|
|
מן הירח אני לוקח שיר כחול
על ספרו של ישראל הר, אֶבְיוֹן לִפְנֵי הַנִּצָּה, הוצאת קשב, 2005 (מהדורה שלישית)
מאת שי דותן.
|
|
בפסטיבל ימי שירה במדבר עמדתי ליד דוכן הספרים של הוצאת קשב ואספתי לחיקי ספרים.
לאחר ששילמתי, ניגש אלי המשורר אורי הולנדר, אחד מעורכי הוצאת קשב והמליץ לי על ספרו של
ישראל הר אֶבְיוֹן לִפְנֵי הַנִּצָּה. הוא אמר לי שכדאי שאכיר את ישראל ואת הספר הזה, מהדורה
מחודשת לספר שראה אור לראשונה בשנת 1962. הוא צדק.
כבר בשיר הראשון בספר, "פָּטוּר", הבנתי שלפני משורר רגיש, הבורר את מילותיו בקפידה,
עומד אביון לפני המלים:
אָבִי הָרַב
וְאִמִּי הַצַּדֶּקֶת
עֲסוּקִים בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר
וְאוֹתִי
הָרִאשׁוֹן מִן הַחַי
קָבְרוּ
מִחוּץ לַגָּדֵר.
כמה עוצמה חבויה בדיווח השקט, היבש לכאורה, בו כותב המשורר. ההורים עסוקים ביום
הקדוש (שבעה עשר בתמוז הוא יום צום, לזכר היום בו הובקעו חומות ירושלים והובילו
לחורבן בית שני) ואת הבן החי, קוברים מחוץ לגדר, מקום קבורתם של החוטאים הגדולים,
שאין להם מקום בקבר ישראל. קבורתו החיה של המשורר, הינה בבחינת ניתוק רגשי,
המעידה על זרות טוטאלית ביחס ההורים לבן. הדבר בא לידי ביטוי ביתר שאת לאור הפער
בין מעשיהם של ההורים. מחד עיסוק בזכרו של היום הקדוש ומאידך קבורה מחוץ לגדר. ואז
בא הבית השני של השיר:
רוֹדְפִים אָבוֹת וְאִמָּהוֹת אַחַר הַפַּרְנָסָה
בָּרְגָעִים שֶׁבֵּינָתַיִם
מִתְפַּלְּלִים לֶאֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם
שֶׁיַּרְבֶּה זַרְעֵנוּ וְכַסְפֵּנוּ
כָּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם.
לכאורה, מוזרה הבחירה של המשורר ב"אבות ואמהות", שהרי על חייו האישיים הוא כותב.
הבחירה בלשון רבים יש בה אולי כדי לתאר מצב לאומי, הלך נפש החורג מן האישי. נראה כי
המשורר יוצא לרגע מחוץ לד' אמותיו כדי להאשים דור אבות ואמהות, מן הרקע הדתי
אורתודוכסי, שנהגו בבניהם כפי שנהגו בו הוריו.
במישור האישי, השימוש בלשון רבים צובע באירוניה את אביו ואמו, הנוהים כמו כולם, כחלק
מן העדר, אחרי הקדושה והפרנסה, מתפללים לאלוהים שירבה זרעם, אולם את זרעם החי,
הממשי, קוברים מחוץ לגדר.
וַאֲנִי הַבְּכוֹר-
פֶּטֶר כָּל רֶחֶם-
פָּטוּר מִתְּפִלָּתָם
וּמֵעָנְשָׁם.
הבית השלישי, המסיים, משלים את הניתוק הרגשי בכך שגם הבן עצמו מתנתק מהוריו.
בניגוד לשני הבתים הראשונים, הבית האחרון מתחיל ב"אני", והמשורר כמי שעומד על דעתו
גמר אומר להשלים עם הניתוק הזה, ולפנות אל דרכו.
בחירתו של המשורר לפתוח את ספרו בשיר "פטור", מאירה את השיר באור נוסף לזה הגלוי
והאישי. ניתן לקוראו גם כשיר ארס-פואטי, בו המשורר מקונן על היותו משורר אחר,
מחוץ לגדר, לא מוכר. הוא פטור מתפילתם ומעונשם של אבות ואמהות השירה, חופשי ללכת
בדרכו הפואטית שלו (המשורר מנופף את נס המרד הפואטי שלו כלפי אלתרמן, בו זמנית עם
חבורת לקראת, שעשתה זאת ברעש גדול הרבה יותר). כך ניתן לקרוא גם את השיר השני
בספר, "הורים":
אֶת פִּי הֵם לֹא שָׁאֲלוּ.
וּכְשֶׁעָמַדְתִּי עַל דַּעְתִּי
הִמְרֵיתִי אָנֹכִי אֶת פִּיהֶם
וְהָיִיתִי לְבַד.
עֹשֶׁר לֹא עָשִׂיתִי
בַּיִת לֹא בָּנִיתִי
אִשָּׁה לֹא נָשָׂאתִי
בָּאוֹבוֹת לֹא דָּרַשְׁתִּי -
לִמְאוּם לֹא נִכְסַפְתִּי. עַתָּה
הִגַּעְתִּי עַד הֲלוֹם.
מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה!
כהמשך ישיר לשיר הפותח, הבחירה המודעת של המשורר להמרות את פי הוריו, למרוד וללכת
בדרכו שלו, טומנת בחובה חרות טוטאלית. אולם המשורר לא עשה דבר מאז שעזב את ביתו ולא
נכסף לדבר כלשהו. חירות זו אינה מקנה למשורר שקט, אלא פחד, תוך יצירת אלוזיה לחלום
יעקב מספר בראשית. השימוש באלוזיה הוא פרדוקסאלי במידה מסוימת, שכן המשורר, בניגוד
לסיפור המקראי, אינו רואה דבר ולא נכסף לדבר, והמקום הנורא אליו הגיע בסופו של דבר, ריק
מרוח, ומרוח אלוהים בפרט. אולם, קריאת השיר כהצהרה פואטית, יכולה להפוך את משמעותו,
ולהוביל למסקנה כי דווקא המרי הגדול של המשורר הוביל בסופו של דבר להרגשה של קדושה, כך
שהאלוזיה מחלום יעקב עולה בקנה אחד עם תחושתו של המשורר, שעצם מלאכת השירה, כדבר
היחיד שנותר למשורר בחייו, היא דבר נורא - בבחינת קדוש.
בשיר "תחיה" המשורר כמו חוזר בתשובה ביחס להוריו וקורא מתהומות מצוקתו אל אמו ואל
אהבתה:
...
עֲרָפֶל וֶעֱנוּת פָּנַיִךְ
חוֹתְרִים בִּבְשָׂרִי הֶחָנוּט.
.
.
אָבִי עָטוּף בְּטַלִּיתוֹ
וְאָסוּר בִּתְפִלָּיו.
אֲנִי אֵלַיִךְ אֲהוּבָה אָסוּר
בַּעֲבוֹתוֹת
נָע וָנָד.
קריאה ההופכת נואשת יותר בחלקו השני של השיר:
אִ-מָּא! בְּנֵךְ נִשְׁטָף בַּזֶּרֶם הַהוֹלֵךְ
לַקֹּטֶב הַלָּבָן.
אך בשיר "פרח הלימון", הסוגר את החלק הראשון, המשורר נושא תפילה שבתום מסע חייו,
תהא נשמתו צרורה במקלעת זהב שערה של אימו, וגם:
תְּהִי נִשְׁמָתִי צְרוּרָה
בְּכֶלֶא
שֵׁישׁ גֵּוֵךְ הַפּוֹרֵחַ בֶּהָדָר.
המשורר יודע שרק במותו יוכל לחזור אל חיק אמו, אך תקוותו היא שאיחוד זה לא יהיה בנשמתה,
אלא דווקא בזיכרון הארצי של אמו, במקלעת זהב שערה ושיש גווה.
הביטוי הארצי והמוחשי של האהבה לאם מוביל אותנו אל השער השני של הספר, "אביון לפני
הנצה". מחזור בן עשרים ושבעה שירי אהבה, המהווה למעשה, הן בהיקף והן בנושא, את לב ליבו
של הספר.
מושא השירים היא אישה רבת פנים, שאף משמיעה את קולה באחדים מן השירים. היא אהובה
ומושא געגועים "פָּנַיִךְ שֶׁאָבְדוּ לִי/בְּעֵרֶב זֶה/שָׁבוּ עָלוּ/ מִתַּחְתִּיּוֹת שְׁוָקִים", ובשיר יפה אחר היא אף
תחליף לשכינה עצמה "אִם זָהָב בָּאֵשׁ יִבָּחֵן/אֲנִי נוֹשֵׂא בְּחָזִי אֶת הַכּוּר... ///אוֹתָךְ שִׁוִּיתִי לְנֶגְדִּי
תָּמִיד". ובנוסף, אישה זו היא גם לא פעם אותה אם אבודה מן הפרק הראשון (שיר מס' V):
אֲנִי מַבִּיט בְּעֵינַיִךְ וְרוֹאֶה
קִטְעֵי שָׁמַיִם כְּלֶחֶם פָּרוּס
וְיֶלֶד קָטָן בִּשְׂפָתַיִךְ מְבַקֵּשׁ
אֶת מֶלַח-חַיָּיו.
ובשיר XVII:
אֲנִי רוֹצֶה לָשׁוּב
אֶל הָרֶגַע שֶׁבּוֹ הָזִיתִי
נִצַּת גּוּף בְּאֵשׁ נֶפֶשׁ
וְעוֹדִי נֶחְבַּל בְּבֶטֶן אֵם.
גם מבלי להיכנס לכל העושר המבני של פרק זה ולריבוי הקולות שבו (קול המשורר, קולה של
האישה האהובה, שיר קינה אל רֵעַ שליווה את חיי המשורר ואבד, אזכורם של בני משפחה ועוד),
ניתן לומר כי המשורר מצליח להעמיד שירת אהבה מרתקת, עשירה וספוגת געגועים. אחרי שכבלי
האמונה והמשפחה נותקו, המשורר תוהה לאן יפליג כעת, "מָתַי יוּרַם הָעֹגֶן, יַעֲלֶה/ הַנֵּס"? ואנו
מבינים מהר מאוד כי הנס היחיד האפשרי הוא נס האהבה. כך, למשל, בשיר XIII:
כָּל פְּרִידָה הִיא מָוֶת.
הָרוּחַ מִן הַיָּם.
עָלֶה מֵעֵץ.
עֻבָּר מֵרֶחֶם.
אֲנִי מִמֵּךְ.
.
.
.
כַּמָּה זְמַן צָרִיךְ עוֹד לַחֲלֹף
עַד שֶׁתַּעַצְמִי אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בְּעֵינַי
עַד שֶׁשּׁוּב אֲנַשֵּׁק אֶת עֵינַיִךְ
עַד שֶׁשּׁוּב נִפָּגֵשׁ
כְּמוֹ רוֹצֵחַ נִרְדָּף
אֲנִי נִמְלָט מֵאֵינוּתֵךְ.
הדימויים בהם בוחר המשורר לתאר את געגועיו לאהובתו, מצביעים על כך שהמשורר לכאורה
קשור בחבל הטבור אל הכמיהה הביאליקית של "והיי לי אם ואחות", ולאור הביוגרפיה של
המשורר, המסופרת לנו בחלקו הראשון של הספר, אותה כמיהה בהחלט מובנת. אולם המשורר
איננו מוותר על הצד החושני שבאהבה, אהבתו איננה רק בגדר מקלט או קן של נחמה. כך, למשל
בשיר XVI:
רֵיחֵךְ רֵיחַ סְתָיו
מָתוֹק, חֲגִיגִי וַעֲרִירִי
בָּא בְּדָמִי וּבִבְשָׂרִי
כְּמַנְגִּינַת עוּגָב
ובשיר היפה XXV:
לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹ הַיּוֹם
עֵר כְּלִפְנֵי גַּרְדּוֹם
לִזְרֹם
אֶל חַגְוֵי נַפְשֵׁךְ כַּלָּה
דּוֹהֵר כְּמוֹ נָהָר.
הפרק השלישי של הספר מכיל שני שירים בלבד. הראשון, "מוות בתל-אביב", אוצר אולי באופן
המובהק ביותר את הפואטיקה המיוחדת של ישראל הר. שיטוט בין מציאות והזיה, אלוזיות
תנ"כיות, נגיעה עדינה במיתוסים, תמונות ריאליסטיות מחד, ותמונות סוריאליסטיות מאידך. כך,
למשל, המוות בשיר "מוות בתל-אביב" מתגלה אל המשורר ברגע בו הוא פותח את החלון בלילה:
מַלְאָךְ לָבָן בִּגְלִימָה יְרֻקָּה וְנֵזֶר שָׁחוֹר לְרֹאשׁוֹ
מוֹבִיל בְּיָדוֹ
יַלְדָּה קְטַנָּה לְבוּשָׁה כֻּתֹּנֶת לְבָנָה בְּפַסִּים אֲדֻמִּים.
אין ספק כי זוהי תמונה ייחודית, סוריאליסטית כמעט. המשורר יוצא אחרי הדמויות למסע לילי,
מקשיב לילדה פורטת על נבל, ומבקש את רחמיו של האל. לכל אורך מסעו הלילי, המשורר שואל
את עצמו לאן פניו מועדות בחושך, עד אשר עולה השחר ותם המסע ותמונת מותו - התשובה
לשאלות כולן - מתגלה לנגד עיניו, בתמונה סוריאליסטית ומפחידה:
עִם שַׁחַר רָאִיתִי אֶת עַצְמִי.
גּוּפִי הָיָה יָשָׁר כִּמְטִיל-פְּלָדָה שֶׁהוּצַן.
יָדַי עַל רֹאשִׁי. עוֹרִי מָתוּחַ.
פָּנַי מוּסַבּוֹת אֶל מְבוֹא-הַשֶּׁמֶשׁ.
שְׁנֵי הָעֲרוּצִים שֶׁסָּגְרוּ עַל פִּי מָלְאוּ יָם לְבַנְבַּן-יְרַקְרַק.
עַל חָזִי רָבַץ חָתוּל שָׁחוֹר
וְצִחְצֵחַ אֶת שִׁנָּיו בְּצוּק סַנְטֵרִי.
לִמְרַאֲשׁוֹתַי דָּלְקוּ שְׁנֵי נֵרוֹת.
אֲהָהּ, אֵלִי, חֲמֹל עָלַי.
אבל המשורר בוחר לסיים את הספר ואת המסע כולו, בשיר מסוג אחר, שאף הוא קשור במוות:
מִן הַיָּרֵחַ אֲנִי לוֹקֵחַ
שִׁיר כָּחוֹל
כָּסוֹת עֶרְיָה עַד אֶגְוָע
אָשׁוּב טָמוּן בַּחוֹל
בחירתו של המשורר לסיים את הספר בשיר ארס-פואטי, מחזירה אותנו לקריאה מחודשת
בשירים הפותחים את הספר, הגורמים לנו לחשוב כי לא רק סיפור חייו האישי של המשורר אצור
בשירים אלו, אלא גם דרכו הפואטית.
במישור האישי, בחירתו הקשה של המשורר, ההתנתקות מהמשפחה ואובדן האמונה, אהבתו
הרחוקה, התלויה לעתים בהיותו נע ונד כמטוטלת של געגוע, הותירו את נפשו חשופה אל העולם.
השירה משמשת לו כסות למערומי נפשו. אך השירה איננה מתת, היא צורך קיומי שיש לקחת ללא
רשות מן הירח, עד אשר ישוב המשורר אל העפר.
קישורים:
לקסיקון ספרות העברית החדשה
 
| |
|
