גליונות מקוונים 
אֶקְרָא צוּר עֶלְיוֹן / יוֹשֵׁב סֶתֶר חֶבְיוֹן
אֵל גֹמֵר עָלָי / תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי.
צוּר עֶלְיוֹן אֶקְרָא / עוֹנָה בַּצָּרָה
בְּךָ הִיא תּוֹחַלְתִּי / נֶאְזָר בִּגְבוּרָה
5 מִלּוֹחֲמִים רַבִּים / תִּהְיֶה לִי עֶזְרָה
בַּקָּמִים עָלָי / סָבִיב שָׁתוּ עָלָי.
מָה רָבּוּ צָרָי / רוֹדַי שׁוֹדֲדָי
רַבִּים קָמוּ עָלָי / כֻּלָּם הָיוּ עָלָי.
צָרוֹת כַּמָּה מִסִּים / אֵיךְ אוּכַל שְׂאֵת
10 מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה / מַתָּן אֶשָּׂא מַשְׂאֵת
לִשְׂחוֹק עוֹשִׂים / בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ יִשְׂאוּ אֶת
רְדִידִי מֵעָלָי / הַפַּסִים אֲשֶׁר עָלָי.
מה רבו צרי...
דָּמוּ לְעַבְדֵי הָאֱלִיל / כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת
הִתְעִיבוּ עֲלִילוֹת / תּוֹךְ אָוֶן וּמִרְמוֹת
15 כִּמְרִיבֵי כֹהֵן / מַעַשְׂרוֹת וּתְרוּמוֹת
מַגְדִּילִים עָלָי / מַחְשְׁבוֹתָם עָלָי.
מה רבו צרי...
קָרְבוּ רוֹדְפֵי זִמָּה / הֵם מַנְהִיגֵיהֶם
קִרְבָּם קֶבֶר הַוּוֹת / חֵץ שָׁחוּט פִּיהֶם
כּוֹנֲנוּ חִצָּם לִירוֹת / מִן מַחֲבוֹאֵיהֶם
20 יִתְלַחֲשׁוּ עָלָי / כֹּל עֲצָתָם עָלָי.
מה רבו צרי...
יָצְאוּ מִינֵי מִינִים / שׁוּעָלִים חוֹבְלִים
מַהְגִּים לוֹבְשֵׁי שַׂקִּים / וִיחֵפִים חוֹבְלִים
דּוֹרְשִׁים מַקְלוֹת לִרְדּוֹת / נֹעַם אֶת חוֹבְלִים
פָּצוּ פִּיהֶם עָלָי / יָסֹלּוּ עָלָי.
מה רבו צרי...
25 הֵן מֵהֵם פָּרַח / שׂוֹנֵא בְּלֹא רַחֲמִים
קוֹץ מֻנָד נוֹשֵׁך / בָּשָׂר וַעֲצָמִים
אָח לְצָרָה יֻלַּד / וּלְאַף וּזְעָמִים
הֶגְיוֹנָיו עָלָי / לֹא יַחְמֹּל עָלָי.
מה רבו צרי...
הַצִּילֵנִי נָא / אָבִי אֲבִיר יַעֲקֹב
30 מִיָּד אָחִי אַכְזָר / עָקוֹב יַעְקֹב
לְהַשְׁמִיד שְׁאָר יָשׁוּב / שְׁאָר יַעֲקֹב
רַחֲקוּ מֵעָלָי / עָמְדוּ עָלָי.
מה רבו צרי...
רִבָה אֵל רִיבִי / שָׁפְטָה מִשְׁפָּטִי
מִצַּר אִישׁ חֶרְמִי / בַּעַל מִשְׁפָּטִי
35 נָתַן לִבּוֹ וְעֵינָיו / מֵעָמְדִי לְמוֹטֲטִי
אוֹיְבִי עָלָי / הִגְדִּיל עָלָי.
מה רבו צרי...
וַאֲנִי תָּמִיד עִמָּךְ / תֶּאֱחֹז בִּימִינִי
אַל תַּנִּיחֵנִי / לַכּוֹפְרִים וְּמלָשְׁנִי
מַחֲרִיבִים וּמְהַרְסִים / יָצְאוּ מִמֶּנִּי
40 נֶאֶסְפוּ עָלָי / שִׂחֲקוּ עָלָי.
מה רבו צרי...
פֹּצֶה פֶּה וּמְצַפְצֵף / אַחֲרַי חוֹקֵר
עַל שָׁרְשִׁי רַגְלַי / מִתְחַקֶּה וּמְבַקֵּר
יָפִחַ חָמָס / וּמֵקִים עֵדֵי שָׁקֶר
הַהְפַּךְ עָלָי / לִבּוֹ עָלָי.
מה רבו צרי...
45 אַחַת הִיא / עַל כֵּן חָשַׁבְתִּי אָמַרְתִּי
אָמְנָה אָנֹכִי / חָטָאתִי הִרְשַׁעְתִּי
כָּל זֹאת בָּאַתְנִי / כִּי בַבְּרִית שִׁקַּרְתִּי
בְּמוֹט רַגְלִי עָלָי / תִּכְבַּד עָלָי.
מה רבו צרי...
חַי צוּרֵי וּבָרוּךְ / הָאֵל הַנֶּאֱמָן
50 זָכְרָה חֶסֶד וּבְרִית / אֶל-עָם לֹא אַלְמָן
קָרְבָה אֶל-נַפְשִׁי גְּאָלָה / אָב הָרַחְמָן
בִּקְרֹב עָלָי / נוֹסְדוּ עָלָי.
מָה רָבּוּ צָרָי / רוֹדַי שׁוֹדֲדָי
רַבִּים קָמוּ עָלָי / כֻּלָּם הָיוּ עָלָי.
ביאור מילולי
2 אל גומר עלי – משלים חסדו עמי, על פי תהילים נז, ג. 10 מתן אשא משאת – אעניק מתנות. על פי בראשית מג, לד. 12 הפסים אשר עלי – בגדי היפים. 15 כמריבי כהן – כאנשים המסרבים לתת מעשרות, על פי הושע ד,ד. 21 לובשי שקים ויחפים חובלים – ככל הנראה תיאור של נזירים דומיניקנים המהלכים יחפים וחגורים בחבל. 22 לרדות נועם את חובלים – הנזירים הנוקטים במקל הנועם של הדרשה וגם במקל חובלים, על פי זכריה יא, ז. 25 קוץ מונד נושך – תיאור מטפורי של יהודי מומר שהפך לשונא ישראל. 34 איש חרמי – אויבי, על פי מלכים א, כ, מב.
* נוסח הטקסט מתוך מבחר השירה העברית באיטליה, עורך: חיים שירמן, ברלין תרצ"ד. במהדורתו של שירמן מופיע הפזמון ('מה רבו צרי') רק פעם אחת בתחילת הפיוט אך יש יסוד להניח כי זהו פזמון שחזר במקומות נוספים בזמן ביצוע הפיוט. בהתקנת הביאור נעזרתי במאמרו של בן ציון דינור 'תחינתו של ר' צדקיהו ברבי בנימין בן הענווים על "צרת הזמן" ותוכניה ההיסטורי', בתוך: א' מילאנו, ד' קארפי, א' רופא (עורכים), ספר זכרון לאריה ליאונה קארפי; קובץ מחקרים לתולדות היהודים באיטליה, מילאנו תשכ"ז.
שירה ומאבק – על תחינתו של ר' צדקיה הרופא מהענווים
מאת אריאל זינדר
בשנת 1257 הוציא האפיפיור אלכסנדר הרביעי צו שחייב גברים יהודיים ברומא לענוד על בגדיהם טלאי עגול צהוב ואת נשותיהם לענוד שני סרטים כחולים על צעיפיהן. כך השווה האפיפיור את מעמדם של יהודי רומא למצורעים ולזונות והבטיח את המשך דיכויים על ידי ההמונים ברחובות העיר. בסערת רוחם פנו ראשי הקהילה לאחד מבכיריה, ר' צדקיה הרופא, וביקשו שיכתוב תחינה מיוחדת שתיאמר בבית הכנסת כתגובה לצו המשפיל. כך מצא עצמו הרופא מרומא במצבם של משוררים רבים, מאז ומעולם, שעומדים מול עוול ברור ומבקשים לעשות משהו במיטב מילותיהם.
באופן כללי נדמה לי שאפשר להצביע על שתי דרכים עיקריות בהן הולכים משוררים מהנקודה הזו. דרך אחת היא בעיקרה התכנסות: הם בוחרים לדבר בעיקר אל אלה שקרובים אליהם, חושבים כמוהם, מזועזעים כמוהם, במטרה לחדד את המצב ולחזק את הקבוצה כולה. הדרך השנייה הפוכה: במקום להתכנס בוחר המשורר לפתוח בשיחה דווקא עם אלה ששונים ממנו, רחוקים ממנו, אולי אפילו עם היריב עצמו, מתוך אמונה ששיחה כזו תקדם את תיקון העוול. חנן חבר קרא פעם (בספר פייטנים ובריונים) לדרך הראשונה 'שירה אידיאולוגית' ולשניה 'שירה פוליטית'. האחת מחזקת את אמונת הקבוצה; השניה יוצאת בשם הקבוצה למאבק עם גורמים אחרים. לכאורה, נדמה שהשירה הדתית שייכת אך ורק לסוג הראשון: הנה עומד המשורר במגרש הביתי של בית הכנסת שלו, מול קהל אוהד שדעותיו ידועות, ומחזק את האמונה שידועה לכולם. אבל לפעמים קורה דבר אחר. לפעמים הנמען העיקרי הוא כלל לא הקהילה אלא אלוהים. משורר שיש לו מעט ענווה לא יכול באמת לחשוב שגם אלוהים הוא מין 'קהל שבוי' כזה, שבוודאי יסכים לכל מילה שהוא יכתוב. הוא מוכרח לקחת בחשבון ששיחה עם אלוהים היא יותר משא ומתן מאשר הסכמה מראש. אחרי הכל, מאגר הצדק מצוי אצלו והוא שיכריע כיצד לחלק אותו. מה שנותר למשורר לעשות במקרה כזה הוא להצטרף לאלה שמתחרים על המאגר הזה. במילים אחרות – הוא הופך למשורר פוליטי. כזה שמקדם את תפיסת עולמו דרך מאבק על משאבים ודרך עיצוב יחסי כוח עם גורמים אחרים.
מעט מאד ידוע לנו על ר' צדקיה עצמו. אנחנו יודעים שהוא השתייך לאחת המשפחות המיוחסות ברומא שזכתה לכינוי 'הענווים'. הוא ככל הנראה היה חכם תלמודי גדול ומנהיג מקומי. ספק רב אם הוא היה מסכים להגדרתו כמשורר פוליטי. אבל זה, בכל זאת, בדיוק מה שהוא עושה. התחינה מורכבת משנים עשר בתי שיר שכל אחד מהם מסתיים בשורת שיר שיש בה שתי וריאציות מקראיות של ביטויים המסתיימים במילה 'עלי'. הבחירה הזו יוצרת אפקט כפול: מצד אחד החזרה על המילה 'עלי' מדגישה את העול הנורא שרובץ על המשורר ועל קהילתו. מצד שני, היא גם מרהיבה בוירטואוזיות שלה ומוכיחה שהמשורר יודע ללהטט לא רק במילותיו שלו אלא גם במילותיו של הספר המייצג יותר מכל את האל עצמו. כמו משוררים פוליטיים אחרים (ברכט ולאור עולים על דעתי, וודאי יש עוד), גם ר' צדקיה מוכיח כאן שאחד המפתחות לשירה פוליטית טובה הוא שליטה בסוגי דיבור שונים ובהפעלה נכונה שלהם.
וכאן מגיע שיעור חשוב נוסף: מתינות. האפקט הכפול שהזכרתי נבנה לאט, ללא היסטריה. הבתים הראשונים מפרטים את הייסורים האיומים: מסים, לעג, עלילות, הלשנות ועוד. רק בבית השביעי הוא מתחיל לנצל את מה שנבנה עד עכשיו: הוא מבקש 'הצילני נא' ובבית הבא 'שפטה משפטי' ואז מעז להזכיר לו בבית הבא 'ואני תמיד עמך'.
התוצאה היא שילוב של חוצפה וירטואוזית עם כבוד הדדי ומתינות. אותו אדם שמהלך מושפל ברחובות רומא, נטול זכויות וחלש, עומד כאן מול אלוהיו כשהוא עשיר, יציב, חצוף ורב-כח. הוא מניב יצירה מאז'ורית ממעמדו המינורי. הוא יוצא למאבק, רכוב על שיר.
