כְּשֶׁהָיִיתִי בֶּן אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה
שָׁלְחוּ אוֹתִי לַעֲבֹד עַד מְאֻחָר מְאוֹד.
כְּשֶׁהָיִיתִי מַגִּיעַ הַבַּיְתָה, הָיְתָה אִמִּי נוֹטֶלֶת
אֶת רֹאשִׁי בֵּין יָדֶיהָ.

אֲנִי הָיִיתִי נַעַר שֶׁאָהַב אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הָאֲדָמָה
וְאֶת צַעֲקוֹת חֲבֵרַי בַּחֹרְשָׁה
וְאֶת הַמְּדוּרוֹת בַּלַּיְלָה
וְאֶת כָּל הַדְּבָרִים הַנּוֹתְנִים בְּרִיאוּת וְרֵעוּת
וְגוֹרְמִים לַלֵּב לִגְדֹּל.

בְּחָמֵשׁ בַּיּוֹם, בַּחֹרֶף,
הָיְתָה אִמִּי נִגֶּשֶׁת לְדֹפֶן מִטָּתִי
וְקוֹרֵאת לִי בִּשְׁמִי
וּמְלַטֶּפֶת אֶת פָּנַי עַד שֶׁאֶתְעוֹרֵר.

הָיִיתִי יוֹצֵא לָרְחוֹב וְהַשַּׁחַר טֶרֶם הִפְצִיעַ
וְנִרְאֶה הָיָה שֶׁעֵינַי מִתְקַשְּׁחוֹת מֵרֹב קֹר.

זֶה אֵינוֹ צוֹדֵק, אִם כִּי הָיָה יָפֶה
לָלֶכֶת בָּרְחוֹבוֹת וּלְהַקְשִׁיב לִצְעָדַי
וְלִשְׁמֹעַ אֶת לֵילָם שֶׁל הַיְּשֵׁנִים
וְלִתְפֹּשׂ אוֹתָם כַּהֲוָיָה אַחַת וִיחִידָה,
כְּאִלּוּ הָיוּ נָחִים מֵאוֹתוֹ קִיּוּם עַצְמוֹ,
כֻּלָּם שְׁקוּעִים בְּאוֹתוֹ חֲלוֹם.

נִכְנַסְתִּי לָעֲבוֹדָה.
הַמִּשְׂרָד
הִצְחִין, עָלוּב.
לְאַחֵר מִכֵּן
הִגִּיעוּ הַנָּשִׁים.
הִתְחִילוּ
לִשְׁטֹף בְּשֶׁקֶט.

עֶשְׂרִים שָׁנָה.
הָיִיתִי
נִלְעָג וְשָׁכוּחַ.
אֵינִי מֵבִין עוֹד אֶת הַלַּיְלָה
וְלֹא אֶת שִׁיר הַנְּעָרִים בְּכָרֵי הַדֶּשֶׁא.
וְאַף-עַל-פִּי-כֵן אֲנִי יוֹדֵעַ
שֶׁדְּבַר-מָה גָּדוֹל וַאֲמִתִּי יוֹתֵר מִמֶּנִּי
קַיָּם בִּי, הוֹלֵךְ בְּעַצְמוֹתַי:

אֲדָמָה בִּלְתִּי-נִלְאֵית,
חִתְמִי
אֶת הַשָּׁלוֹם שֶׁאַתְּ יוֹדַעַת.
תְּנִי
אֶת קִיּוּמֵנוּ
לָנוּ
עַצְמֵנוּ.