מתוך "וולדן או החיים ביער" הנרי דוד ת'וֹרוֹ (1817-1862) (מאנגלית ל.ש.)

הצהרה מפורסמת זו של ת'ורו, מן ההוגים הרומנטים החשובים של הספרות האמריקאית, יכולה להוות פתיח מצוין לכל דיון בשירתה של המשוררת הפינית סִירְקָה טוּרְקָה. כמו ת'ורו, גם טורקה בחרה במודע חיים של התבודדות ביערות. אך בשונה ממנו, שחי ביערות בגפו למשך שנתיים בלבד שבמהלכן כתב את מרבית ההתבוננויות שלוקטו בספרו המשפיע "וולדן", עבור טורקה זוהי דרך חיים. אבחנות אלה מועילות במיוחד בבואנו לבחון את שירת הטבע של טורקה לאור השירה הרומנטית הגדולה, שכן במובנים רבים מהווה שירתה של טורקה המשך ישיר, אם כי עצמאי ונבדל, של השירה הרומנטית הגדולה, של שירה זו ששמה לה למטרה לקרב את עין האדם ואת נפשו אל המופלא ואל האלוהי; ושהטבע עבורה היה בבחינת גילוי מתמשך. עם זאת, נקודת המבט המפוכחת של טורקה, היובש והצמצום שהיא נוקטת, ובעיקר אולי תשומת ליבה לפרטים, לחי ולצומח שבקרבם היא חיה, מבדילים אותה מן השגב והדרמה המאפיינים בדרך כלל את מיטב השירה הרומנטית.
שירתה של סירקה טורקה (ילידת 1939) חיה מזה מספר שנים בעברית בזכות תרגומו המשובח של רמי סערי. באוקטובר 2006, יצאה בהוצאת "כרמל" מהדורה מורחבת של שירי טורקה בעברית עמוק בלב היער (הרחבה של קובץ השירים המוקדם מהר לבד ועכשיו, אף הוא בהוצאת כרמל, 1999 ) - מתוכו בחרתי להתמקד בשירים בפרוזה המאפיינים את שני ספריה המוקדמים, "זאת אני" ו"הלילה נפתח כמו דגן" - שירים המתווים באופן הברור ביותר את הופעת קולה המגובש ומסמנים את המקום המרכזי שעתיד לתפוס הטבע בשירתה. וכך, בפשטות ובצמצום, מגדירה טורקה בפתיחת "זאת אני" את מיקומה הגיאוגרפי והמנטלי:

עַל הַקִּיר מַפָּה. אֲנִי מוֹלִיכָה אֶת הָאֶצְבַּע לְאֹרֶךְ קַו הַחוֹף.
הֵנָּה פֹּה יֵשׁ כֵּף קָטָן. עוֹלֶה מִשָּׁם עָשָׁן. וַאֲנִי
כָּאן, בְּדִיּוּק מִתַּחַת לֶעָשָׁן הַזֶּה.

( עמ' 63)

לא במקרה המטפורה העיקרית כאן היא המטפורה הגיאוגרפית של המפה. המקום שבו נמצאת המשוררת בשיר, הוא זה שמגדיר אותה כמי שמשתייכת לטבע ולעולם התופעות, ופחות להגדרות אנושיות ואורבניות.
שיר נוסף בספר מחדד ומבהיר את קווי המתאר האלה, תוך צירופם של כמה יסודות נוספים שיחזרו גם בהמשך שירתה: הצמצום הספרטני של אורחות החיים והקירבה הגדולה, המאגית כמעט, לעולם החי:

(עמ' 65)

בשפה פשוטה, יומנית כמעט, מגדירה טורקה את הטריטוריה שלה כמקום שהוא כמעט מחוץ לגבולות האדם, אם כי הציפורים כמובן יודעות את הדרך אליו. הרמז המאגי, האגדי, ברור, למרות שהשפה היומיומית כל כך ועולם הדימויים המצומצם בכוונה מקבעים אותנו בתוך מציאות הכוללת אלמנטים בסיסיים בלבד: ביצה המתבשלת במים, כלב ואישה כותבת. בולט גם האופן הנקי בו מתוארת הדממה המוחלטת בה שרויה המשוררת, בה ניתן לשמוע את הקול העדין שמשמיעה הביצה כנגד"קירות הסיר". טורקה איננה מעצבת את בדידותה כדרמה גדולה, היא רק מפרטת עבורנו את מה שמרכיב אותה, מבלי להשתמש אף במילה עצמה, שכמובן הייתה מפילה שיר זה ואחרים אל תהומות של רחמים עצמיים וקיטש - דברים זרים בתכלית לעמדתה הפואטית והרגשית.
הפשטות החודרת הזו מרכזית גם לשירים אחרים בקובץ, דוגמת השיר חסר השם הבא (מעטים משיריה נושאים כותרות) המקרב אותנו אל הבנה עמוקה יותר של הבחירה לחיות בטבע, כאשר ה'אנחנו' מפסיק להיות אנחנו אנושי דווקא ומומר באנחנו שונה, שבו כלולים המשוררת, כלבה ו"שישה זרעי שושנה":

גם כאן, ניצלת התמונה הרומנטית מבנאליות בזכות העמדה הפואטית האנושית, הפשטות שבה טורקה מגדירה את עצמה כחלק מאחווה צנועה הכוללת את החי והצומח. חייה הופכים להיות צמודים לאלו של בעלי החיים והצומח שסביבה, ומעבר לכך הם מוגדרים כעת ביחס למחזוריות הטבע, כפי שניתן לראות דרך הציפיה להופעת הירח (בייחוד אם ניקח בחשבון את הערתה המשועשעת-מרירה בנוגע לאנשים ש"תָּעוּ... פְּעָמִים אֲחָדוֹת בִּנְסִיעָתָם, אַחַר כָּךְ הִפְסִיקוּ לְנַסּוֹת." ושעל כן היא אולי אינה ממש מצפה להם עוד.)
אחווה זו שחשה המשוררת עם העולם הסובב אותה ובמיוחד עם החי הסובב אותה, חוזרת ומובעת שוב ושוב בשירים, והיא אינה מוגבלת, אלא מופנית ברוחב לב כלפי הדומם, הצומח והחי על כל גווניהם. אם על ידי התבוננות בטבע כפי שמתבוננים באדם "אַחֲרֵי שֶׁהָאִילָן נִכְרָת וְדָמוֹ נִגָּר עַל הָאֲדָמָה, חוֹשֵׂף הָעֵץ אֶת פְּנֵי הָעֵץ הַשְּׁבִירוֹת שֶׁלּוֹ" (עמ' 87 ) או על ידי מבט חומל המתאר את מותה של שכנה זקנה כהליכה אל סוף שהוא אגדי וריאליסטי בו זמנית "לְאָן הָלְכָה הַזְּקֵנָה הָאֲפֹרָה מֵהַבַּיִת הַשָּׁכֵן, יָדֶיהָ בְּחֵיקָהּ, עֲיֵפָה, בְּלִי לְהִפָּרֵד אֲפִלּוּ מֵהֶחָתוּל. עָבַר זְמַן רַב מֵאָז שֶׁהִיא שָׁקְעָה בֶּחֳרָשִׁים הַמְאָדָּמִים מִבְּרוֹנְכִיטִיס וּמִשֶּׁטֶף-דָּם בַּמֹּחַ." (עמ' 103)
היכולת הזו של טורקה לראות את סביבתה באופן זה, בעצם לראות את העולם כמערכת מורכבת ומאוזנת של חיים ומוות, צמיחה וגוויעה, מערכת שהמשוררת נמצאת במרכזה מתוך תחושת נוחות, השלמה וקרבה, מגיעה לשיאה בשירים דוגמת השיר הבא, בו מרשה לעצמה טורקה לפתוח עוד את הספקטרום הרגשי, להכניס יותר צבעים אל תוך התמונה ובעיקר לשלוט על טווח משפטים רחב יותר. כאן הופכים השירים הכתובים בפרוזה להרבה יותר מאשר 'פרקי יומן' , כאשר לעושר הויזואלי והרגשי המתפתח בהם מצטרפת תנופה מוזיקלית הקושרת יחד את שלל התמונות:

כְּכוֹכָב חִוֵּר רָץ הַכֶּלֶב לְצִדִּי, הַסְּתָו נָשַׁר עַל פְּנֵי הַשָּׂדוֹת וְהַיַּעַר. צִפֳּרִים מְאֻחָרוֹת, אַתֶּן הַיּוֹדְעוֹת: לִפְעָמִים אֶפְשָׁר לְהִתְקַיֵּם רַק מְעַט מְאֹד, לִפְעָמִים כְּלָל וּכְלָל לֹא. אֲנִי מַצְמִידָה אֶת הַיַּעַר הַזֶּה לְלֶחְיִי כְּכָרִית, בָּעוֹלָם הַזֶּה אֲנִי בַּבַּיִת רַק כַּאֲשֶׁר מִתְגַּלְגֶּלֶת מֵהַכְּפָר הַסָּמוּךְ נְבִיחַת כֶּלֶב כְּפַעֲמוֹן זְכוּכִית. הֶעָנָן עָשׂוּי לִהְיוֹת שָׁחִיף שֶׁל כִּנּוֹר אוֹ רִיצָה קַלָּה בַּאֲלַכְסוֹן הָלְאָה, אַךְ לַלֵּב אֵין תַּכְלִית אִם הָאַהֲבָה אֵינָהּ חוֹצָה אוֹתוֹ, אִם הַתְּשׁוּקָה אֵינָהּ מַכָּה בָּאֶצְבָּעוֹת וּבָעֵינַיִם כְּבָרָק. יְדִידִי הָאַיָּל, צִפֳּרִים אַחֲרוֹנוֹת: הָעַכָּבִישׁ הִזְדַנֵּק מִיָּדִי לַחֹפֶשׁ בְּרַגְלוֹ הַדַּקִּיקָה כַּאֲוִיר. אֲנִי מוֹלִיכָה אִתִּי לְעִתִּים קְרוֹבוֹת אֶבֶן יְדִידוּתִית, הַיָּרֵחַ מְשַׂחֵק עִם הַדָּג, לִשְׁנֵיהֶם סְנַפִּירֵי זָהָב, וְיֵשׁ אֲבִיבִים שֶׁבָּהֶם צִוְחוֹת עוֹפוֹת הַמַּיִם עוֹלוֹת מֵהָעֵמֶק כִּפְעִימוֹת הַלֵּב. הָעֲנָנִים הַנִּשְׁאָרִים כָּאן בַּסְּתָו וְהַדַּקָּר הַקָּטָן בְּכִיס הָאֶבֶן, אַתֶּם תִּשָּׁאֲרוּ עוֹד אַחֲרֵי שֶׁאֲנִי אֵלֵךְ. אֲבָל עֲפָרִי הַמְּשֻׁגָּע יָעוּף אֲלֵיכֶם כְּמוֹ עֲנָנִים מְצֻנָּנִים. וְכָךְ נִהְיֶה שׁוּב בְּיַחַד בְּכַף יָדוֹ שֶׁל הַשָּׂדֶה, תָּמִיד אֶהְיֶה אֶצְלְכֶם, מִתַּחַת לְפֶרַח הָאֻכְמָנִית, לָנֶצַח.

(עמ' 99)

ההקשר הרומנטי עולה בשירתה של טורקה לא רק ממהות הקרבה לטבע, אלא גם מן העיסוק המתמיד שלה בשני נושאים רומנטיים גדולים נוספים: האלוהי/המאגי והמוות. כדרכה, טורקה איננה הופכת את הדיון בנושאים רבי משקל (ולכן כמובן מסוכנים פואטית) להרצאה או דיון פילוסופיים, אלא מעלה אותם באופן הטבעי ביותר מתוך העיסוק המתמיד שלה בעולם שבו היא חיה וכתוצאה ישירה מכך שהדגש בדרך ההתבוננות שלה הוא רגשי יותר מאשר שכלי.
דוגמה טובה לאופן שבו העל טבעי נובע באופן הטבעי ביותר מתוך חומרי המציאות נמצאת בשיר הקצר הבא:

החיבור יוצא הדופן בין המאגי לארצי מופיע כבר במשפט הראשון של השיר המעצב את העצים בו זמנית כמה שהם (כלומר עצים בחורף) וכמעין דמויות ענק שכוכבים נשזרים בשיערותיהם. ההמשך לא פחות מפתיע. שרטון ימי מוצג, אולי משום שהוא נראה רק מבעד לערפל כ"בוהן אלוהים", תמונה המעלה ראיה מיתולוגית של העולם, כביכול האל נוכח, בכל גודלו העצום בתוך עולם התופעות. הקשר מיתי נוסף, העולה בשיר מתוך אסוציאציה טבעית, אגדה שלמה הנמסרת בהרף, היא האגדה על מלאך שגורש ונפל מן השמים (סיפור שמעלה הדים בעיקר למיתוס הנוצרי העוסק במרד המלאכים ובגירושו של שטן מגן העדן). אך השיר איננו מסתיים בהוד המיתולוגי. טורקה חוזרת אל העולם בשני משפטים מדויקים, שהקשר ביניהם אינו מפורט ומותיר אותנו מעט מבולבלים - כפי שאנחנו עומדים בדרך כלל מול תופעות שנדמות מחוץ לגבול האנושי.
נוכחותו של המאגי בעולם קשורה בשירתה של טורקה קשר הדוק לנוכחותו של המוות. הדיבור של טורקה עם המוות ועם המתים פשוט ובהיר כמו הדיבור שלה עם שאר העולם שבתוכו היא חיה. הפלא האלוהי, כמו גם אי-המובנות של המוות, כלולים יחד בשיריה בתוך אותו עולם אינטראקטיבי וזורם. כך למשל בשיר "עם כל הכבוד" (עמ' 108) - הנפתח בכמה הערות נוקבות על החיים והכתיבה, שההומור הגלום בהן מזכיר את ההומור היבש של חלק מסיפורי הזן "עִם כָּל הַכָּבוֹד הַחַיִּים פְּשׁוּטִים כְּמוֹ תַּפּוּחַ אוֹ פַּס בְּצָעִיף יָשָׁן וְהַבָּתִּים מַבִּיטִים בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּעֵינַיִם שְׂמֵחוֹת אוֹ עֲצוּבוֹת. אִם תִּהְיֶה לִי פָּרָה, אֶכְתֹּב עַל הַפָּרָה, אִם עֵז, עַל עֵז שֶׁשְּׁמָהּ סִינְתִיָּה..." אך כאן, בדיוק היכן שנדמה היה שהשיר פונה בכיוונים הומוריסטיים ברורים שוברת טורקה באחת ומבהירה את נושאו האמיתי, "... אוֹ רַק עַל הַמַּסָּע הַקָּשֶׁה דֶּרֶךְ הַשֶּׁלֶג הַטּוֹבְעָנִי לַחֲזִית שֶׁבָּהּ מֵתִים הַכְּלָבִים."
בהינף משפט אחד, מעבירה אותנו טורקה דרך כמה עולמות וקושרת, כדרכה, בין קצוות כמעט בלתי אפשריים. כאן, כמו בשירים רבים אחרים, בוחרת טורקה לדבר על המוות, על המלחמה ועל השכול מנקודת מבט חייתית. זוהי זווית מפתיעה, התורמת לחידוד הדיבור על נושאים שלכאורה כבר מוצו. הדיבור על כלבים מתים, כלבים ש"נַעֲשִׂים שַׁתְקָנִים רַק כַּאֲשֶׁר מְבַקְּרִים הַמֵּתִים", מתחבר באופן טבעי למשפטים אישיים במיוחד דוגמת "אֵינֶנִּי בּוֹכָה עַל הַמֵּתִים, הֵם הַבּוֹכִים בְּעֵינַי" ואל תמונה אחרת לחלוטין, אך מקבילה, של יומו של החולד, עוד חיה שבני האדם אינם מרבים לחשוב עליה, ושטורקה מזכירה לנו עד כמה היא, גם בחייה הבסיסיים ביותר, אנושית כמונו. ואולי ההיפך הוא הנכון, כמה אנו, האנושיים, המתוחכמים, הנבונים, איננו בסופו של דבר שונים במיוחד מחולד המפחד מן התנשמת האורבת לו:

...לַחֹלֶד לֹא כָּל כָּךְ אִכְפַּת מֵהַכּוֹכָבִים, יֵשׁ לוֹ הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הָאַחֵר, חָשׁוּךְ וְרַךְ, וְעֵין הַתִּנְשֶׁמֶת אֵינָהּ מַגִּיעָה לְשָׁם. יֵשׁ לָנוּ עֲדַיִן הַיּוֹם הַזֶּה, יוֹם הַחֹלֶד הוּא פִּסָּה מֵעֲרֵמַת הַשֶּׁלֶג וְאִיּוּם הַתִּנְשֶׁמֶת שֶׁבְּצַמֶּרֶת הָעֵץ. יֵשׁ לָנוּ חֹלֶד וְצִפּוֹר שְׁחוֹרַת צַוָּאר, הַנִּצְמֶדֶת לַשִּׁיפָה כְּמוֹ לַיְלָה. וְהַכְּלָבִים, אֲבָל הֵם מֵתִים כִּשְׁלִיחִים בְּחָזִיתוֹת מְרֻחָקוֹת.

אסיים סקירה קצרה זו בשני שירים מן היפים בשירתה של טורקה, המשלימים זה את זה באופן שבו הם מציגים אופציות של חיים ומוות, כניעה והתנגדות, מאגיה וריאליזם.
הנה הראשון, במלואו:

הַשָּׁמַיִם הֵם מְעִיל שֶׁבְּתוֹכוֹ פּוֹעֵם לֵב הָאֲדָמָה. הוֹי, רָאִיתִי אֶת הַזְּמַן בְּנָפְלוֹ לְאִטּוֹ לְתוֹךְ הָרוּחַ, אֶת הָעֲנָפִים בַּהֲנִצָּם לִכְדֵי דִּבּוּר אֵינְסוֹפִי וְאֶת הַצֶּ'לּוֹ הַחוּם שֶׁל הַסְּתָו כְּשֶׁהוּא נוֹדֵד לְבַדּוֹ בֵּין הַגְּזָעִים. לֹא אַהֲבָה חֲסְרַת-מָנוֹחַ אֶלָּא אַהֲבָה טוֹבָה מְמַלֵּאת אֶת הַלֵּב כְּמוֹ שֶׁהַשֶּׁלֶג מְמַלֵּא אֶת מְאוּרוֹת הַחֹרֶף. בְּמֶשֶׁך כָּל הַחֹרֶף קִּפֵּץ כַּדּוּר אָבָק קָטָן הָלוֹךְ וָשׁוֹב, הָאֶשְׁנַבִּים נִפְתְחוּ כְּדֵי שֶׁהַבְּכִי יָבוֹא וְיֵלֵךְ וּבֵין הָעֶרֶב לְבֵין הַלַּיְלָה שָׁר אֵיזֶשֶׁהוּ בָּהִיר מְצֻנָּן. אַהֲבָה טוֹבָה הִיא גֶּשֶׁר הַנּוֹשֵׂא אֶת הַמְּכוֹנִיוֹת הַמִּתְגַנְּבוֹת, אֶת גֶּשֶׁם הַשֶּׁלֶג. הִיא מְלַטֶּפֶת אֶת הָרֹאשׁ. אֶת הַשְּׂעָרוֹת וְאֶת הַמַּחְשָׁבוֹת כְּמוֹ שֶׁהַגֶּשֶׁם מְלַטֵּף אֶת בֵּית-הַהַבְרָאָה וְאֶת יַעַר הָאֳרָנִים הַזָּקֵן. כָּל הָאַהֲבָה כָּאן בַּשֶּׁלֶג הַמּוּעָט, בְּכַדּוּר הָאָבָק הַמּוֹסִיף לְהִתְכַּדְרֵר, בְּחֹפֶן הַבֹּץ שֶׁנָּעִים לְהַחְלִיק בּוֹ. אֵי-שָׁם מוֹלִיךְ הַגֶּשֶׁר לַמֶּרְחַקִּים. אֵי-שָׁם בּוֹהֲקִים הַתַּפּוּחִים בְּאֶמְצַע הַשֶּׁלֶג, וְהַגַּגּוֹת גּוֹלְשִׁים לְעֵבֶר עֲרֵמוֹתָיו. אֲבָל אֲנִי כְּבָר נוֹפֶלֶת לְאִטִּי וְכָךְ גַּם הַזְּמַן שֶׁבִּי. אֵין לִי מָה לוֹמַר עוֹד, הַנִּיחוּ לִי לָנוּחַ. נוֹתְרוּ רַק שְׁנֵי סְתָוִים, הָאֶחָד וְהָאַחֵר, שֶׁאָז נוֹשְׁרוֹת צַמּוֹת הַדָּגָן וְהַגַּרְגֵּר שׁוֹאֵף לְמוֹתוֹ, לַיָּחִיד שֶׁאוֹתוֹ הוּא יוֹדֵעַ לִפְנֵי שֶׁיֵּחָטֵף. בְּשֶׁקֶט, עַכְשָׁו בְּשֶׁקֶט מֻחְלָט. הַיּוֹם כְּבָר מַחְשִׁיךְ בִּי, לַלַּיְלָה יֵשׁ בֹּהַק מוּזָר.

(עמ' 102)

ההרגשה היא שכל ניסיון לפרק את השיר למרכיביו, תפרק גם את הקסם המצוי במעברים הקלים בין תמונה לתמונה, בין תחושה לתחושה - החל בפתיחה הקוסמית, האופראית כמעט ברוחה, וכלה בשורות מדויקות ומפעימות כמו "אַהֲבָה טוֹבָה הִיא גֶּשֶׁר, הַנּוֹשֵׂא אֶת הַמְּכוֹנִיוֹת הַמִּתְגַנְּבוֹת, אֶת גֶּשֶׁם הַשֶּׁלֶג." המחברות באופן זורם כל כך בין המופשט והקונקרטי. היסוד המאגי בשיר חזק ובולט, אך כדרכה של טורקה הוא איננו מנותק, אלא נובע מתוך החיים, מתוך הדברים בעצמם, מתוך האהבה עצמה. השיר מסתיים בתחושה של ויתור וכניעה העולים מתמונת הנפילה, מן הרצון לנוח ומתמונת צמות הדגן הנושרות - סמלים ברורים של מוות. ועם זאת, ההתקפלות הזו היא גם כניסה, חזרה, אל תוך יסודו של העולם, אל המקום שבו הנפש דומה למה שמחוצה לה, המשוררת היא שוב אחד עם העולם, המוות, הלילה: " הַיּוֹם כְּבָר מַחְשִׁיךְ בִּי, לַלַּיְלָה יֵשׁ בֹּהַק מוּזָר."
מול הוויתור המסוים הזה, עומדת הלוחמנות של שיר מרכזי אחר בשירת טורקה, מתוך ספרה הרביעי "האיש שאהב את אשתו יותר מדי". בשירי הספר הזה, ובכל אלו שבאו בעקבותיו, נוטשת טורקה את מבנה הפרוזה שאפיין כה רבים משיריה הקודמים. יתכן וחששה שהמבנה יהפוך למניירה מיותרת, ואולי גם ידעה שאיננה ממש זקוקה לו עוד, כיוון שמטרתו - שחרור שירתה והטענתה באנרגיות ויטאליות ובתנופה מוזיקלית - כבר הושגה. אך זוהי אותה משוררת. מתבודדת פקוחת עין ולב, רומנטיקנית מפוכחת, ובעיקר, כפי שהדבר ניכר בצורה הגלויה ביותר בשיר זה - שאמאנית אמיתית. מי שמתקיים בה חיבור בלתי אמצעי אל כוחו ועוצמתו של הטבע, ובעיקר מי שבאמצעות שפתה, יכולה להביא אותנו בסודן של האמיתות הפשוטות והטמירות כאחד המגולמות בו:

הַיּוֹם מָעַדְתִּי עַל עָנָף וְהַשְּׁבִיל, נַהֲרוֹ שֶׁל הַיַּעַר,
הִכָּה אוֹתִי בְּאֶגְרוֹף טַחַב, הַיְשֵׁר בְּלִבִּי.
הִתְנַשַׁפְתִּי שָׁם רֶגַע.
הַחַיָּה תָּמִיד שִׂמְחָה כְּשֶׁהִיא פּוֹגֶשֶׁת אֹכֶל,
הִיא שָׁרָה עַל כָּךְ גַּם אַחֲרֵי שֶׁהִיא אוֹכֶלֶת.
אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ לִי עֵינֵי בַּז וְנָמֵר:
הִלָּה צְהֻבָּה מִסָּבִיב לָאִישׁוֹן.
אֲנִי כְּחֻלַת עַיִן בְּדִיּוּק כְּמוֹ דַּרְדַּר כָּחֹל
מַמָּשׁ מִתַּחַת לְשָׁמַיִם הַכְּחֻלִים.
בַּשֶּׁלֶג אֲנִי יְרוּקָה וְחוּמָה, תָּמִיד בְּצֶבַע הָאֲדָמָה.
פְּעָמִים רַבּוֹת נִסְּתָה יָד גְּדוֹלָה
לִמְחוֹת וְלִמְחֹק אוֹתִי
כְּמוֹ שֶׁעוֹשִׂים לְדִמְעָה מְיֻתֶּרֶת
בִּקְצֵה הַמִּמְחָטָה.
הִיא נִסְּתָה בִּרְצִינוּת.
אֲבָל תָּמִיד הֵשַׁבְתִּי מִלְחָמָה שַׁעְרָה
כְּדֵי שֶׁאֶזְכֶּה לִחְיוֹת
יְרוּקָה כָּזֹאת, חוּמָה כָּזֹאת,
בַּיַּעַר בְּדַרְכּוֹ שֶׁל הַיַּעַר, עַל הָאֲדָמָה בְּצֶבַע הָאֲדָמָה.
לְחָבִיב אֲנִי חֲבִיבָה, אִי אֶפְשָׁר לְרָמוֹת אוֹתִי,
לַחַיָּה אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת בָּעֵינַיִם, וַאֲלְפֵי שָׁנִים מְדַבְּרוֹת
בְּלִי הֶגֶה.
אָכֵן, אֲנִי עֲיֵפָה, זְקֵנָה מַמָּשׁ כְּמוֹ אֶלֶף שָׁנִים,
אֲבָל מֵעוֹלָם לֹא הָיִיתִי כֹּה מוּכָנָה לְהֵאָבֵק כְּמוֹ שֶׁאֲנִי מוּכָנָה עַכְשָׁו.
בְּלִבִּי נוֹצָה אוֹ שֵׁן טוֹרֶפֶת.
מוּכָנָה לְלַטֵּף אוֹ לְהַכּוֹת.
בְּלִי לְהַסֵּס, מַהֵר.
לְבַד וְעַכְשָׁו.

(עמ' 124-123)

סירקה טורקה נולדה בהלסינקי, פינלנד, בשנת 1939, היא פרסמה שנים עשר ספרי שירה ומקובלת כאחת היוצרות החשובות מבני דורה. זכתה במספר פרסים חשובים בארצה. השתתפה בפסטיבל המשוררים של משכנות שאננים בשנים 1993, 2006.