{jcomments off}

מוסד השירה בעידן הפופואטי
לביקוש הנמוך של השירה: סיבות ופתרונות
מאת: גלעד מאירי

ההרצאה נערכה בביאנלה הבינלאומית לשירה של ליאז' #26, 6.10.10 – 9.10.10

1. הקדמה
התבקשתי להרצות על מודלים של משיכת קהל לפעילות שירה על בסיס ניסיוני כמנהל "מקום לשירה". "מקום לשירה" הוא מוסד ספרותי שהקמתי בירושלים עם קבוצת משוררי "כתובת" בשנת 2002.
יש שתי הנחות יסוד מרכזיות העומדות בבסיס המודלים אותם אציג: הראשונה היא שיש ביקוש נמוך לשירה והשנייה היא שמשוררים ומוסדות השירה בישראל בין השנים 1990 – 2010 מבקשים למצוא דרכים לעבד אסטרטגיות של תרבות פופולארית הן ביצירתם והן באמצעי הייצור שלהם ובאמצעותן להנגיש את השירה לקהל הרחב. אני אתאר את הסיבות לביקוש נמוך לשירה ואת האמצעים האמנותיים, ההפקתיים והפוליטיים שלי כיזם שירה להתמודד עם מציאות זאת.

2. הסיבות לביקוש הנמוך של השירה והצעת פתרונות
השירה איננה אטרקטיבית לקהל הרחב כתוצאה מסיבות הנובעות ישירות מאופייה המורכב של השירה ומסיבות עקיפות הנובעות מהפוליטיקה, הכלכלה, החינוך, ההגשה וההפקה של השירה. אני אתאר שש סיבות עיקריות למצב זה ואציע פתרונות.
הסיבה הראשונה היא שהשירה לרוב לא קלה לקליטה. אמצעי משמעותי להתמודד עם קשיי קליטתה של השירה במופע ספרותי הוא מתווה אמנותי והפקתי איכותי, מתווה שלצערי איננו מובן מאליו ליזם השירה הממוצע. זהו יזם שמאלתר את המופע ולרוב גורם בכך נזק לשירה ולקהילה הספרותית בכך שאינו מודע לתרבות ולתקופה הדורשות נוכחות בימתית כמו בתקשורת ההמונים על מנת להגיש טקסטים. הוא תופס את מופע השירה כהפקה דלת תקציב, שלא דורשת כלום; הרי, בסך הכל מדובר בכמה אנשים שעומדים על במה וקוראים שירים מספר.
לאור זאת, הסקנו במקום לשירה כמה מסקנות אמנותיות והפקתיות אופרטיביות, אשר תפקידן לעודד קהל לבוא, לתת השראה למשוררים ולדרבן עיתונאים לסקר את המופע – בין אם מדובר במופע בודד או בפסטיבל, למשל: מופעי שירה קצרים – עד שעה ורבע; קריאה של לא יותר מחמישה משוררים במופע; איזון בין משוררים תקשורתיים, בעלי הומור וכאלה שקריאתם איכותית, לבין משוררים ליריים "כבדים"; שילוב קטעים של אמנות במה בין המשוררים. הנטייה במקום לשירה היא להזמין מוסיקאי שייצור הד תקשורתי וימשוך קהל; תמיד יש מנחה והוא מציג כל משורר בחום, בקצרה ובדיוק; המנהלים האמנותיים לוקחים חלק במפגש הבלתי פורמלי עם הקהל; סאונד מעולה; דוכן מכירת ספרים בהנחה; בפסטיבל אנו יוזמים יצירת הקשרים רעננים ועממיים למופע השירה בעיקר על ידי מיקומים מפתיעים, למשל, בשוק, בגינה ציבורית וכד'; כיבוד קל וכניסה חינם.
הסיבה השניה היא מעמדה המרכזי של התקשורת הבלתי אמצעית שיש בין המשורר לקורא, לעומת אמנויות במה, אשר בהן התקשורת בין האמן לקהלו היא לרוב ישירה. מאז המצאת הדפוס התקשורת הספרותית בין המשורר לקהלו עברה באופן כמעט מוחלט מתקשורת של שמיעה לתקשורת של קריאה; בימנו, בעידן תקשורת ההמונים והתרבות הפופולרית, בו יש חשיפה גדולה של קהל לאומני במה, הולך ומתחדד פער זה שבין המשורר לקהלו.
מקום לשירה, כמו מוסדות שירה אחרים, מתמודד עם מצב זה באמצעות פסטיבל שירה, מופעי שירה בין תחומיים וסדנאות, כי אלו אמצעי ייצור ספרותיים, אשר מאפשרים מפגש ישיר עם המשורר. המפגש באינטרנט בין המשורר לקהלו איננו ישיר, אך הוא מאוד קרוב הודות לנגישות של האינטרנט ולריבוי המדיומים שבו: טקסט, אודיו ווידיאו. לכן גם לשירה באינטרנט יש משקל מרכזי ביצירת המפגש השירי הישיר בין המשורר לקהלו.
הסיבה השלישית היא דלות בתשתיות ובמשאבים. בירושלים אין ולו בית אחד המוקדש לשירה ואינני כולל בזה ספריות, כי הן לא שותפות בסצנה הספרותית. כמו כן, התמיכות הציבוריות לשירה הן הנמוכות ביותר ובאופן לא פרופורציונאלי מבין כל המדיומים האמנותיים וזאת גם אגב העדפה ברורה לתרבות המונים.
התקצוב הנמוך נובע מסיבות תרבותיות, כלכליות ומשפטיות ולהלן חלק מאותן סיבות: ייתכן שבתרבות היהודית יש פחד קמאי ופוליטי מהמשורר עקב הזיהוי שלו עם מסורת הנביאים. פחד זה מתורגם באופן לא מודע לדיכויים של המשוררים; אין הכרה במשאבים הנדרשים לשירה בתחרות שלה עם האטרקטיביות של התרבות הפופולארית ואין הכרה בהשפעת התרבות הפופולארית על השירה. לכן גם השירה לא מוכרת כמדיום קרנבלי, לא מביאים בחשבון את צרכי ההפקה הבימתיים של מוסד השירה ואין הכרה בצורך שלו להפיק פרויקטים בין תחומיים יקרים. בימנו השירה מוגשת פעמים רבות לקהל הרחב גם מחוץ לספרים, למשל, בתערוכות רחוב, בתקליטורים, בוידיאו, בגלריות וכדומה, ואלו פרויקטים שמחייבים השקעה כספית גדולה.
תקצוב נמוך נובע גם מהיחס המתנשא של משוררים למשאבים החומריים של השירה. יש אסכולה ספרותית הרואה את השירה ואת המשורר כמצויים מעל למציאות ולכן היא מדחיקה את הצורך לגייס באופן מקצועי ושיטתי תמיכה חומרית למפעלי השירה. זו עמדה המבטאת בין השאר את הפנמת הדיכוי של החברה, אשר היתה רוצה לשמור את המשורר במרחק בטוח מחוץ לפוליס וליומיום. החברה מפצה את המשורר באמצעות הילה טראנסצנדנטלית מזויפת, אשר תגרום למשורר מחד גיסא, לחוש מכובד ומאידך גיסא, לחוש אשמה על כך שהוא מעז ליצור זיקה בין שירה לחומר.
להלן כמה דרכי התמודדות עם המצב: גיוס לובי פוליטי וחברתי למען הגדלת ההקצבות הציבוריות; חקיקת שירה המעגנת את פעילות מוסדות השירה בביטחונות כלכליים; כתיבת מאמרים והפקת כנסים בנושא מעמד השירה; שילוב אינטנסיבי של השירה בתקשורת ההמונים; שינוי המודעות של יזמי השירה מתודעה פאסיבית, לתודעה אקטיביסטית; פעולות מחאה אוונגרדיות לגיטימיות של גרילה שירה וטרור פואטי.
הסיבה הרביעית היא העדר בתי ספר גבוהים לשירה, אשר אינם בעלי אוריינטציה מחקרית. האוניברסיטאות לא מעניקות את ארגז הכלים הספרותי שמתאים למשורר, אלא לחוקר השירה בלבד. תחומי אמנות אחרים, כמו תיאטרון, מוסיקה, ציור וכדומה הכירו במגבלותיה של האקדמיה ומצאו לה אלטרנטיבות באמצעות בתי ספר גבוהים מקצועיים. לעומת זאת, הספרות שמרנית ולא כוננה מערך בתי ספר גבוהים המתמקד ביצירה, בעריכה, בהפקה, בתרגום, בהוצאה לאור וכדומה. הקמת בתי ספר גבוהים לשירה היא הכרה בכך שהשירה מחייבת מגוון מיומנויות על מנת שהיא תגיע לקהל הרחב.
הסיבה החמישית היא הגישה הלקויה במערכת החינוך לשירה. אני אתמקד בבעיה אחת והיא זו הנוגעת למבחר השירים בתוכנית הלימודים. בתוכנית הלימודים יש דומיננטיות של שירה לירית, רצינית ומדממת וזאת אגב הדרה של שירה קרנבלית, הומוריסטית וקלילה. אחת הבדיחות על שירה בישראל היא שהתלמיד מכיר שירה רק הודות לטקסי אבל לאומיים. מכאן יוצא שהתלמיד הממוצע מזהה באופן אוטומטי בין שירה לאנרגיות שליליות של מוות, פרידה ודכאון בלבד, אשר לבסוף מרחיקות אותו משירה.
הפתרון המוצע הוא לשלב שירים קרנבליים ושירים פופואטיים. פופואטיקה היא שירה המושפעת מתרבות פופולארית. דוגמה לשירה פופואטית היא שירי כדורגל. אני ערכתי ופרסמתי לפני כשנה אנתולוגיה של שירי כדורגל והיא זכתה להתעניינות ציבורית יוצאת דופן ולביקורות מעולות: לא היה בישראל ספר שירה שזכה ליחסי ציבור כה משובחים כמו ספר זה וכל זאת ללא יחצ"ן. מורים בבתי הספר הבינו את הפוטנציאל העצום של האנתולוגיה בהוראת שירה, כי היא נגישה ומכילה שירים של מיטב משוררי ישראל ואף תרגומים, בין השאר של אווה ליפסקה ושיימוס היני.
הסיבה האחרונה היא העדר שירה בפריפריה. אומנם, כיום בישראל יש ששה פסטיבלי שירה, מחצית מהם בפריפריה, אולם מעבר לכך אין בה כמעט פעילות ספרותית. בהעדר פעילות ספרותית ביישובי ספר השירה נשארת נחלתם של מוקדי הכוח התרבותיים בתל-אביב והדימוי של השירה, כאליטיסטית, יוצר עוד שכבת ניכור כלפיה. הפתרון הוא שמוסדות שירה במרכז יפעלו בפריפריה ואף יממנו הסעות מהפריפריה למרכז. ייתכן שכבר בשנה הבאה מדינת ישראל תממן פעילות מעין זאת בפריפריה.

3. סיכום
לסיכום, השירה, המשוררים ומוסדות השירה מסתגלים כיום למציאות של תרבות המונים ומאמצים ממנה אסטרטגיות פופולאריות. אחד הביטויים שמשקפים זאת הוא השינוי העמוק בעמדה הציבורית של המשורר: בעבר המשורר העברי נתפס כנביא, אולם כיום המשורר נתפס לא אחת כגיבור תרבות פופולארית וכסלבריטאי. לדעתי, הודות להבנות אלו של רוח התקופה ניתן לשפר את מעמדה של השירה.