בימים שלישי עד חמישי, 10-8 במרץ, בדימונה, ובאותו סוף שבוע, 11 ו – 12 במרץ בשדה בוקר, התקיים פסטיבל השירה "שירה במדבר", המתקיים זה יותר מעשר שנים בניהולה האמנותי של אילנה שחף ובארגונם של אילנה שחף ומירון נומיס, בן זוגה. החידוש הוא שהשנה, לראשונה, החלק הראשון של הפסטיבל התקיים בדימונה.

ברצוני לספר לכם מקצת מחוויותי האישיות. אלו דברים שלא יגיעו לחדשות אך הם מחממים את הלב.

דימונה:

הרבה מהאירועים בדימונה התקיימו בספריה העירונית, מקום מרווח ומזמין, ספריה פעילה ואקטיבית, בהנהלתה הנמרצת של גילה גבאי.

הידעתם שספריית דימונה היא מקום ראשון בארץ, בין הערים? ומקום שלישי באופן כללי? הידעתם שכ-20,000 מתושבי דימונה – שהם מחצית התושבים – קוראים בספריה? השוו זאת למשל לתל-אביב, שבה מנויים בספריות כ – 100,000 איש (לעומת מספר תושבים של כ- 400,000).

הנתונים האלו הם מפי המשורר רוני סומק, שעושה בעיר עבודת קודש זה שנים ארוכות. הוא מנחה בדימונה סדנאות של כתיבה יצירתית לתלמידי בתי הספר ודוחף להוצאת ספרים של המשתתפים. נוכחנו שם בהשקת ספר השירים הראשון, מחברת השירים של אפי, של אפי הרינגמן, ילד בן 14, שנערכה בספריה. זה היה חלק מפרוייקט "פותחים עתיד". בהשקה נוכחו, מחוץ לפעילים בפרוייקט, מחוץ למשפחתו של הילד וחבריו, מחוץ למורי בית הספר ומנהלו, גם מנהל מחלקת התרבות, מאיר חזן וגם ראש-העיר, מאיר כהן. אתם יכולים לחשוב על אירוע דומה בתל אביב?

קבלנו גם ספר שירים שהוציאו משתתפי הסדנה של רוני סומק בשנים 2008-2010. הספר נקרא חלומות שהתכווצו בכביסה, כותרת שנלקחה משם שירה של שרה מלול, אחת המשתתפות בסדנה. והנה בית מהשיר:

אָז מָה אִם הַחֲלוֹמוֹת שֶׁל הַיַּלְדָּה שֶׁהָיִיתִי פַּעַם
הִתְכַּוְצוּ בַּכְּבִיסָה בִּגְלַל שִׁמּוּשׁ יֶתֶר
בְּטֶמְפֵּרָטוּרָה לֹא נְכוֹנָה. הָיִיתִי צְרִיכָה
לִקְרֹא אֶת הַהוֹרָאוֹת אֲבָל אָז טֶרֶם יָדַעְתִּי
צוּרַת אוֹת.

בדימונה, בה מצטלב רחוב הבאבא-סאלי עם רחוב מצדה, מצטלבת גם אהבת הספר והתרבות עם אנשים שבתרבותם הקריאה אינה קיימת. בדימונה, עיר הככרות, עמדו כל מוניות דימונה לרשותנו, משתתפי הפסטיבל. האירוח היה נפלא ומכל הלב: בהסעות מן הבתים, הסעות לאירועים, לינה, ארוחות, אפילו קבלנו תעודות-ענק ממוסגרות כאות הוקרה.

מרשים ביותר היה המפגש "מאישה לאישה" במועדון "אישה לאישה". סגנית ראש העיר, מרינט ווקנין, אשה פורצת דרך, ומנהל אגף התרבות, מאיר חזן, כיבדו אותנו בנוכחותם. המשוררת ענת זכריה ואנוכי, בהנחיית המשורר בן המקום משה אוחיון, שוחחנו על שירה חברתית וקראנו שירים שלנו ושל המשוררות יודית שחר וסיגל בן-יאיר, שנבצר מהן להגיע. היו שם כשלושים נשים מקומיות מן המועדון, בגילאים שונים, וכולל שתי צעירות שסטו קצת ממסלולן ב"שביל ישראל". לא זכורה לי הקראת שירים רעננה ואקטיבית כמו במקום ההוא. הנשים אהדו, הגיבו, ואף קמו בסוף וביקשו עותקים של השירים.

בעיקר הן הזדהו עם שירהּ של סיגל בן-יאיר על אם חד-הורית, שנכתב מנסיון חייה. קראתי את השיר לאט, והן הנהנו עם כל שורה. הפרדוקס הוא, שגם סיגל בן-יאיר אמורה היתה להיות במעמד הזה, אך לא שחררו אותה מהעבודה!

עיין ערך – חדורית / סיגל בן יאיר
חֲדוֹרִית: בַּעַל חַיִּים נָפוֹץ
מִמַּחְלֶקֶת הַפְּרוּקִים
מְקוֹר הַשֵּם הוּא חַד-הוֹרִית אַךְ בְּשֶׁל תַּרְגוּם שָׁגוּי
שֶל הַמִּלָּה נִשְׁמְטָה מִמַּשְׁמָעוּתָהּ כָּל כַּוָּנָה.
מִין זֶה מָצוּי גַּם בָּאָרֶץ וּבַאֲזוֹרִים נִרְחָבִים
בְּיַבָּשׁוֹת אֲחֵרוֹת.
חַיָּה מֻפְלָאָה זוֹ נִזּוֹנָה אַחַת לְחֹדֶשׁ
אַךְ לְעִתִּים יְכוֹלָה לְהִתְקַיֵּם חֳדָשִׁים רַבִּים וְאַף שָׁנִים
לְלֹא מְזוֹנוֹתֶיהָ.
אֲנָטוֹמְיָה: גָּבְהָהּ שֶׁל הַחֲדוֹרִית נָע בִּמְמֻצָּע בֵּין 1.5מ' ל-1.80מ'
גּוּפָהּ הֶחָזָק מְאַפְשֵׁר לָרֹב רִיצָה מְהִירָה
וּלְעִתִּים הִיא מְסֻגֶּלֶת לְהִמָּצֵא בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת
בּוֹ זְמַנִּית.
כְּמוֹ לְכָל בְּנוֹת מִינָהּ לַחֲדוֹרִית קֶרֶן קִדְמִית.
הַקֶּרֶן הַקִּדְמִית מְשַׁמֶּשֶׁת לַחֲפִירָה, לַהֲגַנָּה וְלִתְקִיפָה.
הַחֲדוֹרִית הִנָּהּ יְצוּר חַבְרוּתִי וְטֶרִיטוֹרְיָאלִי, הִיא חַיָּה בִּקְבוּצָה
הַמֻּרְכֶּבֶת מִמְּבֻגָּר, וּבִמְמֻצָּע צֶאֱצָא אֶחָד עַד אַרְבָּעָה.
הַטֶּרִיטוֹרְיָה עֲבוּר כָּל פְּרָט, תְּלוּיָה בְּכַמּוּת הַמָּזוֹן וְאֵיכוּתוֹ.
גּוּרֵי הַחֲדוֹרִית גְּדֵלִים עֵירֻמִים מִפַּרְוָה, הִתְפַּתְּחוּתָם מְהִירָה
וְהֵם נִהְיִים עַצְמָאִיִּים בְּגִיל צָעִיר מְאֹד,
לָרֹב, הַזָּכָר לֹא מִשְׁתַּתֵּף בְּגִדּוּל הַצֶּאֱצָאִים.
הַמִּין נִצּוֹד עַל יְדֵי טוֹרְפִים רַבִּים, בֵּינֵיהֶם דּוֹרְסִים, סַמּוּרִיִּים וַחֲתוּלִיִּים.
חֲדוֹרִיּוֹת מְבֻיָּתוֹת נִתָּן לִמְצֹא בְּכָל רַחֲבֵי הָעוֹלָם וְתוֹדוֹת לִיְכֹלוֹת
הַהִסְתַּגְּלוּת הַגְּבוֹהוֹת שֶׁל מִין זֶה הוּא נֶחְשָׁב כְּאַחַת מֵחַיּוֹת הַמַּחְמָד
הָאֲהוּבוֹת בְּיוֹתֵר עַל גְּבָרִים צְעִירִים בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ.
מְגַדְּלִים אוֹתוֹ אַף בְּבָתִּים רַבִּים בְּשֶׁל בְּשָׂרוֹ הַטָּעִים.
הַחֲדוֹרִית הִיא אַף חַיַּת מַעְבָּדָה מֶמְשַׁלְתִית פּוֹפּוּלָרִית בְּיוֹתֵר.
בְּשָׁנָה אַחַת נֶעֱרָכִים נִסּוּיִּים בִּכְעֶשְׂרִים אֶלֶף פְּרִיטִים
בְּתַעֲשִׂיַּת הַבָּשָׂר וּבְמוּצְרֵי הַבִּטּוּחַ הַלְּאֻמִּי הַשּׁוֹנִים.
הַחֲדוֹרִית חַיָּה בְּדֶרֶךְ כְּלָל בִּבְדִידוּת, לְמַעֵט אִינְטֶרַקְצְיָה אַקְרָאִית עִם בְּנֵי מִינָהּ.

מרשים ביותר היה גם המפגש ביום שישי בבוקר בבית הספר התיכון הדתי, עם תלמידי י' וי"א. התלמידים, יש לשער, שמעו לראשונה בחייהם שירים שעוסקים בכדורגל (גלעד מאירי ושי דותן), צ'יפס ("נורמל" של דורית ויסמן) ובורקס ("בורקס" של דנה מרקוביץ). נגע ללבם במיוחד שיר של ענת זכריה על חווית ילדות עם יונה פצועה, ועמדתה השונה של הדוברת כנגד חברת הילדים. גם על פי שאלות והתעניינות התלמידים, וגם על פי תגובות המורים, ניכר שהם עברו חוויה מטלטלת, וזה, הרי, מטרתה של כל שירה.

מדרשת שדה-בוקר

ושוב אל שפת המצוק של נחל צין, היעלים שנעלמו, שלל צבעי ההרים והחווארים בזריחה ובשקיעה. ושוב אל המוני המשוררים, הסופרים, המוסיקאים ושוחרי התרבות, שמילאו את המשושים, המרובעים (לא של עומר כיאם) והחדרים השונים במדרשת שדה-בוקר, שגם היא ארחה אותנו בנדיבות, כמו בכל שנה.

את תוכנית הפסטיבל העשירה תוכלו לראות באתר "שירה במדבר" בלינק: https://sites.google.com/site/shirabamidbar/

אזכיר רק שלושה אירועים: האירוע "כשהנחתום מעיד על גיסתו" ביום שישי בלילה בבית משפחת פיימן, הבנוי כך שינצל באופן הטוב ביותר את היתרונות התרמיים של המדבר: מי-טל נדלר וחבריה, ואני מונה מן הזכרון (לא מצאתי הפירוט באתר, ונא סלחו לי מי ששכחתי): ענת זכריה, דניאל עוז, אלי אליהו, ערן צלגוב, נדב ליניאל, קראו שירים שלוו מוסיקלית. האירוע התרחש בחלל תיאטרון-בית, שבנתה לעצמה עפרה פיימן, עם יציע עליון ויציע תחתון והרבה אוירה.

"חיית האהבה": אחד האירועים החזקים ביותר בהם נכחתי היה האירוע של הצגת משוררים צעירים של "הליקון" (ע"י אמיר אור) ו"קשב" (ע"י רפי ויכרט) . כל חמשת המשוררים שהוצגו במסגרת זו - אופיר נוריאל, ליאור גרנות, נדב ליניאל, אלי אליהו, סיגל בן-יאיר - היו טובים, חזקים וחלקם מרגשים עד דמעות. (וכמעט כולם, אגב, קראו בפסטיבל השירה "מטר על מטר" שלנו, של מקום לשירה).

המעקלים / אלי אליהו
דָּפְקוּ עַל הַדֶּלֶת בְּצָהֳרֵי הַיּוֹם (אִי הֲבָנָה
עִם הָעִירִיָּה בְּעִנְיָן גְּבִיַּת הָאַרְנוֹנָה).
בָּאוּ עִם אֶקְדָּחִים, אֲבָל שָׁלְפוּ טְפָסִים.
כָּךְ וְכָךְ מֶטְרִים מְרֻבָּעִים, אָמְרוּ,
כָּךְ וְכָךְ חוֹבוֹת מִצְטַבְּרִים, רִבִּיּוֹת,
פִּגּוּרִים. רָאוּ סְפָרִים עַל הַמַּדָּפִים,
עַל הַסַּפָּה עַל הַשֻּׁלְחָן. הַגָּבֹהַּ שָׁאַל
אִם אֲנִי עוֹשֶׂה דּוֹקְטוֹרָט. לֹא, אָמַרְתִּי,
מְשׁוֹרֵר. רָאָה אֶת הַסֵּפֶר שֶׁלִּי עַל הַשֻּׁלְחָן,
פָּתַח וְקָרָא בְּקוֹל: "הָעוֹלָם מִתְקַלֵּף אֲחוֹרַנִּית
כְּמוֹ נֶשֶׁל נָחָשׁ עֲנָק". יָפֶה, אָמַר, הָעוֹלָם
מִתְקַלֵּף אֲחוֹרַנִּית. מַמָּשׁ יָפֶה. הִסְכִּימוּ
לְחַלֵּק אֶת הַחוֹב לְתַשְׁלוּמִים שָׁוִים. מִכָּל
הַסְּפָרִים עִקְּלוּ שׁוּרַת שִׁיר אַחַת וְהָלְכוּ.

רֵיחַ / ליאור גרנות
רֵיחַ הַשַּׁמְפּוּ שֶׁלָּךְ מַקְדִּים
בְּכַמָּה צְעָדִים אֶת גּוּפֵךְ,
מִזְדַּחֵל אֵלַי מִסֶּדֶק הַדֶּלֶת.
אֲנִי עוֹמֶדֶת סְחַרְחָרָה עַל הַמִּפְתָּן.
כְּשֶׁגּוּפֵךְ יַדְבִּיק אֶת הָרֵיחַ תַּבְחִינִי מִיָּד
בָּרְעִידוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁל הַגּוּף,
וְתִפְרְשִׂי אֶת זְרוֹעוֹתַיִךְ.
כְּשֶׁנֵּרָגַע גּוּף אֶל גּוּף אֶשְׁלַח אֶת יָדִי
לִשְׂעָרֵךְ וְלֹא אַרְפֶּה
עַד שֶׁאוּכַל לִתְפֹּס
אֶת קְצוֹת הָרֵיחַ.

* / אופיר נוריאל
הִיא נִסְּתָה לֶאֱהֹב אוֹתִי אֲבָל לֹא הִצְלַחְתִּי.
מַשֶּׁהוּ בָּרֵיחַ שֶׁלָּהּ לֹא הָיָה טָעִים אֲבָל
הָיִיתִי רָעֵב מֵת לֶאֱכֹל אוֹתָהּ, אָז הִמְשַׁכְתִּי לִשְׁכַּב שָׁם
בְּלִי לְהַקְשִׁיב לַסִּימָנִים שֶׁל הַגּוּף שֶׁאוֹתֵת וְצָעַק אֶת זֶה
עַד שֶׁנִּשְׁבַּר לוֹ וְיָצָא מִתּוֹכִי לַמְרוֹת שֶׁנִּסִּיתִי לִהְיוֹת בּוֹ
כְּמוֹ שֶׁלָּמַדְתִּי בְּסוּג אַחֵר שֶׁל הַקְשָׁבָה שֶׁשָּׁכַחְתִּי
כְּשֶׁהִיא מְנַסָּה לִמְשֹׁךְ אוֹתִי בְּכֹחַ לַמִּטָּה וַאֲנִי
סְתָם חֲתִיכַת בָּשָׂר מֻטֶּלֶת.

אתר הספרייה בדימונה :
www.dimona.libraries.co.il