"ספקות ואהבות עושים את העולם לתחוח" - על השירה הפוליטית של אלן גינזברג מאת יובל יבנה

מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים,
לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם
פְּרָחִים בָּאָבִיב.
(יהודה עמיחי - "המקום שבו אנו צודקים")

1. "המודל הצודק"

האנתולוגיה בעט ברזל (הוצאת חרגול, 2005), שערכה המשוררת טל ניצן, עוסקת בשירי מחאה נגד הכיבוש שנכתבו על ידי משוררים ישראלים בין השנים 1984 ו 2004. כפי שמעידה העורכת באחרית הדבר שכתבה, האנתולוגיה (הכוללת תשעים ותשעה שירים מאת ארבעים וחמישה משוררים) מעידה על "התעוררות ספרותית ומוסרית" שחלה בחמש השנים האחרונות.
באנתולוגיה אכן מיוצגים מגוון של משוררים, כפי שמיטיבה העורכת להדגים באחרית הדבר - "מטוביה ריבנר שעדיין נלמד בבתי הספר כ'משורר שואה' ועד גיל אנגלשטיין, תלמיד תיכון".
יחד עם זאת, קריאה של המשוררים השונים מגלה שעל אף ההבדלים הדוריים, הסגנוניים והפוליטיים הרי שרובם המכריע ראו לעיניהם מודל מאוד מסויים של שירה פוליטית כאשר ישבו לכתוב את השירים הנכללים באנתולוגיה. מודל זה, שאני מכנה "המודל הצודק", מתאפיין בשלוש הנחות יסוד עיקריות:
- העמדה המובעת בשיר היא עמדה צודקת באופן מוחלט ואין כל מקום לספקות לגביה
- שיר המביע עמדה פוליטית צריך לעסוק אך ורק בנושא הפוליטי הרלבנטי (הכיבוש, במקרה של בעט ברזל) ואין לעסוק במסגרתו בנושאים לא פוליטיים
- שירה פוליטית היא עניין רציני - אין כאן מקום להומור.

מנקודת המבט הפוליטית/מוסרית, "המודל הצודק" נראה הגיוני בהחלט - קודם כל, בעניינים מוסריים כמו ההתנגדות לכיבוש ולעוולותיו אין מקום למורכבות ויחסיות - או שאתה נגד העוולה באופן מוחלט או שאתה תומך בה (לפחות במשתמע). כמו כן, הבעת העמדה המוסרית צריכה להיות ברורה וממוקדת ואין מקום להסיח את דעת הקורא באמצעות עיסוק בנושאים שאינם ממין העניין. ולבסוף, איזה מקום להומור יש במסגרת העיסוק בעוולות נוראיות כמו העוולות הכרוכות בכיבוש?

זו נקודת המבט הפוליטית/מוסרית, ומה עם נקודת המבט הפואטית?
לפני שנמשיך הלאה, ההגינות מחייבת לציין שיש גישות של ביקורת ספרותית שלא מפרידות בין נקודת המבט הפוליטית ובין נקודת המבט הפואטית. על פי גישות אלו (כמו, למשל, גישתו המרקסיסטית של ברכט) השגת אפקט פוליטי היא קריטריון מרכזי להערכה של "שירה טובה".
לעניין זה אני רוצה לציין שני דברים: ראשית, העובדה שגישות כאלה פרחו, בדרך כלל, תחת משטרים אפלים אינה עושה להן פרסומת טובה במיוחד. שנית, כל אוהב שירה שמכיר את תחושת ההתעלות האינטלקטואלית (וגם הגופנית) שמלווה קריאה של שיר ש"עושה לו את זה" ידחה בשאט נפש את הקביעה ששיר צריך להשיג אפקט פוליטי כדי להיות "שיר טוב". הבה נניח, לצורך העניין, "ששיר לשלום" של רוטבליט הצליח לסחוף אלפי צעירים ישראלים אל "מחנה השלום", האם נסכים לקבוע שבשל כך "שיר לשלום" הוא "שירה טובה" יותר משיר אהבה מוצלח של עמיחי?

בכל אופן, אם נבחן את "המודל הצודק" מנקודת המבט של ביקורת שירה שאינה מתעניינת באפקט הפוליטי אלא בוחנת אך ורק את האפקט הפואטי, נגלה שזהו מודל בעייתי למדי.
אחד האלמנטים העיקריים שהופכים שיר לשיר מעניין (ובעצם, כל יצירה ספרותית ליצירה מעניינת) הוא היכולת להביע עמדה מורכבת. ההתבססות של "המודל הצודק" על עמדה חד משמעית וחד ממדית של הדובר בשיר (בכדי להגביר את האפקטיביות הפוליטית) כרוכה, לפיכך, בתשלום מחיר כבד מבחינת האפקטיביות הפואטית.
גם העיסוק בנושא אחד פוגע פגיעה קשה באפקטיביות הפואטית - שירה עוסקת בחיים והחיים הם לא ממודרים, המשורר המתפלץ מזוועות הכיבוש הוא אולי גם גבר שנדלק על הצעירה בחולצת "שלום עכשיו" שמחלקת פליירים בהפגנה, ואולי יש לו גם אגו גדול ופגיע ואוברדרפט בבנק ואהבה גדולה לגל חדש של שנות השמונים. לניקוי של כל אלה מזירת השיר יש מחיר - יש בשיר פחות חיים.
עמיחי מתאר יפה את זירת השיר הכתוב לפי "המודל הצודק":

הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה
כְּמוֹ חָצֵר.

הומור, ובעיקר הומור עצמי הוא כלי חשוב ליצירת מורכבות ועושר ביצירה ספרותית. כאשר משורר צוחק על עצמו זה אומר שהוא לוקח את עצמו ואת מה שהוא אומר בעירבון מוגבל - כלומר, זה אומר שהוא מטיל ספק והטלת ספק יוצרת עמדה רב משמעית ומורכבת. הכנסת הומור ליצירה ספרותית מרחיבה את המנעד הרגשי שלה והופכת אותה לעשירה יותר. ולבסוף, כפי שמגדיר יפה מילון אבן שושן, ההומור הוא: " היתול קל, תיאור חולשות ופגימות של בני אדם בצורה מבדחת, צחוק מתוך יחס לבבי וסלחני - להבדיל מן ה'סאטירה', שיש בה חריפות ועוקצנות. ההומור נובע מאהבת האדם, מהשקפת עולם אופטימית". אינני אומר שהדרך היחידה ליצור מורכבות ועושר רגשי ולהביע אהבת אדם היא באמצעות שימוש בהומור. יחד עם זאת, ביטולו המוחלט של ההומור מקשה למדי על השגת האפקטים הנ"ל. בהקשר של בעט ברזל , זה די מדהים לראות שברבים מהשירים הנכללים באנתולוגיה (שירים שמציגים, לכאורה לפחות, נקודת מבט הומניסטית), אין באמת אהבת אדם במובן הכי בסיסי של המילה.
מעניין לציין שבלטינית Humor זה "לחלוחית" - ואכן נראה שבשירי המודל הצודק חסרה מאוד לחלוחית. ושוב, עמיחי היטיב לתאר מה דרוש כדי להפוך את המקום הקשה והרמוס לתחוח:

אֲבָל סְפֵקוֹת וַאֲהָבוֹת עוֹשִׂים
אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ
כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ.

לטענות שהבאתי לעיל אפשר להשיב בשתי רמות. ראשית, אפשר לטעון שהבעת עמדת דובר מורכבת, עיסוק מקביל באספקטים שונים של החיים ושימוש בהומור אינם מרכיבים חיוניים של שירה טובה.
אפשר אף להרחיק ולטעון שדווקא הבעת עמדה חד משמעית, מיקוד של הנושא ורצינות הם מרכיבים חיוניים של שירה טובה. כנגד טענה זו אין לי מה להשיב - זה כבר עניין של טעם, וכל שאני יכול להגיד הוא שבשירים "שעושים לי את זה" יש, בדרך כלל, את המרכיבים שציינתי לעיל.

אולם גם מי שרואה איתי עין בעין את המודל של "שיר טוב" עשוי לטעון שכאשר רוצים להביע עמדה פוליטית או מוסרית צריך להיות מוכנים לוותר על איכויות פואטיות - אחרי הכל, מה שקורה בעולם (ודאי כאשר מדובר בעוולות שיש להפסיק אותן) יותר חשוב ממה שקורה בין שורות השיר.
כאן אפשר לערער, קודם כל, על האפקטיביות הפוליטית של שיר פוליטי - מה ההשפעה של שיר פוליטי על עמדות של אנשים? על מהלכים פוליטיים? האם לא יהיה זה אפקטיבי יותר אם המשורר שכותב שיר כואב וצודק על שירות המילואים שלו בשטחים (וממשיך לשרת) יסרב לעשות מילואים בשטחים?
אבל ברשימה זו אינני מתכוון, כאמור, לעסוק בשאלת האפקטיביות הפוליטית אלא בשאלת האפקטיביות הפואטית ובהקשר זה אני רוצה להראות ש"המודל הצודק" איננו המודל האפשרי היחיד לכתיבת שירה על נושאים פוליטיים.

2. הכתיבה הפוליטית של אלן גינזברג

אלן גינזברג (1926 - 1997) הוא אחד מהמשוררים האמריקאיים המפורסמים ביותר במאה ה - 20. גיזנברג היה דמות מרכזית בזרם הספרותי של ה"ביט" שפעל בשנות ה - 50 (שכלל, בין השאר, גם את הסופרים ג'ק קירואק וויליאם בורוז) ויצא כנגד השמרנות של החברה האמריקאית.
בעקבות ביקור במזרח הרחוק בראשית שנות השישים גינזברג התוודע לבודהיזם שהפך למרכיב מרכזי בחייו הרוחניים ובשירתו. העיסוק של גינזברג בבודהיזם ובתורות ופרקטיקות רוחניות מזרחיות שונות נמשך כל חייו והוא פעל רבות להפצה של תורות אלה בארה"ב (וכך היה לאחד מהמבשרים הראשונים של תרבות "העידן החדש" בארה"ב).
גיזנברג, הומוסקסואל גאה, היה מעורב במאבקים בנושאי זכויות אדם בארה"ב - בעיקר הזכות לחופש ביטוי (שירו המפורסם "יללה" - Howl- נאסר לפרסום בגלל תכנים מיניים הומוסקסואליים). במקביל, הוא היה אחד מהמשוררים המעורבים ביותר, מבחינה פוליטית, שידעה המאה העשרים. מעורבות זו התבטאה בהשתתפות פעילה בתנועות המחאה נגד מלחמת ויטנאם ונגד החימוש הגרעיני של ארה"ב ובמתיחת ביקורת נוקבת ועקבית על מדיניות החוץ של ארה"ב (ובעיקר המעורבות של ה CIA בפוליטיקה הפנימית של מדינות שונות). יחד עם זאת, גיזנברג גם הרבה לבקר במדינות שונות בעולם והיה מעורה בפוליטיקה העולמית ולצד הביקורת על המדיניות של ארה"ב הוא לא היסס למתוח ביקורת גם על התנהלות המשטר הסובייטי (סיפור מפורסם, בהקשר זה, הוא סיפור הכתרתו ל"מלך מאי" על ידי מאה אלף איש בפראג - במסגרת פסטיבל מסורתי - שרי החינוך והתרבות של צ'כיה התנגדו לבחירתו והוא נעצר על ידי השלטונות וגורש מהמדינה).

גינזברג הרבה לעסוק בשירתו בנושאים פוליטיים והמסגרת של רשימה זו קצרה מכדי להקיף את מכלול הכתיבה שלו בתחום זה. כמו המשוררים המיוצגים באנתולוגיה בעט ברזל, גם גינזברג כתב "שירים פוליטיים" - כלומר, שירים שמתעסקים אך ורק בנושאים פוליטיים. שירים אלה הם, בעיני, מהשירים הפחות מוצלחים שלו ולא אעסוק בהם ברשימה זו. יחד עם זאת, חשוב לציין שגם כאשר גיזנברג כותב "שירים פוליטיים", הרי שבדרך כלל מדובר בשירים השונים באופן מהותי מ"המודל הצודק", בעיקר בגלל שיש בהם הומור. כך, למשל, בספר Cosmopolitan Greetings מופיעים 3 שירים (CIA Dope Calypso, N.S.A Dope Calypso, Just Say Yes Calypso ) שעוסקים בפרשיות שונות בהם היה מעורב ה CIA (בעיקר פרשיות של הברחת סמיםDope - ). גיזנברג מביא, בשירים אלה, פרטים אמיתיים רבים על תככי ה CIA אבל הוא עושה זאת בדרך קלילה והומוריסטית - השירים כתובים במתכונת של שירי קליפסו (סגנון מוזיקה אפרו-קובני) מחורזים.

אבל גינזברג לא עוסק בנושאים פוליטיים רק במסגרת "שירים פוליטיים". לצד הביקורת על החברה האמריקאית, זהותו ההומוסקסואלית ותפיסתו הבודהיסטית, ההתרחשויות החברתיות והפוליטיות (גם בתוך ארה"ב וגם בעולם כולו) הן עוד נושא מרכזי שמעסיק את גינזברג כל הזמן, לא רק כשהוא מתיישב לכתוב "שיר פוליטי". גינזברג לא מפסיק להיות "אדם פוליטי" כאשר הוא עוסק בתחום האישי כשם שהוא לא מפסיק להיות בודהיסט או הומוסקסואל כאשר הוא עוסק בתחום הפוליטי.
בשירו "אלתור בביג'ין", גיזנברג מציג יפה את העירוב של כל המרכיבים הללו בשירתו:
"אני כותב שירה כי המחשבה שלי נודדת, כפופה לסקס, פוליטיקה, מדיטציית בודהה-דהרמה"

שיריו הטובים ביותר, בעיני, הם דווקא אלה בהם האישי והפוליטי שלובים זה בזה ללא הפרד, שילוב שאני רוצה להדגים, להלן, באמצעות שלושה שירים.

בשיר "מדוע אני עוסק במדיטציה" גינזברג מסביר לנו למה "הוא יושב", כלומר, למה, בעצם, הוא עוסק במדיטציה (פרקטיקה בה עסק חלק גדול מחייו הבוגרים). לכאורה, מדיטציה היא אחת מהפעולות האישיות ביותר - פרקטיקה שמרחיקה אותנו מהבלי העולם ועוזרת לנו להתמקד בנשימה ובפנימיות. אבל אצל גינזברג, כאמור, גם כשהוא נמצא בלב ליבו של התחום האישי, המודעות הפוליטית לא נעלמת.
להיפך, הוא עושה מדיטציה, בין השאר, בגלל אי הצדק בעולם וכדי לשנות את העולם. וכך, לצד האמירה שהוא "יושב" (כלומר, עושה מדיטציה) באמריקה " מִפְּנֵי שֶׁבּוּדְהָא רָאָה גְּוִיָּה בְּלוּמְבִּינִי", גינזברג אומר לנו גם:

אֲנִי יוֹשֵׁב מִפְּנֵי שֶׁהַיִיפִּים נִשְׁנְקוּ פַּעַם בִּשְׁמֵי הַגַּז הַמַּדְמִיעַ שֶׁל שִׁיקָגוֹ...

אֲנִי יוֹשֵׁב מִפְּנֵי שֶׁאַחֲרֵי שֶׁלוּנָצַ'רְסְקִי הֻדַּח וּסְטָלִין נָתַן לִזְ'דַנוֹב מִגְרַשׁ
טֶנִיס מְיֻחָד נֶהְפַּכְתִּי לְקוֹסְמוֹפּוֹלִיט חֲסַר-שָׁרָשִׁים
אֲנִי יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַקְּלִפָּה שֶׁל הָאֲנִי הַיָּשָׁן שֶׁלִּי
אֲנִי יוֹשֵׁב לְמַעַן הַמַּהְפֵּכָה הָעוֹלָמִית

באופן דומה, גם בשיר "וידויי אגו" האישי והפוליטי שלובים זה בזה. שיר זה הוא שיר הלל ארוך בו גינזברג מדבר על עצמו בגוף שלישי ומפרט את הישגיו בעולם (חלקם אמיתיים וחלקם מומצאים). אפשר לאתר כאן את כל הנושאים הגדולים שהעסיקו את גינזברג בשירתו - הזהות ההומוסקסואלית, הבודהיזם, וגם שאלות חברתיות ופוליטיות. וכך, לצד התפארות על חלקו בהבאת תורות מזרחיות לאמריקה:
"שהכין את הדרך לדָהרְמָה באמריקה בלי להזכיר דהרמה"
לצד התפארות על יכולותיו בתחום הבישול:
"בישול יוצא מן הכלל, נזיד ריאות וספגטי א-לה- ווֹנגוֹל ומתכון לרוטב סלט -
3 חלקים שמן, חלק אחד חומץ, הרבה שום וכף גדושה דבש"
ולצד ההתפארות על הישגיו המיניים:
"שדפק כוכב רוק ורוד שפתיים בחדר שינה קטן ומוזנח לנוכח פסל של וָואגְ'רָאסָאטְווה"
גינזברג מזכיר גם נושאים פוליטיים:
"זה אשר אליו שלח המלשין המשיחי מסר, בשעה החשוכה ביותר, ישן על סדיני פלדה
"אי שם במערכת הכליאה הפדרלית" - החזאים לא קיבלו זהב ממוסקבה"
וגם: "והפיל את ה CIA בעזרת מחשבה שקטה".

"המלשין המשיחי" הוא טימותי לירי - נביא ה LSD בשנות השישים שהיה מסובך עד מעל לראש עם ה FBI (ראו הערה לשיר "וידויי אגו" המפרטת את הפרשיה אליה מתייחס כאן גינזברג).
ב "הפיל את הCIA בעזרת מחשבה שקטה", גינזברג מתייחס לטענתו העקבית (שהוכחשה בעקביות על ידי הCIA), שהCIA מעורב בעסקאות סמים בדרום מזרח אסיה. בהערותיו לשיר "וידויי אגו", גיזנברג מספר שבמהלך ארוחת ערב עם ראש ה CIA הם התערבו שאם טענותיו של גינזברג יתגלו כנכונות, אז ראש הCIA יעשה שעה מדיטציה מדי בוקר במשך כל חייו.

השיר כולו רווי בהומור עצמי שאפיין את גינזברג גם בחיים עצמם - פעיל שמאל צריך מנה גדושה של הומור עצמי כדי לשבת עם ראש שירות הביון שהוא מותח עליו ביקורת נוקבת ולערוך איתו התערבות מהסוג המוזכר לעיל (נסו לדמיין, בהקשר זה, את מאיר וילזטיר, יצחק לאור או אהרון שבתאי יושבים לארוחה דומה עם ראש השב"כ...).

כשם שבשיר המתאר את עולמו האישי נוכל למצוא גם את הפוליטי, כך גם שיר שעוסק בנושא "פוליטי" מובהק, נוכל למצוא אלמנטים אחרים מעולמו העשיר של גינזברג.

השיר "נוסע לשיקגו" נכתב באוגוסט 1968 בדרך לשיקגו - יומיים לפני שהחלה שם הועידה של המפלגה הדמוקרטית שהפכה לאחת מאבני הדרך במאבק נגד מלחמת ויטנאם (במהלך הועידה היו התנגשויות קשות בין המשתתפים ובין המשטרה והמשמר הלאומי). גינזברג השתתף בועידה ואף ניסה להרגיע את הרוחות כאשר שר מזמור בודהיסטי מעל הבמה המרכזית (לאחר הועידה הוא גם העיד במשפטם של כמה מהמשתתפים שהואשמו על ידי הממשלה בקשירת קשר).
השיר נכתב, כאמור, לפני שהועידה התחילה אבל, ככל הנראה, היה כבר ברור שההתנגשות בין המשתתפים ובין המשטרה היא בלתי נמנעת. ברוח זו, גינזברג פותח את השיר בשאלה אם הוא מגיע לשיקגו כדי למות מכדור רובה או שיש לו עוד 40 שנה על כדור הארץ.
אולם מה שמעניין, בהקשר לנושא הדיון שלנו, הוא שעל אף שגינזברג מגיע לועידה כחלק מהשמאל האמריקאי ותנועת המחאה נגד מלחמת ויטנאם, הרי שזהותו הבודהיסטית מאפשרת לו להסתכל על הסיטואציה כולה גם מבחוץ ולמתוח ביקורת על המחנה שהוא משתייך אליו:

"שמעתי את קולו של המלך המלאך, בן טיפשעשרה חסר גוף מלא מנגינה
נצחי בתוך לבי שלי אומר "בטח בחדווה הטהורה ביותר-
כעס דמוקרטי הוא אשליה, חדווה דמוקרטית היא אלוהים"

גינזברג מקשיב לקול בתוך ליבו שהוא קול נצחי (קול שנמצא מעבר לעמדות הפוליטיות) וקול זה מבטא את אחת מהתובנות הבודהיסטיות המרכזיות - התובנה שאסור לפעול מתוך כעס. מנקודת המבט הבודהיסטית גינזברג מבחין בבעייתיות הכרוכה בכך שתנועת המחאה מונעת על ידי כעס.

ובהמשך הוא אומר:

איך, באמצעות משטרת ועידות קונבנציונלית וזעם מהפכני
נזכור את הסדר חסר הישע שהמשטרה מתחמשת כדי להגן עליו,
את החרות חסרת הישע שהמהפכני קשר לכבד?

כלומר, אין כאן טובים ורעים, צודקים ולא צודקים - המשטרה והצעירים המהפכנים טועים באותה מידה כאשר הם נותנים לזעם להוביל אותם ולהשכיח מהם את העקרונות שהם לוחמים עבורם.

אולם מה שיפה ומעורר כבוד אצל גיזנברג זה שלמרות הספקות הוא לא בוחר בדרך הבודהיסטית המתבקשת של "שב ואל תעשה" (כי ממילא הכל הבל) אלא הוא קם ועושה מעשה פוליטי בעולם.

גיזנברג מתאר באופן מפורש, בשיריו, את הגישה שמנחה אותו גם בכתיבת שירה וגם בפעילותו הפוליטית - גישה שמתנערת מאמיתות מוחלטות ומדוגמטיוּת ופתוחה כל הזמן לשינוי. וכך, בשיר, "אלתור בביג'ין" גיזברג כותב: "אני כותב שירה כי אין לי שום אחריות דוגמטית מיום אחד למשנהו", ובשיר "ברכות קוסמופוליטיות" הוא כותב:
"קום נגד ממשלות, נגד אלוהים
הישאר חסר אחריות
תגיד רק מה שאתה יודע ומדמיין
אמיתות מוחלטות הן כפיה
השינוי הוא מוחלט"

כאדם פוליטי, גיזנברג פעל תמיד על פי הבנתו בסיטואציה הנתונה וסירב לקבל על עצמו את עיקרי האמונה של השמאל האמריקאי. כך, למשל, באחד מהראיונות שנתן הוא מותח ביקורת על השמאל האמריקאי על כך שסרב לתמוך ב 1968 בהאמפרי, המועמד הדמוקרטי לנשיאות שהתנגד להמשך המלחמה בויטנאם. גינזברג (שהצביע להאמפרי) טוען שסירוב השמאל לתמוך בו (בגלל שנאה עקרונית למפלגה הדמוקרטית) הביא לבחירתו של ניקסון ולהארכת המלחמה.

ב - 6 לאפריל, השנה, ימלאו 10 שנים למותו של גינזברג. במועד זה אפשר לסכם בצער שלמורשת הפואטית שלו אין כמעט ממשיכים בשירה העברית (ניתוח הסיבות לכך הוא עניין לרשימה נפרדת) ושלמורשת הפוליטית שלו אין כמעט ממשיכים בשמאל הישראלי. מי ייתן ובעשור הבא יִמַצְאוּ ממשיכים לדרכו של גיזנברג - הן במישור הפואטי והן במישור הפוליטי.

קישורים:

* www.english.uiuc.edu/maps/poets/g_l/ginsberg/ginsberg.htm
* www.allenginsberg.org/news.php
* www.poets.org/poet.php/prmPID/8
* www.parisreview.com/viewinterview.php