דְיוֹקָן עַצְמִי אַחֲרֵי הַשְמָנָה עוֹד נְגִיסָה אַחַת וְלֹא תוּכְלִי לִרְאוֹת אוֹתִי. הַמִילִים שֶבֵּינֵינוּ יִתְפָּזְרוּ בָּהֲטָחָה כְּמוֹ פִּלְפֵּל שָחוֹר, אֲנִי אֶהְיֶה וְלֹא אֶהְיֶה, אֶתְפַּשֵּט בְּכֹל חַדְרֵי הַבַּיִת, כִּמְעָט כְּמוֹ בַּיָּמִים שֶהַשָדַיִם שֶלָךְ הָיוּ שָדַיִם וְהָאֶצְבָּעוֹת שֶלִי הָיוּ אֶצְבָּעוֹת. וְכָך אֲנִי מוֹנֶה, אֹכֶל, כְּמִיהָה לְחִיבּוּקֵי זָרִים, כְּתִיבָה, אוֹנְנוּת, וְשוּב אֹכֶל. וּבֵינְתַיִים, מַשֶהוּ קוֹרֶה לַבָּיִת, אוֹ אִם לְדַיֵיק, "מָשֶהוּ קוֹרֶה לַבָּית" אֲנִי לוֹחֵש לְעַצְמִי, מִסְתוֹבֵב בְּטִמְטוּם בֵּין הָחֲדָרִים הָרֵיקִים, אוֹסֵף אֶת אֵיבָרַי לְתוֹךְ שַק בָּלוּי, שֶאֲנִי מִתְקָשֶה לִנְגוֹעַ בּוֹ, אֲפִילוּ בְּקִשְרֵי הָאֶצְבָּעוֹת.