מאת מרי אוליבר

זהו בוקר כסוף כמו כל בוקר אחר. אני אצל שולחן העבודה שלי. ואז הטלפון מצלצל, או שמישהו דופק בדלת. אני שקועה במנגנון תובנותי. באי-רצון אני מתרוממת, עונה לטלפון או פותחת את הדלת. והמחשבה שהייתה לי ביד, או כמעט ביד, חלפה.
עבודה יצירתית זקוקה לבדידות. היא זקוקה לריכוז, ללא הפרעות. היא זקוקה לכל השמים כדי לעוף בהם, וללא עין צופה, עד שתגיע לאותה ודאות, אליה היא שואפת, אך לא בהכרח מקבלת אותה מיד. פרטיות, לכן. מקום נפרד – לצעוד, ללעוס עפרונות, לקשקש ולמחוק ושוב לקשקש.
אך לפעמים, אם לא לעתים תכופות יותר, ההפרעה באה לא ממישהו אחר אלא מהעצמי עצמו, או מאיזשהו עצמי אחר שבתוך העצמי, ששורק וחובט על לוחות הדלת ומטיל עצמו, מתפלש, אל בריכת ההרהורים. ומה יש לו לומר? שאת צריכה לצלצל לרופא השיניים, שנגמר לך החרדל, שיום ההולדת של הדוד סטנלי חל בעוד שבועיים. את מגיבה, כמובן. אחר כך את חוזרת לעבודתך, רק כדי לגלות ששֵׁדֵי הרעיון שקעו חזרה אל תוך הערפל.
אחרי אותו כוח פנימי – אותו מפריע אינטימי – אני מתכוונת לעקוב כאן. העולם משיל, בדרך האנרגטית של מקום פתוח ומשותף, את ברכותיו הרבות, כמו שנועד לעשות. איך אפשר להתווכח עם זה? אך העובדה שהעצמי יכול להפריע לַעצמי – ועושה זאת – היא עניין אפל ומסקרן יותר.

לי עצמי יש לפחות שלושה עצמי. ראשית, יש את הילד שהייתי. וודאי שאינני עוד אותו ילד! עם זאת, ממרחק, או לפעמים לא כל כך ממרחק, אני יכולה לשמוע את קולו של אותו ילד - יכולה לחוש את תקוותו, או מצוקתו. הוא לא נעלם. מלא-עָצמה, אנוכי, רומזני – עולה נוכחותו, בזיכרון, או מתוך הנהר מעלה-האדים של החלומות. הוא לא נעלם, בהחלט לא. הוא אתי בשעה זו עכשו. הוא יהיה אתי בקבר.
ויש את העצמי הקשוב, החברתי. זה העצמי המחייך ושומר-הסף. זה החלק שמותח את השעון, שמנווט דרך חיי היום-יום, שזוכר את הפגישות שיש לערוך, ומקיים אותן. הוא כבול לאלפי התחייבויות. הוא נע לאורך שעות היום כאילו התנועה עצמה היא המטרה הבלעדית. אם הוא אוסף במהלכו איזה בדל חוכמה או עונג, או שאינו אוסף כלום, זה לא מה שמטריד אותו. מה שאותו עצמי שומע לילה ויום, מה שהוא אוהב מעל לכל השירים האחרים, הוא דילוגו האינסופי קדימה של השעון, אותן מדידות מדויקות ועליזות, מלאות ודאות.
השעון! אותה גולגולת-ירח בעלת שנים-עשר המספרים, אותה בטן עכביש לבנה! באיזה רוגע נעים המחוגים עם חודי הפיליגרן, ובאיזו יציבות! שתים-עשרה שעות, ושתים-עשרה שעות, ושוב מההתחלה! לאכול, לדבר, לישון, לחצות כביש, לשטוף צלחת! השעון עדיין מטקטק. כל מראותיו רחבות כל כך – הן סדירות. (שימו לב למלה הזאת.) כל יום, שתים-עשרה תיבות קטנות כדי לסדר בהן חיים לא-מסודרים, ומחשבה עוד יותר לא מסודרת. שעון העיירה קורא, ואותן פנים על כל פרק כף יד נעות או זורחות; העולם שומר קצב עם עצמו. עוד יום חולף, יום סדיר ורגיל (שימו לב גם למלה זו).

נניח שקניתם כרטיס טיסה ואתם עומדים לטוס מניו-יורק לסן-פרנסיסקו. מה אתם מבקשים מהטייס כשאתם עולים למטוס ותופסים את מקומכם ליד החלון הקטן, שאינכם יכולים לפתוח, אך דרכו אתם רואים את הגבהים המסחררים אליהם אתם מועלים מהאדמה הבטוחה והידידותית?
קרוב לוודאי שתרצו שהטייס יהיה העצמי הסדיר והרגיל שלו. תרצו שינהל וימלא את עבודתו בהנאה רגועה בלבד. לא תרצו שום גחמה, שום דבר חדש. תרצו שיעשה, באופן שגרתי, מה שהוא יודע לעשות – להטיס מטוס. תקוו שהוא אינו חולם-בהקיץ. תקוו שהוא לא ייסחף לזרם מחשבה מעניין. תרצו שהטיסה הזו תהיה טיסה רגילה, לא חריגה. וכך גם עם המנתח, ועם נהג האמבולנס, ורב-החובל באוניה. הבה יעבדו כל אלו, בצורה הרגילה שהם עובדים, במוכרות הבטוחה ביותר שהעבודה דורשת, לא יותר. הרגילוּת שלהם היא הביטחון של העולם. הרגילוּת שלהם דואגת לכך שהעולם ימשיך להסתובב.
גם אני חיה בעולם הרגיל הזה. נולדתי לתוכו. למעשה, רוב חינוכי כוון כך שארגיש בו נוח. מה השתבש, זה כבר סיפור אחר. כישלונות כאלו קורים, ואז, כמו כל דבר אחר, הופכים לתועלת לעולם, כי לַעולם יש צורך בחולמים כמו שיש לו צורך בסנדלרים. (לא שזה פשוט כל כך, למעשה – גם הסנדלר מכה לעתים קרובות באגודלו כשמחשבותיו "נודדות", כמו שאומרים. וכשגוף החיה הזקן זועק לתשומת לב, מי מההוזים-בהקיץ לא חייב, מידי פעם, לצאת מהזיותיו ולמהר אל השוק לפני שהוא נסגר, אחרת יהיה רעב?)
וגם זה נכון. בעבודה יצירתית – עבודה יצירתית מכל סוג שהוא – אלו שהם אמני העולם אינם מנסים לעזור לעולם להמשיך להסתובב, אלא לנוע קדימה. שזה משהו שונה לגמרי מהרגיל. עבודה כזו אינה סותרת את הרגיל. היא, פשוט מאוד, משהו אחר. זו עבודה שדורשת נקודת-מבט שונה – מערכת שונה של עדיפויות. ודאי שבתוך כל אחד מאתנו יש עצמי שאינו ילד, וגם אינו משרתן של השעות. זה עצמי שלישי, שמופיע לפעמים אצל כמה מאתנו, ובאחרים הוא דומיננטי. עצמי זה אינו אוהב את הרגיל; אינו אוהב את הזמן. יש לו רעב לַנֶצח.

עבודה אינטלקטואלית, לעתים, עבודה רוחנית - ודאי, עבודה אמנותית – תמיד – אלו הכוחות שבתחום השגתו, כוחות שחייבים לנוע מעבר למציאות-השעה ומעבר לאיפוקו של ההרגל. גם אי אפשר להפריד בין העבודה הממשית לחיים. כמו האבירים בימי הביניים, כמעט שאין האדם הנוטה ליצירתיות יכול להכין עצמו, גופנית ונפשית, לעבודה שתבוא - מכיוון שהרפתקאותיו כולן אינן ידועות. לאמיתו של דבר, העבודה עצמה היא ההרפתקה. ואף אמן לא ייגש לעבודתו, או ירצה לגשת, עם לא פחות מאשר אנרגיה וריכוז יוצאים-מגדר-הרגיל. היוצא-מגדר-הרגיל - הוא האמנות.
גם אין אפשרות לשלוט, או לווסת, את מנגנון היצירתיות. יש לעבוד עם הכוחות היצירתיים – כי לא לעבוד אתם פירושו לעבוד נגדם; באמנות כמו בחיים הרוחניים אין מקום נייטרלי. במיוחד בהתחלה, יש צורך במשמעת, וגם בבדידות ובריכוז. לוח זמנים לכתיבה הוא הצעה טובה לכותבים מתחילים, למשל. וגם, מספיק רק לומר להם. האם מישהו יאמר להם בהקדם את כל האמת, שהיוצר חייב להיות מוכן בכל שעה, ותמיד, שהרעיונות בצורותיהם המבליחות, למרות כל המשמעת המודעת שלנו, יבואו כשירצו, ועל ההתהפכות המהירה של כנפיהם – באי-סדר; נמהרים; שקשה להסתדר אתם,לפעמים, בדומה לתשוקה.
איש עוד לא הכין רשימת מקומות בהם יכול להתרחש הבלתי-רגיל וכאלה שבהם אינו יכול לקרות. עם זאת, יש אינדיקציות. בקהל רב, בסלונים, בינות הקלוּת ונחמות והנאות, הוא נראה לעתים רחוקות. הוא אוהב את החוץ. הוא אוהב את הנפש המרוכזת. הוא אוהב בדידות. הוא יִדְבַּק יותר ללוקחי-הסיכונים מאשר לקוני-הכרטיסים. זה לא שהוא מזלזל בנוחיות, או בשגרת העולם, אלא שהוא מכוון למקום אחר. הוא עוסק בקצה, ובעשיית צורה מחוסר-הצורה שמעבר לקצה.
בזה אין לפקפק – עבודה יצירתית דורשת נאמנות מוחלטת כמו נאמנות של מים לכוח המשיכה. אדם המהלך בכבדות בישימוני היצירה, שאינו יודע זאת – שאינו בולע זאת - הוא אבוד. מי שאינו משתוקק למקום חסר-הגג שהוא הנצח, מוטב שיישאר בבית. אדם כזה הוא נכבד מאוד, ומביא תועלת, ואפילו יפה, אך אין הוא אמן. אדם כזה מוטב שיחיה עם שאיפות ממוקדות ועבודה גמורה שנוצרו לזוהר הרגע בלבד. אדם כזה מוטב שיילך ויטיס מטוס.

אומרים שהאנשים היצירתיים הם מפוזרים, נמהרים, אינם שמים לב למנהגים מקובלים ולהתחייבויות. אני מקווה שזה נכון. כי הם נמצאים בעולם אחר לגמרי. זה עולם שבו שולט העצמי השלישי. גם אין זה כך שטוהר האמנות הוא תמימות של ילדוּת, אם יש דבר כזה. חיי אדם כילד, עם כל הזעם והמנעד הרגשי, הם רק עשב לסוס המכונף* – יש ללעוס אותם היטב באותן שיני פרא. יש הבדל עצום בין קבלת ובדיקת סיפורי העבר של אדם לבין בנייתם כתבניות בוגרות, מתאימות לאמנות. האמן העובד, המרוכז, הוא מבוגר שאינו שועה להפרעות שבאות ממנו עצמו, מי שנשאר שקוע ומלא מרץ בעבודתו – שמחוייב, לכן, לעבודה.

לכן, בכל בוקר או אחר-צהרים, ההפרעות הרציניות לעבודה לעולם אינן אותן הפרעות עליזות, אפילו אהובות, שאינן-בעתן, שמגיעות אלינו ממישהו אחר. הפרעות רציניות באות מהעין הצופיה שאנו מטילים על עצמנו. זו המכה שמסיטה את החץ ממטרתו! זה המעצור שאנו מטילים על כוונותינו שלנו. זו ההפרעה ממנה יש לחשוש!
השעה שש בבוקר, ואני עובדת. אני מפוזרת, נמהרת, מזניחה התחייבויות חברתיות, וכו'. ממש כמו שצריך להיות. בצמיג אין אוויר, השן עומדת ליפול, עוד יהיו מאות ארוחות בלי חרדל. השיר נכתב. נאבקתי במלאך והוכתמתי באור ואינני מתביישת. גם איני מרגישה אשמה. אחריותי איננה לרגיל, או לסדר הזמנים. אחריותי אינה כוללת חרדל, או שיניים. היא אינה כוללת כפתור אבוד, או שעועית בקדרה. נאמנותי היא לחזון הפנימי, שיגיע מתישהו ובדרך כלשהי. אם יש לי פגישה אתך בשעה שלוש, שמח אם אאחר. שמח אפילו יותר אם לא אגיע כלל.
אין שום דרך אחרת בה יכולה להיעשות עבודתו של אמן. וההצלחה שמגיעה לפעמים למי שחותר אליה, שווה הכול. האנשים שיש להם את הרגשת ההחמצה הגדולה ביותר על פני האדמה הם אלו שחשו בקריאה לעבודה יצירתית, שחשו את כוחם היצירתי חסר-מנוחה ומתעורר, ולא נתנו לו לא כוח ולא זמן.