כורת הפחם / אלישבע גרינבאום

בַּלֵּילוֹת אֲנִי זוֹחֶלֶת בְּמִנְהָרָה תַּת-קַרְקָעִית
שֶׁאֵינֶנִּי רוֹאָה אֶת סוֹפָהּ
כּוֹרָה מִלִּים מְפֻחָמוֹת
מִתּוֹךְ הַחֲשֵׁכָה.
הַאֻמְנָם אֲנִי גִדַּלְתִּי
אֶת יַעֲרוֹת הָעַד הַשְּׁחֹרִים הַלָּלוּ,
שֶׁנִתְאַבְּנוּ לְכוּר מַחְצָבְתִּי?

כָּל הַלַּיְלָה שׁוֹתֶקֶת מֵעָלַי הָאֲדָמָה
כְּבֵדָה כְּאִמִּי.

לִפְנוֹת בֹּקֶר, כְּשֶׁהַקֹּר נוֹשֵׁךְ בְּקִירוֹת הַחֶדֶר,
אֲנִי זוֹרֶקֶת עוֹד פֶּחָם לְתוֹךְ הַתַּנּוּר,
הוֹפֶכֶת וְהוֹפֶכֶת בְּרֶמֶץ הַמִּלִּים
מְתַרְגֶּמֶת שָׁחֹר לְצָלוּל.