לִמְרֹחַ לְךָ לֶחֶם/ גלעד מאירי
כְּדֵי לִמְרֹחַ שׁוֹקוֹלָד
חֲרוּבִים סָמִיךְ עַל חַלָּה
בְּלִי שֶׁהַפַּת תִּתְפָּרֵק צָרִיךְ יַד
אָמָּן כְּשֶׁל דֶּדָלוּס, יַצִּיבָה וְקַלָּה.
בֹּקֶר שַׁבָּת, אֲנִי בַּמִּטְבָּח
רוֹדֶה עֲבוּרְךָ מִּמְרָח,
מִתְעַקֵּשׁ לְלַטֵּשׁ בְּסַכִּין עַד הַקָּשֶׁה,
אֵין צֹרֶךְ לְהָעִיר אֶת אִמְּךָ בִּשְׁבִיל זֶה
אַךְ בְּרֶגַע פֵּרוּרֵי שַׁעֲוָה נוֹצְצִים בֵּין הַכּוֹסוֹת
וְעַל קֶרֶשׁ הַחִתּוּךְ מֻטָּל זוּג פְּרוּסוֹת
כְּמוֹ כְּנָפָיו הַמְּחֹרָרוֹת שֶׁל אִיקָרוֹס.
אוּלַי עָדִיף הָיָה לִקְרֹעַ, לֹא לִפְרֹס:
אַתָּה דּוֹלֶה אֶת פְּנִים הַלֶּחֶם כְּמוֹ מִצִּדְפָּה
זוֹרֵק אֶת הַקְּלִפָּה לָאַשְׁפָּה.
