|
|
הדוכס הגדול של ניו יורק -
על בדידות המשורר בשירתו של גבריאל פרייל
מאת: יובל יבנה
|
|
1. מעין הקדמה
אני זוכר היטב את המקום המדוייק ברחוב אוסישקין - איפה שהלכתי עם מי שהיתה אז
החברה שלי ואמרתי לה שבשבילי הכל הוא קודם כל חומר גלם לכתיבת סיפורים. היא
הגיבה בזעזוע מלווה בתחושת בחילה פיזית. זה היה שיאה של התקופה הרומנטית שלי -
תקופה שבבסיסה עמדה התפיסה היוצרת הפרדה ברורה בין החיים לאמנות ומעמידה את
האמנות מעל לחיים. על פי תפיסה זו תפקידו של היוצר הוא לא להיות פועל בעולם (כמו
שאר בני-האדם) אלא להיות עין מתבוננת, שמתעדת את מה שהיא רואה ומנסה להפיק מזה
משמעות.
 אחר כך התחתנתי (עם אותה חברה) ונולדו לי ילדים והתפיסה שלי לגבי היחס בין
האמנות והחיים השתנתה מקצה לקצה. גיבשתי תפיסה חדשה שניתן לכנות אותה
"התערבבות עם החיים" (ראו בעניין זה את רשימתי "על שירתו של אריה זקס - משורר
שמתערבב עם החיים", באתר זה).
על פי תפיסה זו החיים והאמנות אינם נפרדים זה מזה, אלא "מעורבבים" אחד
בשני והאמנות אינה עומדת מעל לחיים (אם כבר, החיים עומדים מעל האמנות). היוצר, על
פי תפיסה זו, הוא בו-זמנית גם פועל בעולם וגם עין מתבוננת.
ככל ששכללתי ופיתחתי את התפיסה החדשה, כך גברה אצלי הסלידה (שלעיתים הגיעה
לסלידה פיזית ממש) מיוצרים רומנטיים שלא "מתערבבים עם החיים". דמותו של קפקא,
למשל (דמותו, ולא ספריו שאני בהחלט מעריך את גאוניותם), עוררה בי סלידה ובוז בשל
הפחד הגדול וההימנעות שלו מהחיים. לעומת זאת, דמותו של הנרי מילר (שכתב ש"אף
סופר לא היה כותב אפילו מילה אחת אם היה לו את האומץ לחיות את החזון שלו")
הפכה בעיני לדמות המופת של סופר שמעז "להתערבב" עם החיים.
על רקע זה המפגש שלי לאחרונה עם דמותו ושירתו של גבריאל פרייל היה אמור לעורר
בי תחושת דחיה. מהמעט שקראתי ושמעתי על חייו של פרייל למדתי שהוא לא הקים
משפחה (הוא חי שנים רבות עם אמו) וכמעט ולא עסק בשום משלח-יד חוץ מכתיבת שירה.
מכר שלי, שפגש אותו פעם בירושלים והחל לשוחח איתו, מספר שבשלב מסויים פרייל
הצהיר בגאווה (וגם בלא מעט ארוגנטיות): "אני משורר!".
גם מקריאה ראשונית בשיריו של פרייל עלתה לנגד עיני דמות של משורר רומנטי שלא
"מתערבב עם החיים" ושביתו האמיתי הוא לא בעולם אלא בין שורות השיר. אבל קריאה
מעמיקה יותר בשירתו של פרייל לא עוררה בי דחיה אלא דווקא משיכה. ייתכן שאני השתניתי
בינתיים ולאחר שעברתי מקצה אחד (התפיסה הרומנטית) לקצה השני ("התערבבות עם
החיים") אני בשל לסינתזה בין הקצוות. ייתכן, אבל אני חושב שהמשיכה נעוצה גם בכך שאל
התפיסה הרומנטית של דמות המשורר נלווים אצל פרייל גם דין-וחשבון כנה ונוגע ללב על
בדידותו הגדולה של המשורר והבנה מפוכחת של מגבלותיו. דן מירון עמד כבר במסתו
המקיפה "בין הנר לכוכבים - על שירת גבריאל פרייל" (הכלולה באוסף שיריו של פרייל אספן
סתוים, מוסד ביאליק, 1993), על כך שהמאפיין הייחודי של שירתו של פרייל הוא שילוב של
זיקה רומנטית חזקה עם תפיסה מודרנית מפוכחת. שילוב זה חל גם על דמות המשורר כפי
שהיא משתקפת בשירתו של פרייל, והוא יוצר דמות מורכבת של משורר שלעיתים הוא גדול
מהחיים ולעיתים הוא מתכווץ מכאב בחדרו הריק; לעיתים הוא מעניק לעולם בנדיבות אין קץ
את המתת הגדולה של השירה ולעיתים הוא תוהה אם מישהו בכלל מתעניין במה שהוא
כותב.
2. התפיסה הרומנטית
בשיר מוקדם יחסית שלו - "הערות על גויל עתיק-יומין" (מתוך נוף שמש וכפור, הוצאת
אוהל, 1944) פרייל מכריז:
הָעוֹלָם פָּרוּשׂ לְפָנַי כִּגְוִיל עַתִּיק-יוֹמִין, -
וַאֲנִי בָּאתִי לְחַדֵּשׁ חֶרְמֵשׁ-הַיָּרֵחַ וּלְמַלֵּא פְּגִימָתוֹ,
וּלְהַעֲנִיק מֵאִשִּׁי לִמְדוּרוֹת-שֶׁמֶשׁ גֹּוְעוֹת.
לא פחות ולא יותר - העולם ממשיך להתקיים רק הודות למשורר ולשירתו (!). סיום השיר
מציג פן נוסף של התפיסה הרומנטית של המשורר - אם שלושת הבתים הראשונים מציגים
את המשורר כדמיורגוס כל יכול הרי שהבית האחרון מציג אותו כקדוש מעונה המקריב את
עצמו כדי להעניק לשאר בני-האדם את מתת השיר:
וְיָדַעְתִּי שֶׁפַּיְטָנִים מִדּוֹר לְדוֹר
נָשְׂאוּ לִבָּם הַמְּפַרְפֵּר בְּכַף-יָדָם הַפְּתוּחָה,
וַיִצְרְחוּ מַר כִּנְשָׁרִים שַׁכּוּלִים - הַזְּמִירִים.
בשיר "לשיר", שמופיע מיד אחרי "הערות על גויל עתיק-יומין", מכריז פרייל על יעודו של
המשורר כעין מתבוננת בעולם:
וְהֵן רַק תּוֹכֵן-דְּבָרִים אֶרְצֶה הֱיוֹת
בְּתֵבֵל זֹאת נִגֶּרֶת-נִמְהֶרֶת,
חוֹזֵה-בְּהִירוּת, עַמְקוּת דּוֹלֶה, -
וְקַחַת אִוִיתִיךָ, שִׁיר, כַּאֲהוּבָה,
בְּקֵיצִי.
בשיר שנכתב עשרים-וארבע שנים (!) אחרי שני השירים שלעיל - "הערה ביוגרפית"
(מתוך האש והדממה, אגודת הסופרים בישראל ליד הוצאת מסדה, 1968) - פרייל עדיין
מחזיק בתפיסה הרומנטית. השיר נפתח בתאור מציאות חיים קודרת מאוד:
שָׁנִים רַבּוֹת
אֲנִי כָּלוּא
בְּבָתֵּי הַשָּׁרָב.
לַחְמִי חָמוּץ וּבְעַצְמוֹתַי
גּוֹבֶרֶת חֲלוּדַת הַזְּמַן.
כָּל מַאֲוַי נִהְיָה שֶׁלֶג.
ואילו הבית השני מתאר את המקום היחיד בו המשורר מוצא נחמה:
אוּלָם כְּשֶׁאֲנִי מַכֶּה רֹאשִׁי
בְּסֶלַע הַשִּׁיר.
הַמַּעְיָן הַמִּתְפָּרֵץ
מָתוֹק לְחִכִּי
המשורר כפי שעולה משירים אלה הוא, אם כן, גם דמיורגוס וגם קדוש מעונה והמקום בו
הוא מממש את עצמו הוא לא העולם אלא מעשה האמנות - השיר.
דן פגיס, בשירו "הדוכס הגדול של ניו יורק" לוקח את הגרעין הרומנטי שבדמותו של
פרייל ומעצים אותו עד אבסורד:
גַּבְרִיאֵל פְּרַייל, הַדֻּכָּס הַגָּדוֹל שֶׁל נְיוּ-יוֹרְק,
יוֹרֵד בְּכָל יוֹם אִינְקוֹגְנִיטוֹ הָעִירָה.
מְחֻפָּשׂ בְּמִגְבַּעַת שֶׁל לֶבֶד עִם נוֹצָה זְעִירָה, הוּא מְהַלֵּךְ בֵּין רִבְבוֹת נְתִינָיו
וּמַטֶּה לָהֶם אֹזֶן.
ובהמשך:
וּלְמַעַן תִּחְיֶה הָעִיר הַגְּדוֹלָה גַּם מָחָר,
הוּא מְחַבֵּר לָהּ מִנְשָׁר מְיֻחָד שֶׁל לַיְלָה לֵאמֹר...
3. ארבע גָלוּיוֹת
ציינתי למעלה את הדין-חשבון שנותן פרייל לגבי בדידותו הגדולה של המשורר. בדידות
המשורר היא גם חלק מהתפיסה הרומנטית לפיה האמן הוא יצור שונה במהותו משאר בני-
האדם ולפיכך נגזרת עליו בדידות (תפיסה זו באה לידי ביטוי, למשל, בסיפור "טוניו קרגר"
של תומס מאן).
אבל נסיבות חייו של פרייל גזרו עליו בדידות אף מעבר לבדידותו היחסית של האמן.
קודם כל, הוא היה מהגר - הוא נולד באסטוניה ב- 1911, גדל בליטא והיגר לניו-יורק ב-
1922. אומנם, ארה"ב היא במהותה מדינה של מהגרים, אולם נראה שפרייל אף פעם לא
הפך לאמריקאי באמת.
השיר "בית-קברות אמריקני" (מתוך נר מול כוכבים, מוסד ביאליק, 1954) נכתב כאשר
פרייל חי באמריקה מספר שנים כפול ממספר השנים שחי באירופה. השיר, שכותרת המשנה
שלו היא "דפים אלגיים", מושפע מאוד מוולט ויטמן ומתאר ביקור בבית-הקברות המוביל את
פרייל להגיגים וולט ויטמניים טיפוסיים על מעגל החיים והמוות ועל השרשרת הנמשכת בין
הדורות. אבל בבית האחרון משתנה פתאום הנימה ופרייל אומר:
וְלַשָּׁוְא אֲבַקֵּשׁ אָנֹכִי, נֶכֶד הִקִּיפוּהוּ סְיָגֵי-אָבוֹת
הַפּוֹסֵחַ עַכְשָׁו בֵּין גְּדָרִים-לֹא-גְּדָרִים
עִקְבוֹת אֶחָד שֶׁקְּדָּמַנִי- וְהוּא בֵּן-שִׁבְטִי, צְרוּב קִדָּחוֹן;
ובהמשך:
הַשְּׁבִילִים הַמּוֹבִילִים לְתֶלֶם-בָּצָל וְלַעֲרוּגוֹת-וְרָדִים,
לֹא תָּפְסוּ מַבַּט יְהוּדִי אֶחָד כָּמוֹנִי מְבַקֵּשׁ, כָּרָגִיל, פִּתְרוֹן-מַה,
לֹא שָׁמְעוּ אֵלֶּה שְׁמֵי הַגַּיְא וְהַגֶּבַע דִּבּוּר יְהוּדִי כְּשֶׁלִּי, כּוֹאֵב-חָם.
המקום הספיציפי בו נמצא בית-הקברות שפרייל מתאר הוא וודסטוק במדינת ניו-יורק-
מקום בו, ככל הנראה, אכן לא חיו יהודים. יחד עם זאת, אני חושב שהשיר לא מדבר רק על
חוסר היכולת למצוא עקבות יהודיים באופן ספיציפי בוודסטוק אלא הוא מתאר את תחושתו
של פרייל, שאין לו שורשים באמריקה.
השורשים של פרייל היו בעיירת ילדותו בליטא, אליה הוא חוזר בלא מעט שירים, ובארץ-
ישראל, שהיתה עבורו כל חייו מחוז געגועים טמירים (וגם אליה, ובעיקר אל ירושלים, הוא
חוזר שוב ושוב בשירי געגוע).
השיר "שורות לאברהם מאפו", מתוך המחזור "שירים מבית הקפה" (מתוך נר מול
כוכבים) מאחד את שני מחוזות הגעגוע הללו - הסופר אברהם מאפו היה גם הוא יהודי
ליטאי וספריו עסקו בארץ-ישראל של ימי התנ"ך. וכך מתגעגע פרייל אל ליטא:
וְעוֹדֶנִּי מְהַרְהֵר בְּהַרְרֵי אֲלֶקְסוֹט בָּהֶם הִתְהַלַּכְנוּ
בִּקְשֹׁר לָהֶם שְׁמֵי-אָבִיב לוּלְאוֹת עֲבִיבִים בְּהִירִים;
והוא מסיים את השיר בתאור אידילי של ארץ-ישראל של זמנו לעומת מציאות חייו בגלות:
בִּזְמַנִּי וַדַּאי נִפְלָא הֹוֵה עַמֵּנוּ מֵעָפָר הֶעֱלֵיתָ, נִשָּׂא מֵהָרִים, -
אַךְ נִמְעֶדֶת עוֹד רֶגֶל בְּעֵמֶק אָדִישׁ וְגֶשֶׁם יָגֵעַ מְתוֹפֵף.
שתי גלויות מנינו, אם כן, עד עכשיו - גלות ממחוזות הילדות באירופה וגלות מארץ-
ישראל.
אולם פרייל לא היה סתם יהודי בגולה שמתגעגע לארץ-ישראל. בגלות שלו היה מימד
נוסף, כי הוא היה משורר שכתב בעברית בסביבה דוברת אנגלית.
בשיר "מפיטן עברי באמריקה" הוא מתאר את החזון של המשוררים היהודים-אמריקאים
שכתבו בעברית:
וְהַנִּיב הָעִבְרִי הָעִקֵּשׁ עָלָה בָּנוּ כְּפוֹרֵחַ,
הָיָה בְּעֵינֵינוּ חֲזוֹן אֱמֶת וְזָהָב.
אולם מיד בהמשך הוא מעלה ספקות לגבי התוחלת שבכתיבת עברית באמריקה:
הַאִם לְפֶתַח שִׁגָּיוֹן זְמַנִּי עֲמוּסֵי רִפְיוֹן נַעֲמֹד
בַּשְּׁלָגִים הַזָּרִים וְאֵינָם עוֹד מַזְרִיחִים,
אוֹ שֶׁמָּא, שֶׁלֹּא כְּעִם אִימְבֶּר בִּשְׁעָתוֹ הַצְּמֵאָה,
אַף תִּקְוָה רְחוֹקָה פָּרְשָׁה מֵאִתָּנוּ.
זו, אם כן, הגלות השלישית - גלות בשפה.
וגלות רביעית - גלות בזמן. פרייל אינו מוצא את ביתו בהווה ושב וחוזר אל העבר. אין
כאן נוסטלגיה במובנה המוכר ("פעם היה טוב יותר..."), אלא תפיסה פילוסופית עקרונית
הגורסת שלא ניתן להפיק שום משמעות מההווה המנוכר ומי שחפץ במשמעות מוטב שיפנה
אל העבר. וכך כותב פרייל בשיר היפיפה "משמרת ערגון" - מתוך המחזור "שירים מבית
הקפה" - (שימו לב שהשיר נכתב כשפרייל היה בן 43 - לא בדיוק קשיש המתרפק על
העבר):
בְּכוֹסִי אֲבַקֵּשׁ צִלְלֵי הַשָּׁנִים.
הֵן אֵדַע:
אֵלֶּה לֹא יִתְנַכְּרוּ לִי
כְּהִתְנַכֵּר יוֹם מִתְיַמֵּר בִּזְהַב עֻזּוֹ נִקְשֶׁה;
ובהמשך:
אָכֵן יֵשׁ עֹשֶׁר עָצוּם לְאָרְחוֹת-צְלָלִים,
חָכְמָה גְּלוּיַת-עַיִן לַשָּׁנִים הַזּוֹכְרוֹת.
הָעַכְשָׁו רַק הוּא מְהַסֵּס כְּנַעַר
בְּטֶרֶם נִעֵר מֵעֵץ הַתַּפּוּחַ;
הָעַכְשָׁו רַק הוּא שַׁעַר אָטוּם -
בְּחֵיק הֶעָבָר זֹרְקוּ מַפְתְּחוֹת.
4. בדידותו הגדולה של המשורר
פרייל היה, אם כן, גולה כפול ארבע, אבל לא כל גולה הוא בהכרח גם בודד.
פרייל היה, ככל הנראה, גם בודד - בספר אספן סתוים מופיעים בזה אחר זה שני שירים
שאחד מהם נפתח בשורה "אין איש מטלפן אלי" והשני נפתח בשורה "איש אינו כותב אלי".
השיר "נוסע וחונה כמותם" (מתוך "נר מול כוכבים") נפתח כך:
נָסְעוּ הַיְּדִידִים - תָּמִיד נוֹסְעִים הַיְּדִידִים.
ומסתיים כך:
וַאֲנִי יוֹשֵׁב בְּחֶדֶר גַּלְמוּד וְנוֹסֵעַ וְחוֹנֶה כְּמוֹתָם.
אַךְ אֵין דֶּרֶךְ-רַחֲמִים שֶׁתִּתְגַּלֶּה רְחָבָה לְפָנַי,
אֵין הַשַּׁעַר הַשּׁוֹמֵעַ צְלִיל מַפְתְּחוֹתַי.
ואם מעשה הכתיבה הוא מקור נחמתו העיקרי של המשורר הרומנטי, הרי שפרייל
(שכאמור היה גם מודרניסט מפוכח) מודע לארעיותו של מקור הנחמה הזה. כך הוא מתאר,
בשיר היפה "אי וימו הנסוג" (מתוך מפת ערב, הוצאת דביר, 1961), את המשורר לאחר
סיום כתיבת השיר:
רַק מְחוֹלֵל הַשִּׁיר
פְּצוּעַ אַהֲבָה נִשְׁאַר מִבַּחוּץ:
אִי שֶׁיַּמּוֹ נָסוֹג מִמֶּנּוּ.
גם דן פגיס רומז לנו על בדידותו של פרייל ב"דוכס הגדול של ניו יורק":
הוא מספר לנו ש "הַתַּחְבּוּלָה עוֹלָה יָפֶה: זֶה חֲמִשִּׁים שָׁנָה שֶׁלֹּא הִכִּירוּ אוֹתוֹ" .
ובסוף השיר הוא מתאר איך פרייל "... נִבְלַע בְּתוֹךְ בְּלוֹק אַלְמוֹנִי, נוֹעֵל אֶת אַרְמוֹנוֹ,
יוֹשֵׁב, עוֹטֶה מַלְכוּת".
5. מעין סיכום
בינתיים נודע לי (מפי משוררת שהיתה מכרה קרובה שלו) שלפרייל היו הרבה "ידידות"
שאירח בבית הקפה הקבוע שלו ליד בית-העיריה של ניו-יורק. אפילו כשהגיע לביקור האחרון
בירושלים (במהלכו נפטר), כאשר היה בן למעלה משמונים, היתה לו כאן "ידידה". היתכן
שבכל זאת "התערבב עם החיים" פה ושם?
אולי...
אבל בכל זאת, מה שמושך אותי באיש ובשירתו זו לבטח לא ה"התערבבות עם החיים",
אלא דווקא האומץ להיות גולה ובודד ולכתוב על הגלות והבדידות. האם זוהי הדרך היחידה
לכתוב שירה של אמת? בעניין זה לא שיניתי את דעתי - אני לא חושב שזו הדרך היחידה.
מאידך, למדתי מפרייל שגם דרך "ההתערבבות עם החיים" היא, כנראה, לא הדרך היחידה
לחיות חיים של אמת.
כך או כך, פרייל הטיב לתאר (בשיר "רמז חוזר", מתוך אספן סתוים)
את אותה תחושה
חמקמקה שהיא משאת נפשו של כל אדם כותב, תהיה דרך חייו אשר תהיה:
לְרֶגַע שָׁבִיר נִדְמֶה לַכּוֹתֵב
שֶׁהָאַחֲרוֹנוּת פָּסְחָה עָלָיו.
ספריו של פרייל:
* נוף, שמש וכפור : שירים (ניו-יורק : אוהל, תש"ה 1944)
* נר מול כוכבים : שירים (ירושלים : מוסד ביאליק, 1954)
* מפת ערב : שירים (תל-אביב : דביר, תשכ"א 1961)
* האש והדממה : שירים (רמת-גן : אגודת הסופרים בישראל ליד הוצאת "מסדה", 1968)
* מתוך זמן ונוף : שירים מקובצים (ירושלים : מוסד ביאליק, תשל"ג 1972)
* שירים משני הקצוות (ירושלים ותל אביב : שוקן, תשל"ו 1976)
* ילקוט שירים / ליקט והוסיף מבוא והסברים ראובן בן-יוסף (תל-אביב : יחדיו, תשל"ח 1978)
* אדיב לעצמי : שירים 1976־1979 (תל אביב : הקיבוץ המאוחד, תשמ"א 1980)
* חמישים שיר במדבר : שירים 1980־1985 (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה, תשמ"ז 1987)
* אספן סתווים : שירים 1972־1992 / ערך והוסיף מסה על שירת פרייל דן מירון (ירושלים : מוסד ביאליק, תשנ"ג)
| |
|
