* / שחר ברם

דְּבַשׁ לַנְּמָלִים הָאֲדֻמּוֹת הָאוֹחֲזוֹת בִּשְׁמִי וּמְטַפְּסוֹת: יָכוֹל הָיִיתִי לְנַעֵר אוֹתָן יָכוֹל לִהְיוֹת אָכֵן (כָּעֵת, לְבַד בְּצֵל חֻפַּת הַלְּחָשִׁים הָאֵין סוֹפִית, אֲנִי נִזְכָּר) הָיָה. כָּל הַכָּבוֹד לַנְּמָלִים שֶׁרָחֲשׁוּ בְּאֲהָבוֹת עָבָר וּבְדַבַּשְׁתִּי נִתְלוּ. כְּבָר מְאֻחָר. עָלַי לִלְכֹּד אֶת מַאַחֵז הַנְּמָלִים שֶׁיְּחַלֵּץ אֶת שְׁמִי. הַמִּתְמוֹסֵס מָתוֹק בְּאֹדֶם עֲמָלָן.