גליונות מקוונים 
ססאר ואייחו - תרגומים חדשים
מאת טל ניצן
שירתו של סֶסַאר וָאייֶחוֹ (פרו 1892 – פריז 1938) בכיר משורריה של פרו ומגדולי המשוררים במאה העשרים, היא דוגמה מובהקת לאמנות שהקדימה את זמנה, באופן טרגי: "זה פוצע אותי מרוב מוקדמוּת", כתב. ואמנם, בחייו נחל חוסר הבנה, אי הכרה ואף עוינות ולעג, ובמותו, בגלות בפריז, היתה יצירתו אלמונית כמעט לחלוטין. לימים הוכתר כ"משורר ההיספנו-אמריקאי הראשון במעלה" ו"המשורר האוניברסלי הגדול ביותר מאז דנטה". ואייחו מחק את המסורות הפואטיות שקדמו לו וביקש לומר הכל מחדש, כאילו דבר לא נאמר קודם. ספרו "טרילסֶה", השני והאחרון שראה אור בחייו הקצרים, הוא ספר השירה הרדיקלי ביותר שנכתב בספרדית, ומן הטקסטים האוונגרדיים בשירת המאה העשרים.
"גלגלו של הרעֵב", מבחר מכלל יצירת וָאייֶחוֹ, הופיע ב-1999 בהוצאת קשב לשירה, ומבחר מתוך "טרילסֶה" ראה אור בהוצאת אבן חושן ב-2006, שניהם בתרגום טל ניצן. קוראי העברית אימצו בחום את השירים המורכבים והתובעניים האלה, ו"גלגלו של הרעֵב" אזל זה כמה שנים.
בימים אלה רואה אור בהוצאת קשב מהדורה חדשה מורחבת, "תשע המפלצות", הכוללת תרגומים חדשים של טל ניצן, מתוכם מובאים כאן חמישה.
מִכָּל זֶה רַק אֲנִי מִסְתַּלֵּק לִי לְבַד,
הוֹלֵךְ מִסַּפְסָלִי, הוֹלֵךְ מִתַּחְתּוֹנַי,
מִמַּצָּבִי הַגָּדוֹל, מִכָּל עִנְיָנַי,
מִמִּסְפָּרִי הַשָּׁסוּע מִצַּד אֶל צַד,
מִכָּל זֶה רַק אֲנִי מִסְתַּלֵּק לִי לְבַד.
מִשַּׁאנְז אֶלִיזֶה אוֹ בְּפִנַּת
סִמְטַת הַיָּרֵחַ הַמְּשֻׁנָּה,
הוֹלֵךְ לוֹ מוֹתִי, עֲרִיסָתִי מִתְרַחֶקֶת,
וּכְסוּתִי הָאֱנוֹשִׁית, לְבַדָּהּ, מְנֻתֶּקֶת,
מֻקֶּפֶת אָדָם, נִפְנֵית לַצַּד
וּמְשַׁלַּחַת אֶת צְלָלֶיהָ אֶחָד אֶחָד.
וַאֲנִי פּוֹרֵשׁ מֵהַכֹּל, כִּי הַכֹּל נִשְׁאָר
לְשַׁמֵּשׁ לִי כָּאן אַלִּיבִּי מוּצָק:
נַעֲלִי, לוּלְאָתָהּ, הַבֹּץ שֶׁדָּבַק,
וַאֲפִלּוּ כִּפּוּף הַמַרְפֵּק שֶׁנּוֹתַר
בְּשַׁרְווּל בִּגְדִי הַמְכֻפְתָּר.
* משערים כי מקור ההשראה לשיר זה בתצלום ידוע של בגדיו, כובעו ומקלו של צ'רלי צ'פלין על כיסא, בהעדרו של צ'פלין עצמו.
הָיִיתִי לוֹבֵשׁ עַכְשָׁו
בִּגְדֵי נַגָּן כְּדֵי לִרְאוֹתוֹ,
הָיִיתִי מִתְנַגֵּשׁ בְּנִשְׁמָתוֹ, מְמַשֵּׁשׁ גּוֹרָלוֹ בְּיָדִי,
הָיִיתִי מַנִּיחַ לוֹ לְנַפְשׁוֹ, שֶׁכֵּן נַפְשׁוֹ בַּהֲפוּגָה,
בְּקִצּוּר, הָיִיתִי מַנִּיחוֹ
מֵת כַּנִּרְאֶה עַל גּוּפוֹ הַמֵּת.
יָכוֹל הָיָה לְהִשְׁתַּהוֹת הַיּוֹם בַּקֹּר הַזֶּה,
יָכוֹל הָיָה לְהִשְׁתַּעֵל, רְאִיתִיו מְפַהֵק, מַכְפִּיל בְּאָזְנִי
אֶת תְּנוּעָתוֹ הַשְּׁרִירִית הָעֲגוּמָה.
כַּוָּנָתִי לְאָדָם, לְלוּחִיתוֹ הַוַּדָּאִית,
וְ–לָמָּה לֹא?– לְתֵה צְמָחָיו הַפַּסְקָנִי,
אוֹתוֹ מֵיתָר נוֹרָא שֶׁל מוֹתָרוֹת;
לְמַקְּלוֹ כְּסוּף הַיָּדִית עִם הַכְּלַבְלָב,
וְלַיְּלָדִים
שֶׁהָיוּ, לִדְבָרָיו, גִּיסָיו הָאֲבֵלִים.
לָכֵן הָיִיתִי לוֹבֵשׁ הַיּוֹם בִּגְדֵי נַגָּן,
וּמִתְנַגֵּשׁ בְּנִשְׁמָתוֹ שֶׁנִּשְׁאֲרָה מַבִּיטָה בְּגוּפִי...
אַךְ לְעוֹלָם לֹא עוֹד אֶרְאֵהוּ מִתְגַּלֵּחַ לְמַרְגְּלוֹת יוֹמוֹ;
לְעוֹלָם לֹא עוֹד, אַף פַּעַם לֹא עוֹד, לְשֵׁם מָה לֹא עוֹד!
לֹא יֵאָמֵן! אֵיזֶה דָּבָר דָּבָר!
אֵיזֶה לְעוֹלָם לְעוֹלָמוֹ לְעוֹלָמִים!
* נכתב בעקבות מותו של אלפונסו סילווה, ידידו הקרוב של ואייחו מימיו הראשונים בפריז, מוזיקאי וסופר פרואני שחזר לפרו ומת שם במאי 1937.
"אַף אֶחָד כְּבָר לֹא גָּר בַּבַּיִת," אַתְּ אוֹמֶרֶת לִי," כֻּלָּם עָזְבוּ. "הַסָּלוֹן, חֲדַר הַשֵּׁנָה, הֶחָצֵר, עוֹמְדִים רֵיקִים.
אַף אֶחָד לֹא נִשְׁאָר. כֻּלָּם הָלְכוּ."
וַאֲנִי אוֹמֵר לָךְ: כְּשֶׁמִּישֶׁהוּ הוֹלֵךְ, מִישֶׁהוּ נִשְׁאָר. הַנְּקֻדָּה שֶׁאָדָם עָבַר בָּהּ, שׁוּב אֵינָהּ לְבַדָּהּ. רַק מָקוֹם
שֶׁאִישׁ לֹא עָבָר בּוֹ, רַק הוּא לְבַדּוֹ, לְבַדּוּת אֱנוֹשִׁית. הַבָּתִּים הַחֲדָשִׁים מֵתִים יוֹתֵר מִן הַיְּשָׁנִים, כִּי
קִירוֹתֵיהֶם עֲשׂוּיִים מֵאֶבֶן אוֹ מִפְּלָדָה, אֲבָל לֹא מִבְּנֵי אָדָם. בַּיִת בָּא לָעוֹלָם לֹא כְּשֶׁבְּנִיָּתוֹ מִסְתַּיֶּמֶת,
אֶלָּא כְּשֶׁמַּתְחִילִים לָגוּר בּוֹ. בַּיִת חַי אַךְ וְרַק מִבְּנֵי אָדָם, כְּמוֹ קֶבֶר. מִכָּאן הַדִּמְיוֹן הַמּוֹחֵץ בֵּין בַּיִת לְקֶבֶר.
אֶלָּא שֶׁהַבַּיִת נִזּוֹן מִמּוֹת הָאָדָם. לָכֵן הָרִאשׁוֹן נִצָּב, בְּעוֹד הָאַחֲרוֹן שָׂרוּעַ.
כֻּלָּם עָזְבוּ אֶת הַבַּיִת לְמַעֲשֶׂה, אֲבָל כֻּלָּם נִשְׁאֲרוּ בּוֹ לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר. וְלֹא זִכְרָם הוּא שֶׁנִּשְׁאָר, אֶלָּא הֵם
עַצְמָם. וּבְעֶצֶם הֵם לֹא נִשְׁאֲרוּ, אֶלָּא הֵם נִמְשָׁכִים בּוֹ. הַפְּעֻלּוֹת וְהַמַּעֲשִׂים עוֹזְבִים אֶת הַבַּיִת בְּרַכֶּבֶת אוֹ
בְּמָטוֹס אוֹ עַל סוּס, בָּרֶגֶל אוֹ בְּשֵׂרוּךְ רַגְלַיִם. מַה שֶׁנִּמְשָׁךְ בַּבַּיִת הוּא הָאֵיבָר, הַמֵּנִיעַ, בְּשֵׁם הַפֹּעַל
וּבְמַעְגָּל. הַצְּעָדִים הָלְכוּ לָהֶם, הַנְּשִׁיקוֹת, הַסְּלִיחוֹת, הַפְּשָׁעִים. מַה שֶׁנִּמְשָׁךְ בַּבַּיִת הוּא הָרֶגֶל, הַשְּׂפָתַיִם,
הָעֵינַיִם, הַלֵּב. הַסֵּרוּבִים וְהַהַסְכָּמוֹת, הַטּוֹב וְהָרַע, הִתְפַּזְּרוּ לָהֶם. מַה שֶׁנִּמְשָׁךְ בַּבַּיִת, הוּא עוֹשֵׂה
הַפְּעֻלָּה.
הוֹ בַּקְבּוּק לְלֹא יַיִן! הוֹ יַיִן שֶׁהִתְאַלְמֵן מִבַּקְבּוּק זֶה!
בֵּינְעַרְבַּיִם עֵת זְרִיחַת הַבֵּינְעַרְבַּיִם
הִתְלַקְּחָה נוּגוֹת בְּחָמֵשׁ נְשָׁמוֹת.
אַלְמְנוּת בְּלִי לֶחֶם אוֹ זֻהֲמָה, מִתְחַסֶּלֶת בִּזְוָעוֹת דְּמוּיוֹת מַתֶּכֶת
וּבְתָאִים שֶׁבְּעַל פֶּה מִסְתַּיֶּמֶת.
הוֹ תָּמִיד, לְעוֹלָם לֹא לִמְצֹא אֶת הָאַף פַּעַם שֶׁל כָּל כָּךְ הַרְבֵּה תָּמִיד!
הוֹ חֲבֵרַי הַטּוֹבִים, טָעוּת אַכְזָרִית,
חֶלְקִית, חוֹדֶרֶת לָנוּ אֶל הַגֶּדֶם,
יָגוֹן קֻנְדָּסִי, הֲפַכְפַּךְ!
שְׁלֵמוּת הַחֲזִיר הַנִּשְׂגֶּבֶת, הַיְּרוּדָה,
מְמַשֶּׁשֶׁת אֶת תּוּגָתִי הַכְּלָלִית!
קַרְדֹּם הַמְּהַדְהֵד בַּחֲלוֹמוֹת,
קַרְדֹּם
גַּס, נָחוּת, נִמְכָּר, חֻקִּי, גַּנָּב,
יוֹרֵד וּמְמַשֵּׁשׁ אֶת מַה שֶׁהָיוּ מַחְשְׁבוֹתַי!
אַתָּה וְהוּא וְהֵם וְכֻלָּם,
אַף עַל פִּי כֵּן,
נִכְנַסְתֶּם בְּבַת אַחַת אֶל חֻלְצָתִי,
עֵץ בִּכְתֵפַי, בֵּין יְרֵכַי מַקְלוֹנִים;
אַתָּה בְּעִקָּר,
מִשֶּׁהִשְׁפַּעְתָּ עָלַי;
הוּא, אַפְסִי, אַדְמוּמִי, עִם כֶּסֶף
וְהֵם,
דְּבוֹרִים שֶׁלִּכְנָפָם מִשְׁקָל אַחֵר.
הוֹ בַּקְבּוּק לְלֹא יַיִן! הוֹ יַיִן שֶׁהִתְאַלְמֵן מִבַּקְבּוּק זֶה!
* לדברי ז'ורז'ט ואייחו, אשת המשורר, יום אחד מצאו את עצמם במצוקה כה גדולה עד שוואייחו ירד לרחובות פריז וניסה למכור בקבוק יין, הדבר היחיד שנשאר להם. איש לא הבין את כוונתו והוא נאלץ לחזור הביתה עם הבקבוק.
עַד הַיּוֹם שֶׁאָשׁוּב, מִן הָאֶבֶן הַזּוֹ
יִוָּלֵד עֲקֵבִי הַקָּבוּעַ,
עִם שְׁלַל חֲטָאָיו, וְעִם קִיסוֹסוֹ,
עִקְּשׁוּתוֹ הַדְּרָמָטִית, עֵץ זֵיתוֹ הַנָּטוּעַ.
עַד הַיּוֹם שֶׁאָשׁוּב, אֵלֵךְ בִּנְתִיבִי
בְּכֵנוּת הֲגוּנָה מִמִּכְשׁוֹל אֶל מִכְשׁוֹל
כְּצוֹלֵעַ מַר נֶפֶשׁ, הִנְנִי מֵבִין
כִּי טוֹב הָאָדָם, אַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל.
עַד הַיּוֹם שֶׁאָשׁוּב וְעַד שֶׁתִּצְעַד
הַחַיָּה שֶׁאֲנִי בֵּין חֶבֶר שׁוֹפְטֶיהָ,
זִרְתֵּנוּ הַגִּבּוֹרָה תְּהֵא לָעַד
אֵימְתָנִית, נִכְבָּדָה, בְּקֶרֶב אַחֲיוֹתֶיהָ.
מספרדית: טל ניצן
טל ניצן היא משוררת ומתרגמת. פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה שהאחרון בהם, קפה השמש הכחולה (אבן חושן), הופיע בשנת 2007. ספרה הבא, לשכוח ראשונה, יראה אור השנה בהוצאת עם עובד. כמו כן תרגמה עשרות ספרי שירה ופרוזה וערכה את האנתולוגיה לשירת מחאה בעט ברזל (חרגול, 2005), ושתי אנתולוגיות לשירת אמריקה הלטינית. על יצירתה זכתה ניצן במספר פרסים חשובים, ביניהם פרס ברנשטיין לשירה, פרס שר התרבות לספרי ביכורים ופרס היצירה למתרגמים. ניצן עורכת את סדרת "לטינו" לספרות היספאנית מתורגמת בהוצאת הקיבוץ המאוחד ואת כתב העת "אורות" ליצירה בעקבות יוצרים.
