'על היש הפואטי': עיון בשני קבצי שיריו של תמיר גרינברג דרך הביקורת מאת אריאל לוינסון

תמיר גרינברג הוא המשורר האהוב עליי מזה חמש שנים, לאחר יציאת קובץ שיריו השני 'על הנפש הצמאה' ולאחר שקראתי את מאמר הביקורת של בתיה גור ז"ל שהתפרסם ב'תרבות וספרות' של הארץ לפני חמש שנים. "קשה לומר", כותבת גור,"שהוא ('על הנפש הצמאה' - א.ל.) עולה על ספר שיריו הראשון, אבל ודאי שאינו נופל ממנו". שני הקבצים מעמידים לפנינו רשת פרושת משמעות של שירת אבל ואלגיות, שירי אהבה ואודות, שירי מסע ושירת החדר הבודד כשאף אחד מהנושאים לא זוכה לטיפול שנופל מרמת חברו. רמת הכתיבה היציבה, הנובעת מעדינות, רגישות ושפה שירית אחידה ובוגרת המתרכבת יחד ליצירתה של עמדה פואטית מרתקת היא נדירה מאוד בתמונת המצב השירית בימינו ועל כן, יוצאת דופן. בעמודים להלן אנסה לשרטט בחופזה תמונת כללית של רושם שני קבצי השירה הללו, יחסם אחד לשני ויחסה של הביקורת אליהם.

דיוקן עצמי עם קוונט וחתול מת
ספר שיריו הראשון של גרינברג זכה עם יציאתו בשנת 1992 בפרס הביכורים ע"ש ירוחם לוריא. חבר השופטים של הפרס כלל את חנן חבר, חיים באר ופביאנה חפץ. חנן חבר אף היה מבין מבקריו של ספר שיריו השני ונגיעתו של מבקר חשוב כחבר ביצירה שירית טרייה ורעננה זו מעידה על אופי התקבלותה המיידי אל תוך השירה המבטיחה של שנות התשעים והאלפיים. על זכייתו של הקובץ בפרס כותב רפי וייכרט ברשימתו על הקובץ: "התוצאה היא ספר ביכורים מרשים" אך הוא מודה ש"קצת מוזר לכנות את הקובץ בתואר ספר ביכורים, שכן אין בו כמעט ששירים שמעידים על חוסר בגרות שירית, לשונית או חוויתית. זהו קובץ בשל, שלהוציא מעידות אחדות, בעיקר בשירים הקצרים בחלקיו האחרונים, מכיל שירים שהם פשוט טובים." מה שמאפיין יותר מכל את הקובץ ומה שמעניק לו את החזות הבוגרת והייחודית הוא סידורו במחזורי שירים כוללים המורכבים משירים בודדים אך מרכיבים סך שלם: חמישה שירי אבל, שלושה שירים על פואטיקה, ארבעה שירי מסע ושישה שירי חורף. מערכות שירים אלו מאפשרים למשורר לגעת באופן מעמיק בחוויות קיומיות אלו ולחמוק מן הניסיון, הגובל באבסורד שבניסיון לכוללם יחד בשיר יחיד. וכך, השירים גם נוגעים אחד בשני, משוחחים זה עם זה ויוצרים ביחד מבנה מורכב ושלם העולה על סך חלקיו. דרך מחזורי השירים הללו ניתן לעמוד ביתר קלות על התימות המרכזיות בהן בחר גרינברג לעסוק. המוות והאבל והניסיון השירי לגעת בתחומים 'אינסופיים' אלו מרחפים מעל לקובץ, כמו מעל הקובץ השני, אך נדמה שהעיסוק בהם דרך מחזורי שירים רחבים מעניק לשירה זו רובד של אינטנסיביות מתעצמת ההולכת וגוברת והולכת ומתחדדת עם התקדמות הקריאה. בשירי מחזור האבל למשל המשורר מתקדם מזיכרון האבל הראשון של ילדותו (אבל על חתול שחור שמת) ועד לרסיסי האבל המתמיד של חיים שממשיכים הלאה.

מאפיין נוסף של שירת גרינברג הוא האופן בו "האבסטרקציה ממוקדת באמצעים קונקרטיים" כדברי שמואל שתל ברשימת הביקורת שלו על הקובץ. גרינברג בוחר בנוסחאות מתמטיות ופיסיקאליות, בעולם מושגים מדעי וקר דווקא כדי לנסות ולהאיר את צדו השני, המוסתר, של המופשט. הפירוק הקר של השלם לחלקיו הקטנים והאופן בו המשורר סופר ללא הרף את מרכיבי השלם בניסיון להרכיבו מחדש לתוך עולם שירי הם מהמאפיינים המובהקים של הפואטיקה הייחודית הזו. בעיקר בשירים העוסקים במוות, הפואטיקה הזו לכאורה גם 'הורגת' את המושגים כדי להחיות את המילים מחדש (ראה בייחוד השירים 'אלגיה', 'משואה', 'טועה'). הדו שיח המעמיק שמנהל גרינברג עם השירה המערבית לדורותיה עוזר לו להציב רף גבוה, אך אין מדובר בשימוש זול או ניכוס של תכונות קלאסיות אלא דווקא בקרקע חדשה. ג'ון דאן, ט.ס. אליוט, ארתור רמבו, בורחס, קוואפיס וסאפפו הם רק חלק מהשמות שגרינברג כלל לא טורח להסתירם או אף לצטט מהם. ההיכרות המעמיקה של עם הקאנון המערבי, בשילוב עם הז'רגון המדעי הפיסיקלי, השפה הקרה והטון היבש והאנטי-פאתטי יוצרים תרכובת חזקה של שירה אינטלקטואלית ומעמיקה מאוד שאינה מציבה סביב עצמה גדרות או סייגים המקשים את הנגישות אל המשמעות. או כפי שכותב זאת וייכרט: "לסיכום, ובלי למצות כלל את עולמם של השירים, זוהי שירה אינטליגנטית, בשלה ומגובשת. גרינברג יודע מה הוא רוצה להפיק ממיתרי השיר והוא עושה זאת בהצלחה. לעניות דעתי, בקובץ שלפנינו נולד משורר שעוד ידובר בו."

על הנפש הצמאה
בראיון שערך בני ציפר עם המשורר עם צאת קובץ שיריו השני מספר גרינברג על הקושי לכתוב לאחר פרסום הקובץ הראשון: "אם לא היו לוחצים עלי, הספר הזה היה יכול לקחת עוד חמש שנים [...] האמת היא שאחרי הספר הראשון נכנסתי למצוקה. הספר קיבל ביקורות טובות, ואני לא הייתי מסוגל לכתוב יותר, ואם כתבתי אלה היו דברים איומים, כי הכרחתי את עצמי לכתוב. פתאום אמרתי לעצמי: אוי ואבוי, אני משורר, אני צריך לכתוב כמו משורר, וזה שיתק אותי לחלוטין".ייתכן וניתן קרוא את השיר הראשן בקובץ כתיאור של חוויה זו, של הניסיון לכתוב והניסיון לחמוק מהצורך המלאכותי או ההגדרה של הכותב את עצמו ואת שירתו. שם השיר, שייתכן ואף הוא מעיד על עניין זה הוא ' וידויו של ג.מ.' השיר נפתח בעשרים וארבע שעות המוקדשות לאגס. המשורר יושב ומביט באגס, כפי שהוא מביט בתפוח בשיר 'פרי', ומנסה לכתוב."אם רק אהב דיי, בתם ובמסירות/ ינעם לי טעם האגס." אך המשורר לא יכול לכתוב כי "בתוך החלל של בית חזי/ יבשה קנוקנת גפן" החלל הפנימי בתוכו צומח לו היין הנפשי, זה המזין את המשורר, מכיל גפן יבשה, ריקה ממילים, תוכן וארוס. "אמרתי בלבי, אם רק/ אכתוב מתוך יראת כבוד/ ותשוקת דעת, אולי תצליח לשוני/ ללכד טיפה של טל, וזו תרוה את הקנוקנת שתצמח למעני/ ענב מתוק." בסיום השיר שוב חושף המשורר את ריקניותו והתרוקנותו בזמן שעבר. "מתוף המלים הרבות שהכברתי/ נותרו בזכרוני רק אותם /משפטים ספורים שגנבתי/ מן החכמים ממני, כגון זה/ על אודות חלופיותו של היופי/ או זה המשבח את השמחה/ שבמשיכה הארוטית." שני דברים במשפט אחרון זה יוצרים אצלנו את הקשר בין הקובץ הראשון לשני. ראשית, משפטי החכמים, אותם משוררים אליהם הוא מרבה להתייחס בקובץ הראשון. אך המעניין הוא שבקובץ זה מתמעט בהרבה מספר ההתייחסויות המפורשות לשירת העבר הקלאסית. ההתייחסויות הבודדות לשירתם של אחרים בקובץ השני של גרינברג כבר אינן 'שיחה' עם משורר זה או אחר אלא עם הקורפוס והקאנון בשלמותו, כפי שניתן לראות בשיר 'על היש הפיסיקאלי' פסקה 3.1.2, מהפסקאות היפות ביותר בספר: "באשר לבדידותי - טענתכם מגחכת./ אני מוקף בידידים רבים, ואם תאמרו/ שרבם גועו לפני מאות שנים/ אשיב שהבל דבריכם. הם כאן, אתי,/ על המדף, ליד שלחן העבודה או במטה,/ ובנוסף - ורשאים אתם לראות בזה דברי בקורת - / בכל אשר אלך הם יהיו עמי." או למשל בשיר 'המתים': "אם תאות לשבת לצדי/ ולו רק לשעה אחת, אקרא לך/ משיריהם של הטובים ממני,/ אלה, אצילי הרוח/ שאפרם רווי תשוקה/ ואהבת אמת." דווקא העדות הזו על מרכזיותם של 'זכרונותיו' השיריים ייתכן ומאפשר לו להשתחרר ולכתוב קובץ 'עצמאי' הרבה יותר ופחות אינטר-טקסטואלי. שנית, אותם משפטים קלאסיים המלאים פאתוס ועוסקים בחלופיות היופי ושמחת הארוטיקה מהווים את האנטיתזה לשירת גרינברג עצמו. אכן, גם הוא לא רק שאינו נמנע מלעסוק בתימות הקלאסיות הללו אך הוא עושה זאת בטון אחר, חדש: "איפוק של פאתוס גלוי", כותבת המבקרת בתיה גור ז"ל, "הוא דווקא ממאפייני סגנונו של גרינברג".
שמו של הקובץ 'על הנפש הצמאה' מעמיד אותנו בין חיבורים קלאסיים אחרים כגון" על הנשגב" ואחרים. ואכן, כפי שכותב חנן חבר בביקורתו על הקובץ ממשיך גרינברג את הדו-שיח של הקלאסיקה עם השגב. "שיריו של גרינברג מכריזים על הצמא לנשגב באמצעות ההצבעה על ההעדר ועל האין. אלה אינם שירים על אודות הנשגב אלא הצעות מסעירות לחוות את הנשגב". או, כפי שאומר זאת גרינברג עצמו בראיון עם בני ציפר: "יש לי הרגשה שהשירה של המאה העשרים, ולא רק היא, אלא גם הפרוזה והאמנות הפלסטית במאה השנים האחרונות, התרכזו יותר מדי בצדדים הבהמיים של הקיום [...] אנו חיים בחברה יצרית, כוחנית ואלימה. אני מאמין שהאמן בתוך חברה כזאת צריך לנסות לחשוף דווקא את היסוד האצילי שבנפש האדם, ולא להוסיף כיעור על כיעור." הביטוי היוצא הדופן של תימה זו בקובץ לפעמים גולש עד לפאתוס צרוף שגם הוא כאילו נכתב על ידי הוראטיוס או קאטולוס, כפי שניתן לראות בשיר הקצר, התמציתי אך הכולל כל 'אלכסנדר שיכור' שהוא אגב השיר האהוב עלי בקובץ:

אֶגְנֹב לִי אֶת הָאֵשׁ כֻּלָּהּ. אָשִׁיר. אֶנְדֹּד.
אֶבְנֶה עָרִים וְאַחְרִיבַן. אֶצְלֹל
אֶל מְצוּלוֹת הַזְּמַן. אֶחְקֹר אֶת הַמָּקוֹם
שֶׁבּוֹ קָצֶה יֵשׁ לָעוֹלָם, אֶת הַשָּׁחֹר
אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לוֹ, וְגַם אֶת הָאָפֵל מִכָּל,
זֶה הַחוֹמֵק בַּלַּיְלָה כְּמוֹ קְלָלָה אֶל תּוֹךְ לִבִּי.
הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר אֶתְעוֹרֵר. אֶשְׁתֶּה חָלָב וְאֶטַּהֵר.
אֲנִי הָאֵל. תְּהִלָּתִי תֵּצֵא מֵאַפְרִיקָה וְעַד
לְבֵית אִמִּי, וּכְשֶׁתַּגִּיעַ שְׁעָתִי
אֶגְוַע בְּיִסּוּרִים קָשִׁים.
('אלכסנדר שיכור', עמ' 11)

אכן, הפאתוס נוכח במלוא עוצמתו ומעודן לבסוף. חשוב לציין שזהו שיר יוצא דופן או כפי שאומרים חז"ל 'יוצא מן הכלל שלא על עצמו יצא ללמד אלא על הכלל כולו'. המשיכה החוויתית לנשגב נוכחת ביותר בקובץ זה ואינה קיימת כמעט כלל בקובץ הקודם. אך פאתוס גלוי מעין זה עדיין נדיר ועל פי רוב מפורק לגורמים או מועבר דרך שפה מדעית או קונקרטית כפי שראינו בספר הראשון. אם כן, ישנן כאן, זו לצד זו, המשכיות פואטית של יסודות שירתו לצד נטייה חדה ומרתקת המעידה על יצירתיות, השתנות ומקוריות. גרינברג עצמו מתייחס להבדל המשמעותי הזה בין הקובץ הראשון לשני (מתוך הראיון עם בני ציפר): "בספר הראשון שלי לא נתתי דרור לרגשותי. במקומות רבים הקהיתי במכוון את עוצמת הרגש, בכוונה גם הקהיתי את המשקל כי הייתי חסר בטחון. במשך הזמן רכשתי את הבטחון לכתוב כמו שאני מאמין שאני צריך לכתוב. אני חושב שכתיבה תמיד היא הליכה על הסף שמעברו האחר אורב השמאלץ. אבל אם אני מבקש להשאר נאמן לעצמי, אם אני מבקש להביע את הדברים העמוקים ביותר שביכולתי להביע - אין ברירה אלא להסתכן."
מגמה נוספת של המשכיות לצד חדשנות מופיעה ביחס בין התימות למחזורי השירים. אם בקובץ הראשון קראנו מחזורי שירים תמאטיים, אזי בקובץ זה מופיע רק מחזור יחיד - יצירת המופת 'על היש הפיסיקאלי'. בקובץ זה השירים בודדים אך עדיין ניתן לראות נימים נימים המחברים את אותם נושאים של מוות, אבל ואהבה המופיעים במרכז הקובץ הראשון. הנושאים הם אותם נושאים, אך נדמה שהפעם הם מאורגנים סביב עקרון מארגן אחר וחדש.
בקובץ זה, זהותו ההומוסקסואלית של המשורר אינה מוסתרת אלא נחשפת בגלוי וייתכן אף שבגילויה המזהיר והמרתק ביותר בספרות העברית החדשה. המוות והאבל אינם אותם נושאים כלליים ואוניברסליים אלא דווקא שיריו על האהוב החי ( 'הסטוריה, 'תגלית', 'ריס, 'המתים', 'העיר') והאהוב המת ('בו', 'באחד שאין בלתו', 'תמהני אם היתה לו דמות'). הבדידות הקיומית המתגבשת בשירים, שוב , אינה אוניברסלית אלא בדידותו של הומוסקסואל הרוצה בזוגיות ובאבהות. השיר 'בן' שמשוחח בגלוי עם שיריהן של רחל ולאה גולדברג מעמיד בפעם הראשונה ובאופן הלגיטימי ביותר שניתן להעלות על הדעת את בעיית המשכיות הזרע של האהבה שאינה הטרוסקסואלית ועל כן אינה מתגשמת ב'פרו ורבו'.

סיכום
היו לנו ביקורות מהללות, הייתה לנו הערכה עצומה של נותני הטון ושל משוררים אחרים לבשורה הפואטית של גרינברג, הייתה לנו התקבלות מרשימה. אך כאן אנו עומדים על חסרונה של הביקורת ביחס למחקר. כפי שאמרנו, מעט מאוד , אם בכלל, נכתב על שירתו של גרינברג שגם אם היא לא פורצת דרך במובן הקלאסי היא חדשנית, מרתקת, מקורית וייחודית. אמנם אני לא אובייקטיבי ומזה חמש שנים אני הולך ומפציר באוזני חבריי ובעיקר חבריי לספסל הלימודים שתמיר גרינברג הוא המשורר הטוב ביותר שכותב שירה עברית היום. ואחרי כמה שנתיים של לימוד וקריאת שירה, ישנה וחדשה, אני לא חוזר בי.