אֵינֶנִּי רוֹצֶה לָמוּת
בָּעִיר הַזּוֹ,
לְהִטָּמֵן בַּחֲרִיצֵי אַדְמָתָהּ
כְּפֶתֶק בַּכֹּתֶל.
בְּחַיַּי כָּתַבְתִּי לָהּ שִׁירִים.
בְּמוֹתִי אֲבַקֵּשׁ לָנוּחַ
בְּחֵיקוֹ שֶׁל פַּרְדֵּס חוֹבֵק
רוּחַ יָם.

שָׁכַחְנוּ בַּלַּיְלָה לִסְגֹּר אֶת הַחַלּוֹן.
הָעִיר פָּרְצָה אֵלֵינוּ פְּנִימָה.
מְכוֹנִיּוֹת חָצוּ אֶת הַסָּלוֹן בִּמְהִירוּת מֻפְרֶזֶת.
נְעָרִים הִשְׁתַּקְּעוּ בַּכֻּרְסָאוֹת, שָׁלְפוּ
סַכִּינִים לוֹהֲבוֹת וְהִדְלִיקוּ טֶלֶוִיזְיָה.
מִישֶׁהוּ רִסֵּס בַּשֵּׁרוּתִים סִיסְמָאוֹת
נֶגֶד הַהִתְנַתְּקוּת, מָוֶת לְרֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה.
בַּמִּטְבָּח, שְׁנֵי שׁוֹטְרִים סָטְרוּ לַעֲרָבִי מִשּׁוּעַפַאת
וְזָרְקוּ אוֹתוֹ לַנַּיֶּדֶת. אַתְּ שָׁקַעְתְּ
בְּשֵׁנָה עֲמֻקָּה. אֲנִי כָּל הַלַּיְלָה
חִפַּשְׂתִּי מִקְלָט בְּגוּפֵךְ.

ויזלטיר ברחוב בצלאל / יובל יבנה

הייתי נוסע בחיפושית האדומה במעלה רחוב בצלאל, וקצת אחרי פלאפל שלום ראיתי בלורית לבנה. בלוריות לבנות כאלה לא רואים פה הרבה; על ראשיהם של בעלי בַּסטות ודוכני פלאפל משתלטות קרחות מוקדמות המצמיחות קוצים אפורים. בלוריות לבנות שייכות לבעלי מלאכה ממין אחר – לאלה שאינם משכימים לפני עלות השחר ובוררים עגבניות, לאלה שאינם מתפיחים את ורידי צווארם בצעקות "קילו בשלוש שקל, לאלה שמלכותם איננה בעולם הזה. בינתיים היה אור אדום וראיתי את הפנים שמתחת לבלורית, פנים מוכרות, גם לבש מין מעיל גשם כזה, ארוך, שריד לתקופה הלונדונית. העיניים היו נפחדות, כמו עיניים של חיה נמלטת, כאילו כל קַצבי השוק והגְרִילְמֶנִים מהסטקיות רצים אחריו. ניסה לתפוס מונית, ירד לתוך הכביש והניף את היד במין תנועה נואשת, היה תפוס כבר. אני בתוך החיפושית האדומה, תקוע באור האדום, שאלתי את עצמי מאיפה הוא בא. אולי מאיזה ערב בבית הסופר או משיטוט ליד הבית שבו גרה הסטודנטית ההיא שזיין בחורף ההוא שנראה עכשיו כמו גן עדן מלאכותי שיצרו העשן המתוק והאש של תנור הנפט המסריח והלשון החמה שלה.
"תווי פנים עדינים, כמו של משורר, הייתי כותב אם הייתי צריך לתאר אותו. כן, אבל בעדינות הזו יש משהו קשה, כאילו הוא לא רואה אותנו באמת, כאילו יש לו סימפטיה לאנשים רק בתוך שורות השיר. הוא חוזר למדרכה, מחפש עוד מונית, מת לחזור לתל אביב, מאורת פיח לוהטת. פה הוא מת, הוא כלום, אף אחד לא משתין בכיוון שלו, אפילו הילדים הערבים של השוק מחייכים כשהוא עובר ועושים תנועות מגונות עם היד, הוא מדיף את הריח שמדיף הילד שתמיד חוטף מכות מכולם. פה לא מחזיקים הרבה מבלוריות לבנות, "וואלה, זה נראה חצי רגל בקבר. לך, לך, יא מתרומם, לך תתרגם שקספיר.
המבט המפוחד הזה, זה לא רק המקום, זה הזמן, אולי הוא היה צריך להישאר שם, עם לב מפוצץ מרוב שמש או ריאות מחוצות בצבת הסרטן. יאללה, שימצא כבר מונית, המוכר מפלאפל שלום כבר קולט אותו, מעל חצי מנה עם חריף הוא זורק את המבט הזה הלא סימפטי. בשוק מתחילים לספור את הכסף ולסגור את הבסטות, העגבניות יורדות לשתי שקל לקילו. עוד מעט הם יירדו לרחוב בצלאל, מתים לקצת בידור, לקצת דם. הוא דווקא יש לו שיר על זה שצריך לקחת שירים ולעשות איתם כל מיני דברים, אבל עוד מעט אלה יקחו את המשוררים. בראש צועד גְרִילְמֶן שלומי, מסריח מעשן ובשר וכתמי שומן דבוקים לשרשרת הזהב שעל החזה השעיר שלו. אחר כך רמי הקטן מהפיצוחים ואפללו
מהחמוצים ואברם כהן מהדגים. הם רק מחכים לתפוס אחד כזה שאין לו ויזה לירושלים, אזרח זר ממדינת תל אביב, ולא סתם – גם משורר עָאלֶכּ.
האמת, בתוך החיפושית האדומה, תקוע באור האדום, אני לא יודע אם אני נגדו או בעדו; הרי אחרי שהם יגמרו איתו הם יגיעו אלי. הוא זיין את יונה וולך, לא? אומרים שהיו לה איזה אלף. ממה הוא חי? בטח מתרגם, אבל מה עובר אצלו בראש עכשיו? מונית, לעזאזל, אין מוניות בעיר המחורבנת הזו, או אולי שורת שיר מתגנבת, אולי משהו על חיפושית אדומה תקועה באור האדום.
באמת יש משהו מעצבן בפרצוף שלו, מין קו כזה של זלזול בזוויות השפתיים, כאילו הוא בז לפלאפל על הבנאליות שלו, לועג לכביש על חוסר הדמיון שלו, משתעמם מכל האנשים האלה שהולכים ברחוב בלי חרוז ומשקל. מצד שני, המבט המפוחד בעיניים, כמו ילד אבוד, בא לך לקחת אותו ביד ולחלץ אותו מכאן. מאיר, בא לך להגיד, מאירק'ה, עזוב אותך מכל זה, הלא מאחורי כל הערים בלי קונספציות שמוּשָׁרוֹת בג'אז תזזיתי יש את המקום הרך, זה רק סיבוב קטן של הדברים. הרמזור מתחלף לירוק. יש משהו רומאי בפנים שלו, וִיזְלְטִירְיוּס, הראם של שדה השירה העברית, מת ברחוב בצלאל, הוכה על ידי ההמון, המוכר מפלאפל שלום העיד שהוא התחיל, הפתלוג קבע כי המוות נגרם כתוצאה מדקירה בשיפוד, המשטרה חוקרת, הוא חי ומת כמו משורר.