על כפות הידיים עם צאת לפתע פתאום האדמה / אלישבע גרינבאום מאת יקיר בן משה

כל מי שהכיר את אלישבע גרינבאום, ולו-גם שורה משיריה, לא יכול היה שלא לשמוע את ליבו נסדק - ממש כליבו של פסל הנסיך המאושר מאגדתו של אוסקר וויילד - עם הישמע דבר פטירתה ממחלת הסרטן, ביום האחרון לשנת 2004. אלישבע היתה רגע יחיד במינו בערוגת הזמן של השירה העברית. היא אמנם הזדהרה לשבריר קצר מאוד, לא יותר מקובץ שירים אחד הספיקה לפרסם בחייה, אבל למרות זאת היא הצליחה להפוך את השירה העברית למקום שנעים להיות בו. שורות כגון "כשהלכתָּ, שאבתָּ את פָּנַי מתוך פָּנַי", "לב הוא דבר אכיל" ו"כמו כל שעון שעמד מלכת, גם פניךָ דוברות אמת פעמים ביום" (מתוך קובץ שיריה עורף האור, הליקון 2000), הם אולי השורות הפואטיות החכמות והחזקות ביותר, שאני מכיר בשירה העברית של השנים האחרונות.
על כן, גם אם אתאמץ, לא אצליח להשתחרר מהכאב הממלא אותי לכתוב על קובץ שירי עיזבונה שיצא כעת,לפתע פתאום האדמה האדמה (כרמל 2005; עריכה - ליאת קפלן). אלישבע היתה אחת החברות והמשוררות האהובות עלי ביותר, ועם פטירתה, ומעצם נטייתי "הבריאה" להדחיק ולשכוח כל דבר שנעלם ממני, אני רוכן כיום המום ונכלם נוכח חסרונה. השירים אולי מפצים על הדממה, ממלאים את הבבואה שהיא הותירה בעולם, אך כל דיבור עליה הופך עבורי להד של קול ריק, כמעט חסר- אוויר, באין לו מענה ונמען.
את אלישבע הכרתי לראשונה בכיתת השירה של "הליקון" ו"משכנות שאננים" של מחזור 1997. מאוחר יותר גם עבדתי איתה במתא"ן וכעבור שנים אחדות, כשהיא כבר היתה רתוקה למיטה בעקבות המחלה, היא ביקשה, שאקרא שני שירים שלה בפסטיבל "שער" לשירה חדשה 2004. באותו רגע הבנתי, שהמבט שלי עשוי להיפרד ממנה, אך קולי ימשיך לקרוא את שיריה.
נראה שלכל געגוע יש מקום. השנה החלו להתפרסם שירים וטקסטים שהותירה מעזבונה. תחילה התפרסמו קטעי יומנה, בצירוף שירים אחדים בכתב העת 'הליקון' (גיליון 'רשות היחיד' י"ג, חורף 2005), מאוחר יותר גם בכתב-העת 'מטעם' (גיליון 3, ספטמבר 2005) ובימים אלו התפרסם, כאמור, הקובץ לפתע פתאום האדמה.
וכשאני קורא בשירים, מאיפה עלי להתחיל?
אולי במטאפורות המדהימות של אלישבע, שידעה להפציע את המשפט העברי ולהפכו לקרומים דקים של פיוט וקסם. משפט כגון "שׁוֹתֵת מִנְּחִירֵי הַצָּהֳרַיִם" (מתוך 'אביב') הופך את הזמן לגוף, בעוד המשפט "נַעַר נֶחְבָּט בִּי, כְּצִפּוֹר בְּשִׁמְשָׁה נוֹסַעַת" (מתוך 'בוקר בהרים') מגולל את הגוף למקום. השירים של אלישבע תמיד טעוני אנרגיה, כמו אדם שאינו חדל להניח את רגלו על דוושת הגז של המכונית. משפטים כגון "הוֹרַי כָּרוּ לְעַצְמָם קֶבֶר בַּסָּלוֹן" (מתוך השיר 'הבית שגדלתי בו'; עורף האור 2000), ו"הַדָּבָר הַיָּחִיד הַמַּגְבִּיל אֶת אַהֲבָתִי אֵלֶיךָ הוּא אַהֲבָתִי אֵלֶיךָ" (מתוך 'שישי אחר הצהריים' מן הקובץ החדש) - הם שורות שכל משורר היה מבקש לזכות בהם.
וכך היא כותבת בפתח השיר 'אקפולקו' מן הקובץ החדש: "מוּרֶדֶת אֵלֶיךָ בְּמַדְרֵגוֹת / לְאֹרֶךְ מִסְדְּרוֹנוֹת צָרִים כְּעוֹרְקִים./ דְּמָמָה, רַק שִׁקְשׁוּק מַפְתְּחוֹת כְּבֵדִים - / הֵד עַצְמוֹתַי"; כמה מתח גלום בשורות הקצרות הללו, כמה חשמל עובר במטאפורה הקטנה המופיעה בסוף השורה השניה, "כעורקים", שהופכת את כל הירידה במדרגות לתמונת-ראי גופנית, משל לאדם הצולל במדרונות עצמו, כדנטה החוצה את שערו של הזמן, בפתח המאה עשרים ואחת.
ואין כאן כל גוזמה. אלישבע היתה אחת המשוררות היחידות שבאמת העזו לכופף את הראש, לצלול ולרדת בגרמי-מדרגות ובמנהרות פנימיים - ובלשונה: "בַּלֵּילוֹת אֲנִי זוֹחֶלֶת בְּמִנְהָרָה תַּת-קַרְקָעִית / שֶׁאֵינֶנִּי רוֹאָה אֶת סוֹפָהּ" - ויותר מכך, אלישבע תמיד הילכה על כפות הידיים. את פסיעותיה היא אספה אליה, את הדרך היא לגמה, ואת הגוף; משוררת שכל מילה שלה היתה עטופה בחיתולים חושניים. השירים שלה אף פעם לא הלכו עירומים, תמיד עם חיתול, תמיד עם איזו שיכבה של פואטיקה. וגם היא עצמה היתה כזאת, תמיד נוגעת בידיים ובחזה, תמיד מתנפלת עליך כמו ילד שמנסה להחזיק בלון שלא יעוף; אז מדוע דווקא היא-זאת שהתעופפה מאתנו?
"רוֹצָה שֶׁאֲנִי בְּךָ כֻּלְּךָ אֵפוֹא לֹא /בְּךָ בִּקְצוֹת אֶצְבְּעוֹת לָשׁוֹן עַל קְצֵה / קָצֶה שֶׁלְּךָ רוֹצָה לְהַחְרִיב אוֹתִי /שֶׁאַחְרִיב אוֹתְךָ שֶׁאֲנִי הוֹלֶכֶת נִשְׁאֶרֶת / מִתַּחַת לָעוֹר שֶׁלְּךָ" (מתוך השיר 'נגיעה' מן הקובץ החדש).
ככל קובץ שירה חזק, לפתע פתאום האדמה מטיל על הקורא קשת של תכנים וצורות - למן הליריקה ועד לפרוזה. בשיריה האחרונים היא נחשפת באופן חד ומדויק, כמי שאינה מהססת לקלוע את נסיבות חייה ומחלתה ברשת עדינה של מטפוריקה כואבת: "בּוֹא נְשַׂחֵק מִשְׂחָק כָּזֶה /אֲנִי אֶהֱיֶה הַחוֹלָה, אַתָּה הָרוֹפֵא /נִקְבַּע מֵרֹאשׁ מִי יָמוּת, מִי יִחְיֶה /וְשֶׁהַמַּחֲלָה לֹא תִּמָּשֵׁךְ /אַחֲרֵי סוֹף הַמִּשְׂחָק." - כמה כאב טמון בשורה האחרונה?!
מבין השירים החדשים בולטים במיוחד המחזורים 'שירים בפרוזה ישראלית', ו'פרגמנטים של פרידה' החותמים את הקובץ, שבהם, בדומה לשיריהם האחרונים של ט' כרמי ופנחס שדה, מתגלה אלישבע במלוא עוצמתה הפואטית: "כֵּיצַד אֶפָּרֵד מִמְּךָ? /אֶלְכֹּד לְמַעַנְךָ זַהֲרוּר אַחֲרוֹן /מְרַצֵּד עַל אֶדֶן הַחֲלוֹם /עָלָיו יָשַׁבְנוּ".
אין ספק. אלישבע תמיד היתה זהרור, לאו-דווקא אחרון, שהתגבה וזהר באופן שמעט משוררים עשו כך בעבר. ובספר לפתע פתאום האדמה מתבהרת התנועה העמוקה של מכלול שיריה. שכן, אם בעורף האור שיחקה אלישבע עם המטפוריקה כמי שאוחזת בידה פלסטלינה גמישה, שבאמצעותה ניתן להרכיב ולפרק עולמות מרחביים (באמצעות שורות כגון: "בַּבֹּקֶר מְטִילָה עֹגֶן בְּקַרְקָעִית מַבָּטְךָ", "אֲהוּבִי יָשֵׁן בְּשַׁלְוָה / מִתַּחַת לְיַבֶּשֶׁת אַנְטַרְטִיקָה" ו"מִתַּחַת לַלַּיְלָה רוֹבֶצֶת אִשָּׁה בְּשִׂמְלַת פּוֹלִיאַסְטֶר דְּבִיקָה"), הרי בשיריה האחרונים היא מתגלה כמי שהולכת ונמזגת לתוך השקיפות הלשונית. פתאום הנפש הופכת חלון. ועדיין, בלי לוותר על המטאפורה, בלי לאבד את השפה הפואטית רבת-העוצמה של שיריה.
לפתע פתאום האדמה אינו קל לקריאה עבור מי שהכיר את אלישבע גרינבאום. וככזה, גם אם אנו בלון שמתקשה לעוף, השירים הללו מושכים אותנו עמוק לתוך ליבה, לתוך הגוף, עמוק לאדמה. לפתע פתאום האדמה.