹּה כָּבֵד שֶׁל רְגָשׁוֹת, שֶׁמִּתְרוֹקְנִים כְּפִצּוּצֵי-חָצָץ לְעֹמֶק הַגָּרוֹן. אֲנִי אוֹחֵז בַּגָּרוֹן וּמַרְגִּישׁ אֶת זִיפֵי עַצְמִי מִתְחַדְּדִים כְּחָתוּל קוֹפֵא, רֶגַע-לִפְנֵי זִנּוּקוֹ לְצַלַּחַת דָּגִים.
מִן הָרֵיקוּת.
רוֹקַנְתִּי אֶת שָׁרוֹן וְאֶת יָפְיָהּ, רוֹקַנְתִּי אֶת גּוּפָהּ. רוֹקַנְתִּי לָהּ
אֶת הַבָּשָׂר וְאֶת הָעֶצֶם, חָנַקְתִּי אֶת רֵיחָהּ. פָּגַעְתִּי בָּהּ
כְּמוֹ שֶׁפּוֹגְעִים בִּזְבוּב בָּאַמְבָּט, שָׁטַפְתִּי צְלִיל בִּכְיָהּ.
רוֹפַפְתִּי וְשִׁחְרַרְתִּי אֶת סֻכַּת אֲחִיזָתָהּ
וּכְשֶׁבִּקְּשָׁה שֶׁאַשְׁאִיר לָהּ קְצָת גִּרְגּוּר שֶׁל חֲרָטָה, בָּלַעְתִּי רִיר גְּרוֹנָהּ.
וְעַכְשָׁו אֲנִי כָּאן, מִתְמַלֵּא בְּרֻקָּהּ. רֹק שֶׁלָּהּ, הַמַּחְלִיק בַּגַּרְגֶּרֶת
וּמִסְתּוֹבֵב לִי בַּגּוּף, סוֹבֵב וְנוֹזֵל וּפוֹעֵם בִּכְבֵדוּת. וּבִהְיוֹתִי
לְבַדִּי, חוֹבֵט טִפּוֹתָיו בְּכִלְיוֹתַי הַכּוֹשְׁלוֹת, אֲנִי
מַקְשִׁיב לָהּ: הֵד רָפוּס שֶׁל זִכְרוֹנוֹת.
נ.ב.
מָה רוֹחֵשׁ בְּאָזְנָהּ שֶׁל שָׁרוֹן
כָּעֵת, בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי נִזְכָּר בָּהּ?
בְּוַדַּאי, מַסְמְרִים וּבְרָגִים מַשְׁמִיעִים קוֹל נֶפֶץ
תַּחַת מְלֵאוּתָם הָרוֹפֶפֶת, אוֹחֲזִים
בְּכֹחוֹת אַחֲרוֹנִים צְרִימָה שֶׁל נַעֲרָה
מְסָרֶבֶת; הוֹ, שָׁרוֹן!
הַאִם שָׁכַחְתִּי דְּבַר מָה?
*וריאציה עַל נוֹשׂא יְשֻׁרוּן.
רוּחַ בֶּאֱנוֹשׁ לא-כֵן, אִם עָבְרָה אֶת-גֶּדֶר שִׂפְתוֹתָיו,
הֲיַשִּׂיגֶנָּה אִם-יִרְדּף, אִם תָּשׁוּב וּתְהִי לוֹ כְּקֶדֶם?
(איליאדה, שיר תשיעי, תרגום: ש. טשרניחובסקי)
וְלֹא חָשַׁבְתִּי שֶׁאֶשְׁמַע עַצְמִי בִּנְשִׁיפָה
נִשְׁרֶקֶת, מִצְטַלְצֶלֶת בִּילָלָה מִשִּׂפְתוֹתַי הַקְּפוּצוֹת:
הַקְשֵׁב לְפַרְסוֹת הָאֲוִיר, תוֹפְפוֹת בִּרְעָדָה
מִיהוּ זֶה, הַחוֹמֵק בְּסִלְסוּל מִתְהַבֵּל לְמֶרְכַּז הַחֶדֶר?
הָיִיתִי בַּת-קוֹל וְכָעֵת אֲנִי בַּת-שֵׁמַע
מֵעָפָר בָּאתִי וְאֶל אֲוִיר אָשׁוּב
אֱחֹז בִּתְנוּעָתִי, קְטֹף אֶת מַבָּטִי הַצָּף
שָׁמַעְתִּי צְלִיל רְקִיעָה נִטְרֶקֶת, מִתְהַפֶּכֶת בַּמֶּרְחָב
אֲנִי פְּרוּצָה לְכָל רוּחַ
וְאַתָּה, קוֹל-אָדָם, רָתוּם בְּרֶשֶׁת תַּאֲווֹת
נוֹשֵׁף הֵד פִּכְפּוּךְ מִתְפַּצֵּל לְחֵרוּתוֹ,
אֱחֹז בְּחֵרוּתִי. קְטֹף אֶת רַחַשׁ פַּרְסוֹתַי
הַנְּמוֹגוֹת בִּשְׁאוֹן גַּלֵּיהֶן שְׁאוֹן הָאֲוִיר
הַנִּקְבָּץ לְחָטְפֵנִי לְחֶנֶק שִׂפְתוֹתָיו.
סֵפֶר זֶה מֻקְדָּשׁ לְעַצְמִי.
בְּתִקְוָה שֶׁכָּעֵת יָנִיחַ לִי, הַמְּנֻוָּל.
אַבִּיט בּוֹ נוֹגֵעַ בַּסֵּפֶר, מִשְׁתַּטֵּחַ
עַל הַכְּרִיכָה, לוֹגֵם אֶת הַשִּׁירָה וּמְפַנְטֵז
שֶׁהִיא נִכְתֶּבֶת עֲבוּרוֹ. וְנִיחָא,
שֶׁהָרֵי כָּל עוֹד אֶמְצָא אֶת עַצְמִי
קוֹרֵא בְּשִׁירַי, אוּכַל לְהִתְרַחֵק
וּלְשׁוֹטֵט בַּבַּיִת, גּוּף חָלוּל שֶׁכְּמוֹתִי,
לְהִתְיַשֵּׁב בְּרִגְשָׁה עַל כִּסֵּא הָעֵץ הָרוֹעֵד
וְלֹא לִכְתֹּב דָּבָר
