על השולחן הנמוך של הישועה (אבן חושן, 2008), ספר הביכורים של יורם ניסינוביץ'

מאת שי דותן

הַשֵּׁם
אֵיךְ אֲנִי יָכוֹל לְהַתְחִיל
עוֹד פַּעַם לְהַתְחִיל לִחְיוֹת
מַה שְּׁלוֹמְךָ?

כך נפתח השיר "דִּבּוּר קָטָן" (40) של המשורר יורם ניסינוביץ׳. הבית הזה, הראשון בשיר, מייצג במידה מסוימת את שירתו כולה. הפניה האינטימית והנואשת, בין אם זו פנייה אל האל, כמו בשיר הזה, או פנייה אל אהובה, או בין אם תיאור זיכרונות ילדות, חוזרת כעמדה מרכזית בספר זה. מאפייניה הם אינטימיות גדולה, בלבול (כאן, בעצם החזרה על המילה "לְהַתְחִיל"), גלישה אל המופשט ("לְהַתְחִיל לִחְיוֹת") ואל החידתיות, ובאופן השירי המובהק – שימוש במשלבים שונים של השפה.

אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתְּסַדֵּר
אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתִּתְגַּעְגֵּעַ.
שֶׁשַּׁחַר אַחַת תָּבוֹא כְּמוֹ
אַיֶּלֶת

הבית השני מתאר את מאוויי המשורר. הדרישה מן האל היא אקטיבית. הנימה האישית מבטלת לכאורה את הפן הכללי לאקטיביזם לאומי, והקורא מאמין שתכלית השיר היא בקשה לגאולה פרטית.

חֲבֵרֶיךָ
וְיַיִן מִתְגּוֹלְלִים אֶל
מִדּוֹתֶיךָ
(בָּאוֹטוֹבּוּס הָעוֹלֶה אֶל
גִּילֹה מִקֶּדֶם)

הבית האחרון מהווה הפתעה מסוימת, שכן כאן מופיע המימד הלאומי ציבורי. ההשתוקקות לסדר בעולם, לגעגוע מצד האל אל מאמיניו, קרי לגאולה, מתגלה כאישית רק במידה מסוימת, שכן סיבתו של השיר היא אותם "חברים" של האל, המחפשים אחריו נוטפי השיכר.
הכמיהה לחמלה ולרוך, והתשוקה לאהבה ולהבנה, חוזרות בספר במרבית הנושאים עליהם כותב המשורר. בשיר לעיל המשורר מגדיל לעשות ורותם אותה תשוקה לכלל "חבריו של האל" (לכל הפחות לאלו העולים לגילֹה מקדם, כלומר ממזרח). אותה עמדה של חולשה ורגישות, הבאות לידי ביטוי בחוסר יכולתו של המשורר לומר את הדברים באופן ישיר אלא בין השורות, באה לידי ביטוי גם בשירי האהבה. הנה, למשל, בשיר הבא:

תְּאֵנִים סְעוּרוֹת שֶׁאֲנִי
טוֹעֵם חַבּוּשִׁים מֵעִקּוּל הֶעָנָף
חָסַרְתְּ לִי
לְהִיטוּת לִדְבַר עֲנָבִים פְּזוּרוֹת
הַמַּגָּע הַשְּׁזִיפִי הָרִאשׁוֹן
עַל יֶרֶךְ הָהָר
מַטָּע נִסְתָּר.

נוף הארץ אינו אלא אמצעי לביטוי השתוקקות לאישה. סער התשוקה, בחסרונו של מושא האהבה, עובר דרך תאנים וחבושים (מעיקול ענף, שאולי הינו זרוע מחבקת), ואף בכמיהה למראה פריחת השזיף במטע נסתר על ירך ההר (כמה עדינות ארוטית, כמה כמיהה והשתוקקות, אוצרות השורות הספורות של השיר לעיל). הנה, למשל, בשיר הבא:

יְרֵכַיִךְ הַיָּפוֹת
שֶׁל עֵץ שָׁקֵד בָּרוּחַ

הכמיהה למגע אהבה, אותה השתוקקות, כאמור, אף פעם אינה ישירה. אותה חולשה או רגישות של המשורר, בין אם פסיכולוגית ובין אחרת, מונעות ממנו את האמירה הישירה והוא נאלץ לברוח אל שדות אחרים. ובכך אין די. כלומר, גם אז החשש גדול מישירות הדימוי השירי. ירכי אהובתו היפות אינן רק כלובן עץ השקד, אלא בתנועת הרוח, שהיא כוח חיצוני, ומרמזת על רוחה של האהובה, על זמניות האהבה המפחידה אותו, כפי שכותב המשורר בהמשך השיר ("זְמַנִּי עֵץ זֶה/עַל הָרוּחַ") (הסוגריים במקור).

אותה כמיהה באה לידי ביטוי גם בשירים המספרים על ילדותו הכאובה של המשורר. בשיר "מְלַטְּפוֹת" ( 23 ) הוא כותב:

אֲנִי צָרִיךְ אִמָּהוֹת
מְלַטְּפוֹת אוֹתִי
כָּל אִמָּא נוֹגַעַת בְּחֵלֶק
יְתוֹם גּוּף שֶׁלִּי
בֶּטֶן הַיַּתְמוּת שֶׁלִּי
מְלֻטֶּפֶת מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם...

כך גם כשמדובר בדיבור עם משוררים מתים כמו גבריאל פרייל ואבות ישורון. השירה מהווה אמצעי לאותה השתוקקות והמשורר המשתוקק, ששנתו נודדת, מנסה לחצות גשר זה אל מושא הכמיהה, אך יודע שאין בשירים עצמם לגשר על אותה כמיהה אלא אולי להקל עליה מעט, לתת פיתרון זמני לבלבול ולחולשה:

תַּחַת קְטָלָב אֲנִי
וְגַבְרִיאֵל בּוֹכִים
הָרוּחַ מְפַזֵּר אֶת הָאוֹתִיּוֹת
עוֹד מְעַט נ. תִּתְעוֹרֵר
וַאֲנִי אֶכְתֹּב:
דַּף הָעֵץ מִתְחַלֵּף עַכְשָׁו
הַשָּׂפָה שֶׁלִּי
עֲרֻמָּה בַּגַּן
פְּקֻדּוֹת הַשִּׁיר
מוּכָנוֹת

פקודות השיר שצֻווּ לו בשיריו של גבריאל פרייל, מהוות כיסוי לשפתו הערומה של המשורר. כלומר התשוקה, בלית ברירה, בהינתן שפה ערומה, עוברת דרך שיריו של משורר אחר.
לטעמי, שירים חלשים בודדים נמצאים בחטיבה העוסקת בשואה. לא ברור אם מישהו במשפחתו של המשורר חווה את השואה או רגישותו הרבה למעשה השואה עוררה בו את הרצון והצורך לכתוב שירים גם על נושא זה. מכל מקום, על אף כישרונו של המשורר ורגישותו, ישנם שירים שלא שכנעו אותי שהיה צורך ממשי בהם להטריח את השואה.
כך למשל, בשיר "שׁואָלֶ׳ה" ( 54 ) הנפתח כך:

לְעִתִּים הָיְתָה שׁוֹאָלֶ׳ה בּוֹרַחַת
וְצַעֲקוֹתֶיהָ שֶׁל אִמִּי
"שׁוֹאָלֶ׳ה! שׁוֹאָלֶ׳ה!"
לִוּוּ אֶת רִיצָתָהּ
אֶל הַכְּפָרִים, אוֹשְׁוֵיינְצִ׳ים...

אותה פנייה חיבתית, כפנייה אל ילדה, הינה בגדר הבטחה שאינה מתגשמת, שכן השיר "לא הולך עד הסוף" ומסביר מדוע השואה זכתה לכינוי שכזה מצד האם, מדוע האם מחפשת/רודפת אותה בחיבה לכאורית כזו.
יתרה מכך, עמדת המשורר כאן משתנה. פתאום יש הרגשה שהמשורר מאלץ עצמו לכתוב את השיר. אם נקודת המוצא של המשורר עד כה, בנושאים השונים בהם עסק, הייתה חולשה מסוימת, בלבול, שהשירה פוטרת כעונה על צורך אמיתי, שאינו מוטל בספק, השיר הבא משנה את נקודת המבט ולא משכנע את הקורא בצורך שלו להתקיים אצל המשורר.
לעתים קולו של המשורר אינו משתנה אך הדימוי הבעייתי בו הוא בוחר להשתמש מעיב על השיר. כך, למשל, דימויה של השבת לנערה יפה בשיר "שַׁבָּת בִּרְחוֹב אַגְרִיפַּס" (דימוי החוזר גם בשיר "קַבָּלַת שַׁבָּת"). אמנם עמדת המשורר נשארה אותה עמדה של חולשה וכמיהה אל האהבה, אל אהבת השבת במובן הפיזי והאנושי ("שְׁתֵּי יָדֶיהָ דְּלוּקוֹת עַל הַשֻּׁלְחָן/לוֹגֶמֶת מִן הַיַּיִן הַטּוֹב/וּבוֹצַעַת חַלָּה לִשְׁנַיִם"), אך גם בחידושים אלו אין כדי לגאול את השיר מאותו דימוי מוכר. מסקנתי זו מתחזקת לאור בחירתו של המשורר להעמיד את השיר הנפלא "משגב לדך" לפני השירים המוזכרים לעיל:
מסקנתי זו מתחזקת לאור בחירתו של המשורר להעמיד את השיר הנפלא "מִשגְָּׂב לַדַּךְ" ( 44 ) לפני השירים המוזכרים לעיל:

הִדְלַקְתִּי הַנֵּרוֹת
בַּקְבּוּק הַיַּיִן עַל הַשֻּׁלְחָן מֻנָּח,
גַּם סָלַט הָאָבוֹקָדוֹ מְתֻבָּל לִימוֹן.
אֲנִי הוֹלֵךְ אֶל הַתְּפִלָּה
נגִוּנּיֶהָ וקְולֹהָּ
גּוֹזְמִים וְרָדִים בְּשַׁעֲרֵי
מִשְׂגָּב לַדַּךְ.
אַחַר כָּךְ הַמַּלְאָכִים, הַזְּמִירוֹת שֶׁלִּי,
הַשֻּׁלְחָן הַנָּמוּךְ
שֶׁל הַיְשׁוּעָה

השבת היא כאן תפאורה למשורר לומר משהו גדול יותר. אותו מצב חולשה, השולחן הנמוך, הופך למקפצה בה הקפיצים הם מילות הווידוי. השיר אמנם מודע לפער בין הכמיהה למוּשׁאהּ, ועם זאת חייב לומר אותה, לבטא את התשוקה, ובכך לצמצם אותה עד המרחק הנסבל של הכמיהה.

פורסם בכתב העת "כתובת" גליון 1 יוני-יולי 2009.