מחשבות על שירה, תרבות והוראה

מאת ליאור שטרנברג

* נשמח לקבל תגובות למאמר ב"כתבו אלינו"

1.
המשורר חיים גורי נוהג לספר באירועים ציבוריים אליהם הוא מוזמן על מפגש עם בני נוער בבית הספר שהיווה עבורו חוויה מכוננת בכל הקשור להבנת מקומן של השירה ושפת התנ"ך בתרבות הישראלית הנוכחית: באותו מפגש ציטט גורי מן הזיכרון את שירה של רחל "מנגד" וביקש את תגובתם של השומעים. מהר מאד הוברר לו כי הם אינם מבינים את השיר היות והם אינם חולקים איתו את ההקשר המקראי של המילה "נבו": תמונת משה הניצב על הר נבו ורואה את הארץ שאליה לא יבוא. גורי מכנה מצב זה בשם "הנתק האסוציאטיבי" וחוזר ומספר את הסיפור הזה כמי שמציב תמרור אזהרה בוהק לנוכח התרבות הישראלית העכשווית.
קל מידי לפטור את דבריו של גורי כעוד קינה של הדור המבוגר שאיננו מבין עוד את שפתו של הדור הצעיר ומצר על ימים עברו בהם "השירה הייתה שירה". סיפורו של גורי הוא רק דוגמה אחת לקושי ההולך וגדל להשאיר את שפת השירה ואת שפת התנ"ך כמרכיבים חיים בתוך התרבות הישראלית המתפתחת.

2.
פעמים רבות מופנית אצבע מאשימה כלפי תוכנית לימודי הספרות בבתי הספר התיכוניים: "התוכנית כוללת יותר מדי מזה ופחות מדי מזה", "כותבי התוכנית מנותקים מן השירה העכשווית", "אין בה יצוג מספק למגזר כזה או אחר" ועוד כהנה וכהנה. אמנם, התוכנית לבגרות נוטה להיות קפואה לעיתים ולא אחת עולות תהיות לגבי הכללתו של שיר או אף משורר מסוים בתחום החובה, אבל כל אלה הם, בסופו של דבר, עניינים שוליים יחסית. גם את השיר היפה ביותר, גם את המשורר המלהיב יותר, ניתן ללמד באופן משמים וחסר השראה. ובאותה רוח - גם המורה הנלהב ורב ההשראה ביותר, יפול ככל הנראה חלל (יחד עם השיר היפה להלל שביקש ללמד) בפני קהל תלמידים הנעדר את ההקשרים התרבותיים המתאימים. זאת משום שהמורה לספרות, בשעתיים השבועיות הממוצעות הניתנות לו, אינו יכול להשלים פערים שראשיתם בגן החובה, בבית הספר היסודי או בנהייה אחר תרבות הרייטינג העכשווית (וזאת מבלי להזכיר שאת אותו שיר נפלא הוא ילמד לא אחת בשעה השמינית, מול 35-40 תלמידים שזה עתה סיימו את שיעור ההתעמלות והם מהבילים וסמוקים, והכיתה לא ממוזגת, או שסתם חסרים בה שולחנות או כסאות וכולי וכולי).
כך שכוונותיה של תוכנית הלימודים יכולות להיות מן הנעלות ביותר, אבל בשטח, בדרך כלל, קורים דברים אחרים.
מצב עניינים חמור זה יש לו שורש גם בתחום נוסף, התחום הכלכלי: אין מנוס מלקבוע שמשכורותיהם הנמוכות של המורים (כמו גם אלה של העובדים הסוציאלים והפסיכולוגים בשירות הציבורי למשל) משקפות את האופן שבו רואה אותם החברה. המורים הם בגדר "שליחי ציבור", חיילים במלחמה על "לב הנוער" ועל "התרבות העברית", אך נראה שהם אמורים לעשות זאת גם במשכורות מגוחכות ובתנאים בלתי נסבלים (האם באמת ניתן ללמד באופן אמיתי, לימוד לשמו, בכיתה צפופה של ארבעים תלמידים?).
בעיה זו מנוסחת בצורה מדויקת ביותר בשירו האירוני של רמי סערי, "מעמד המורים" בו מדברת אלינו אחת מאותן מורות אלמוניות:

לֹא רָכַשְׁתִּי אֶת הַשְׂכָּלָתִי
בְּאֵיזוֹ אוּנִיבֶרְסִיטָה מְצוּצָה מֵהָאֶצְבַּע:
שָׁנִים רַבּוֹת קָרָאתִי, לָמַדְתִּי, רָאִיתִי
וְחָיִיתִי אֶת הַחַיִּים. נָכוֹן: מְשַׁלְּמִים לִי
שְׂכַר עֲבָדִים, וְגוֹרָלִי תָּלוּי מִן הַסְּתָם
בְּוַעֲדוֹת כַּלְכְּלָנִים, בְּהַנְחָתוֹת
מִלְּמַעְלָה. אֲבָל מָה שֶׁאֲנִי עוֹשָׂה
כָּאן יוֹם יוֹם חוֹזֵר אֶל כֻּלָּנוּ-כֻּלְּכֶם
כְּמוֹ בּוּמֵרָנְגּ. לֹא מְשַׁנֶּה
מָה אֲנִי מְלַמֶּדֶת, אֲנִי מְחַנֶּכֶת רַק
כְּשֶׁיֵּשׁ לִי כֹּחַ.

...

כְּדַאי שֶׁתִּקְּחוּ אֶת זֶה בְּחֶשְׁבּוֹן.
יֵשׁ מְקוֹמוֹת מְכַבְּדֵי מוֹרֵיהֶם.
אוֹסְטְרַלְיָה לְמָשָׁל.

הבומרנג שעליו מדברת אותה מורה אלמונית מתווה את מעגל הקסמים של החינוך:
המורים הטובים בתוך המערכת הולכים ונשחקים, וצעירים מוכשרים אינם ממהרים להפוך להיות מורים בשל השכר, התנאים והמעמד הנמוך של המקצוע. התוצאה העגומה אינה נמדדת רק במבחני ההישג הרשמיים אלא בעיקר ביכולת ההולכת ומתדלדלת לדבר בשמם של מושגים חמקמקים כגון תרבות, שאר רוח, מסורת וערכים.

3.
אבל אולי לא הכל שחור, ואולי, לפעמים, יש למורה השפעה על תלמידיו, גם אם התנאים אינם מושלמים.
באחת ממסותיו היפות, מספר שיימוס היני, המשורר האירי, על הניסיון שהיה לו כמורה בבית ספר ציבורי באחד מאזוריה של בלפסט: אווירת הלימוד לא הייתה אידיאלית, בלשון המעטה, וכללה "לחץ קבוצתי, נורמות מצ'ואיסטיות אופיניות לחצר המשחקים של בית ספר לבנים, וביישנות מושרשת של בני מעמד הפועלים אל מול כל מה שנדף ממנו ניחוח יומרה של המעמד הבינוני." * ובכל זאת, אומר היני, "המיסתורין של העניין משך אותם ומדי פעם במהלך אותם שיעורי אנגלית, דבר מה לבש מובן והתמקד: למשך רגע מרוכז אחד המילים שלהן הקשיבו הפכו להיות מובנות ומשמעותיות באופן שלו מסוגלת רק השירה."
בהמשך המאמר עובר היני לתיאור משעשע ונוגע ללב של מנהל בית הספר הזה, מר מֵקְלָאוֵורְטִי, מחבר מוערך של סיפורים קצרים, שבמקום לשבת במשרדו ולעסוק בעניני הניהול השוטפים, הרגיש צורך עז לחלוק בחווית הלימוד והחינוך ועל כן היה היה נכנס מדי פעם לכיתות ומתחקר את המורה הצעיר ואת התלמידים:
"מר היני,'... "האם הם עובדים קשה בשבילך?' 'כן מר מקלאוורטי,' הייתי עונה. 'והאם אתה קורא איתם שירה?' 'הו, כן,' הייתי עונה,' בהחלט.' 'והאם אתה מבחין באיזשהו שיפור אצלם?' שאלה שהתשובה הנכונה עבורה הייתה 'כן, כמובן.' ואז, הוא היה מפנה, באורח מודגש ודרמטי, את תשומת לבו אלי ושואל, 'מר היני, כשאתה מתבונן בתמונה של נבחרת ראגבי בעיתון, האם אתה יכול להבחין, על פי המבט שעל פני השחקנים, מי מהם למד שירה?' ואני, בנאמנות ובהתמדה הייתי עונה, 'כן, מר מקלאוורטי, אני יכול.' ומר מקלאוורטי היה מהנהן בגאון ופונה בחזרה אל שולחנות התלמידים. 'הנה לכם, בנים,' הוא היה אומר. 'עבדו קשה ולא תמצאו את עצמכם שם למטה עם כל השאר, מודדים את המרחק שאליו אתם מגיעים ביריקה! יפה, מר היני!' ומיד היה מסתלק משם בהדרה ועזוז, בלתי נשכח ובעייתי כשירה עצמה."
והיני ממשיך ומסביר:
"כשאני אומר 'בעייתי', כל שאני מתכוון לו הוא שהשירה אינה יכולה להיות מוכחת באופן שבו אנו מוכיחים משפט מתמטי. מקלאוורטי היה יכול לשכנע אולי בהצהרתו כי השירה משנה בני אדם, רק משום שאני הייתי מוכן לשתף עמו פעולה. ובכל אופן, הבנים בכיתה ידעו שכל העסק היה העמדת פנים. אבל אלה הם בדיוק העמדת הפנים, האירוניה והתרחישים הפנטסטיים של הספרות שמסוגלים למשוך אותנו ולקרב אותנו לעצמנו."

מה שהיני מבקש לומר כאן הוא שאין תחליף ללהט, ואפילו הלהט הקומי, כפי שניכר במקרה זה, ולאמונה הפנימית העמוקה של המורה לספרות ביחס לערך ההומניסטי העמוק של השירה והספרות, גם במקומות שבהם נראה כי אין ביניהם ובין המציאות כל קשר סביר. בדבריו אלה מבקש היני לצייר את המורה האידיאלי לאו דווקא כרטוריקן מרהיב או כאיש ספר רב ידע, אלא בעיקר כמי שבזכות אהבתו למילים ואמונתו העמוקה בכוחן, יכול לשמש עבור התלמידים כמעין מגדלור, סמן המאותת אל מקום אפשרי אחר, שונה ממגרש המשחקים הכוחני או מרצף תוכניות הריאלטי בפריים טיים, מקום שהוא בו-זמנית אחר, אך באופן פרדוקסלי, גם קרוב במיוחד למי שאנחנו באמת. "הפרדוקס הגלום באמנויות," אומר היני, "הוא שהן כולן בגדר המצאה אך הן מאפשרות לנו ללמוד את האמת בנוגע למי ומה אנחנו, בהווה ובעתיד"

4.
המשורר הפולני זְבגינייב הרברט (בתרגומו של דוד וינפלד), לוקח אותנו צעד אחד נוסף הלאה בשירו "המורה לטבע", שיר שהוא מצבה חיה ומרגשת לאותו מורה, כפי שנחרת בזכרונו של הרברט הצעיר, כמו גם עדות מפעימה לאפשרות האנושית הגלומה בהוראה, וביחסי הגומלין שהיא מזמנת, לעיתים, בין אדם לאדם, ובין העבר לעתיד:

הוּא הָרִאשׁוֹן שֶׁהֶרְאָה לָנוּ
רֶגֶל שֶׁל פֶּגֶר צְפַרְדֵּעַ
שֶׁאִם מַחַט נוֹגַעַת בָּהּ
הִיא מִתְכַּוֶּצֶת בַּעֲוִית אַלִּימָה

הוּא הִכְנִיס אוֹתָנוּ
דֶּרֶךְ מִיקְרוֹסְקוֹפּ מֻזְהָב
בְּסוֹד חַיֵּי הָאִישׁוּת
שֶׁל סָב-סָבֵינוּ
דָּג הַסַּנְדָּל

הוּא הֵבִיא
גַּרְעִין שָׁחֹר
וְאָמַר: קַרְנֵי שִׁפּוֹן

בְּעִידוּדוֹ
הָיִיתִי לְאָב
בְּגִּיל עֶשֶׂר
כְּשֶׁאַחֲרֵי צִפִּיָּה דְּרוּכָה
צָץ מֵעַרְמוֹן שֶׁהוּשׁרה בְּמַיִם שֶׁנֶבֶט צָהֹב
וְהַכֹּל סָבִיב
פָּצַח בְּשִׁיר

ההומור העדין של הרברט הוא הסוואה מדודה היטב לרגש העמוק שמעורר בו זיכרון אותו מורה שבפשטות פתח בפניו צוהר אל עולם סמוי, אל הבריאה הגלומה בכל החי סביבנו;אך אירוני הוא שמורה זה שלימד את הטבע, את החיים, נהרג במלחמת העולם השנייה על ידי " הַפִּרְחָחִים מֵהַהִיסְטוֹרְיָה" כלשונו של הרברט.
מכל הסיבות הללו ניתן לראות את סיומו של השיר (כמו גם את השיר כולו) כמעין מחוה של כבוד והערכה כלפי אותו מורה וכביטוי של הוקרה על העיניים שהעניק לתלמידו לראות בהן את עולם התופעות, את הקרוב אלינו כל כך, שבדרך כלל איננו מזכים אותו ולו במבט נוסף. זוהי המתנה הגדולה ביותר האפשרית לאותו מורה מן העבר, ההוכחה כי העולם החוויתי והרגשי שאותו ביקש להעביר לתלמידיו, נקלט, נטמע והניב. העובדה כי המבט שהוריש המורה לתלמידו הוסט והפך להיות מבטו של המשורר במקום מבטו של המורה או חוקר הטבע, היא אך מקרה, שכן שני המבטים האלה מקורם אחד: פליאה ואהבה:

כַּאֲשֶׁר אֲנִי פּוֹגֵשׁ בִּשְׁבִיל יַעַר
חֶרֶק שֶׁמְּטַפֵּס בִּכְבֵדוּת
עַל תְּלוּלִית חוֹל
אֲנִי נִגַּשׁ

רוֹקֵעַ בְּרַגְלַי
וְאוֹמֵר:
- בֹּקֶר טוֹב אֲדוֹנִי הַמּוֹרֶה
תַּרְשֶׁה לִי לַעֲזֹר לְךָ

אֲנִי מַעֲבִיר אוֹתוֹ בִּזְהִירוּת
וּמַבִּיט אַחֲרָיו אֲרֻכּוֹת
עַד שֶׁהוּא נֶעֱלַם
בַּחֲדַר הַמּוֹרִים הָאָפֵל
שֶׁבִּקְצֵה מִסְדְּרוֹן הֶעָלִים

• המורה לטבע/ זביגנייב הרברט. מפולנית: דוד וינפלד
• מעמד המורים/ רמי סערי