"הדבר המוצק ביותר עבורי, מאז ומעולם, הוא התנועה" דיאלוג בעקבות מחזור השירים חיי אחינעם אריאל זינדר ודנה אמיר

פרולוג
ספר שיריה השלישי של דנה אמיר, "חיי אחינעם", יצא לאור בשנת 2004 (בסדרת ריתמוס, הוצאת הקיבוץ המאוחד). במרכז הספר עומד מחזור בן כ"ה שירים שכל כולם דיאלוג עם קול נפשי, דמות ושמה אחינעם. השירים פונים אל אחינעם, אם בדרך של פנייה ישירה ואם כנמענת או כקוראת של שירים בהם הדוברת מתארת את תנאי קיומה. השיחה כאן היא ניסיון להוסיף קול שלישי ורביעי לדיאלוג הזה - את קולה של המשוררת עצמה, ואת קולי שלי כקורא. השורות הבאות אינן "ראיון" כיוון שראיה לא הייתה בהם, אלא הקשבה הדדית, מקוטעת, מגששת מאד. במשך שלושה שבועות דנה ואני התכתבנו, וחגנו סביב נקודה נעלמת ששמה אחינעם. נדמה שאחינעם עצמה רוותה נחת אך גם הצטנפה לעתים בפינה מפחד החשיפה. אני מקווה שעד שעת הפרסום, היא כבר רוקדת במקומה. הדברים מובאים בארבעה חלקים, ערוכים מתוך ארבעה מכתבים מתמשכים.

אריאל זינדר, סיון תשס"ו.


א. הזמן

"הזמן נדחס בינינו כמו תפילה." כך נפתח השיר הראשון במחזור, ששב ונוגע בזמן לכל אורכו. אולי נתחיל אנחנו מהזמן שעבר מאז פרסום הספר עד הדיבור הזה בינינו: מה עשה הזמן ל"חיי אחינעם"?

קריאה היא תנועה בזמן ותנועה של זמן. ו"חיי אחינעם" אמנם מדבר לא רק על תהליך של היוולדות בזמן אלא גם על תהליך של היוולדות הזמן. כלומר לא רק על האופן שבו אנחנו נעים בזמן אלא גם על האופן שבו הזמן נע בתוכנו, פושט ולובש צורה, מתחפש לזיכרון, לאימה, לגעגוע. מה עשה הזמן ל"חיי אחינעם"? מה שעושה הזמן: הרחיב וצמצם, סדק ואטם, העמיק ושיטח. במלים אחרות - הכּל. ומאומה.

עושה רושם שבין שתי התנועות האלה - הרחבת הזמן וצמצומו - חלוקת התפקידים ברורה למדי: אחינעם, האחרת, היא זו שמגבשת את הזמן לגבישי-מרחב, ואילו קולה של הדוברת מקבל ביתר קלות את התמשכות הזמן, את מחזוריותו, מבקש "לשמוע את נשירת הפירות הבשלים על האדמה". הכלת שני הקולות הללו, שני הגופים, נראית לי לא פשוטה.

אני מסכימה. ישנה חלוקת תפקידים, גם אם לא מודעת, בין שני הקולות, או בין שני הגופים הדוברים כאן. וככל חלוקת תפקידים - או ככל דיאלקטיקה - יש בה משהו מתיש. לא רק משום שהיא מייצרת בנפש תנועה בלתי פוסקת, אלא משום שהיא מייצרת גם עֵרנות לתנועה הבלתי פוסקת הזאת שהנפש בדרך כלל נוטה להכחיש. כשלעצמי איני מכירה צורת קיום אחרת. במובן זה הדבר המוצק ביותר עבורי, מאז ומעולם, הוא התנועה.

ויש איזו מנוחה מן התנועה הזו?

המפגש עם הגוף השני, הגוף האחר, הוא כשלעצמו מנוחה, גם אם רגעית, מן התנועה הבלתי פוסקת של החיפוש. ואולי יש משהו במפגש עם גוף אחר - בכוח או בפועל - שיש בו תמיד איזו אשליה של הקפאת הזמן, או הקפאת התנועה. כאילו המגע עצמו יכול להציב - לרגע שברירי אחד - את השמש בגבעון דום. לעצור את מנוסת החיים אל מותם. לייצר איזו אקס-טריטוריה שבתוכה פועלים עלינו פחות חוקי הזמן, הסיבתיות והכובד.

כך קורה גם במוסיקה ובמחול, המצויים בשפע במחזור הזה. שניהם מדיומים שפועלים בתוך הזמן אבל מנצלים אותו ליצירת ההשהיה הזו שאת מציינת. מה את יכולה לספר על המגע של האמנות המילולית שלך עם אמנויות אלה, של המוסיקה והמחול?

אני חושבת ששירה מעצם טבעה נוגעת בכל האמנויות האחרות, מצטלבת איתן, עושה במלים שימוש המחקה את השימוש שלהן בצליל, בצבע ובמרחב. מכל האמנויות האחרות המוסיקה היא הקרובה לי ביותר - 'חיי אחינעם' היא יותר מכל דבר אחר יצירה מוסיקאלית. ואני מרגישה שגם החזרות בתוך המחזור הזה משרתות איזו אינטנסיביות מוסיקאלית-תֵמָטִית, משהו הפועם מתחת לקו המלודי כמו נקודת עוגב.

כיצד אפשר להבליט את המוסיקליות הזו בשירים? אילו יכולת לבצע את "חיי אחינעם" בכל דרך שתבחרי, כיצד היית עושה זאת?

אין ספק שחיי אחינעם צריך להיקרא ברצף וכרצף. אני חושבת על האפשרות של קריאה בשתיים, כל גוף מקבל רגיסטר משלו. או אולי קריאה רציפה אחת ואחריה קריאה רציפה אחרת, בקול אחר, כמו לומר - את השיח הזה אפשר לנהל ממקומות שונים בתוך הנפש, וגם למָעֵן למקומות שונים. היכן הייתי מבצעת את היצירה? אינני יודעת. אני נעה בין לחשוב על מרחב תיאטרלי פתוח לבין לדמיין את חדר האמבטיה שלי, למשל, כזירת קריאה אפשרית...


ב. דברים שיש להם שיעור

"אין דבר שאין לו שיעור, אחינעם, וזה נכון אפילו על מבטך המטיל עכשיו את צילו העצום על האופק." הפניות אל אחינעם, והתפילות אליה, כולן קצרות. בין הבהוב כזה למשנהו נוצרת מעין קונכיה של ציפייה, ואז בא השיר הבא וממלא אותה עד חצייה, וחוזר חלילה. מה את מרגישה שלמדת על השיר הקצר, המדוד, שיש לו שיעור?

הקונכייה הזו שעליה אתה מדבר מתמלאת בכל פעם עד חצייה בלבד. מדוע עד חצייה בלבד? מפני שהמחצית הנותרת ריקה היא המחצית שאנו יכולים רק לדמיין.
אני חושבת על כך שקולה של אחינעם הוא למעשה קולה של הציפייה עצמה. שהמחצית האחרת של הקונכייה אכן אינה ניתנת למילוי אלא בציפייה בלבד, אותה ציפייה לאחר או אחרת, כלומר למשהו שהוא מחוץ לגעגוע ומחוץ לאני עצמו. אחר מציאותי, אחר שיש לו שיעור, אינו יכול למלא את הקונכייה הזאת.
מה למדתי על השיר המדוד? למדתי שככל שהוא מדוד יותר כך הוא נוגע יותר במה שאין לו מידה.

האם כך נכתב המחזור מלכתחילה?

כן, לאמיתו של דבר המחזור הזה נכתב כפי שהוא, כמעט ללא שינויים. שני דברים היו מוּבְנים לתוכו מוסיקאלית מראשיתו, מתוך הכרעה אינטואיטיבית: האחד הוא אורך השירים, שהוא כאורכן של נשימות. נשימותיי. והאחר הוא החֲזרה.

יש משורר או משוררת שלימדו אותך משהו על השיר הקצר? או משורר שהרגשת שליווה אותך לאורך הכתיבה והפרסום של "חיי אחינעם"?

למדתי מאד מקובץ השירים הראשון של חדווה הרכבי, "אני רוצה רק להגיד לך". יש בו שימוש רגיש ויפהפה בפרגמנטים קצרים. כך אני מרגישה גם לגבי מחזורי שירים מסוימים של ט. כרמי ושל יואל הופמן. ואולי יותר מכולם ליווה אותי ט.ס. אליוט, ב'ארבעה קוורטטים' שלו וב'ארץ הישימון'.

את יכולה לספר קצת על ההשפעה של אליוט?

העיסוק שלי באליוט היה דווקא במסגרת הפרק האחרון של הדוקטורט שלי בפילוסופיה. הצעתי קריאה ב"ארבעה קוורטטים" כדרך להדגים את מה שכיניתי "הממד הלירי של הנפש". אותו ממד המאפשר לנפש את האינטגרציה בין ידיעה ואי-ידיעה, בין האפשרי והאקטואלי, בין הקבוע והמשתנה תדיר. ההשפעה שלו על הכתיבה השירית שלי קשורה בחופש שלו לעשות שימוש בהתבוננות אנליטית מחַד - ולא לציית לשום חוק אנליטי מאידך. השירה שלו נעה בין קוטב ה'ידיעה אודות' - לבין קוטב ה'ידיעה אֶת' הדבר שאותו הוא שר, כש'הידיעה את' היא למעשה בעצם מצב הידיעה העמוק ביותר והאינטואיטיבי ביותר; זו צורת הידיעה הקרובה ביותר לאהבה.


ג. מונולוג - דיאלוג

חוקר הספרות הרוסי מיכאל בחטין כותב כך: "הסגנון הפיוטי (השירי) זר לכל התחשבות בלשונות זרות, באפשרות של מילון אחר, של סמנטיקה אחרת... לפיכך אין הסגנון הפיוטי יודע גם את תחושת המוגבלות, את ההיסטורי?ת, את המוגדרות והספציפיות של הלשון, ולפיכך גם אין לו ולא כלום עם יחס ביקורתי ומסתייג אל לשונו שלו, כאל לשון אחת מתוך כל לשונות הרב-דיבוריות.[...] עולם השירה, על כל הסתירות והקונפליקטים-בלי-מוצא שהמשורר מגלה בו, לעולם הוא מואר באורו של דיבֵּר אחד ויחיד שאין עליו עוררין. [....] בשירה - עצם הדיבר על הספק מוכרח להיות דיבר שאין בו ספק". אני מניח את דבריו של בחטין כנקודת התחלה לשאלת הדיאלוג בספרך "חיי אחינעם". בחטין טוען ששיר הוא לעולם, בעומקו, מונולוג - הוא אינו יוצא באמת מגדר תודעתו ולשונו של רב-האמן המשורר. האם השירים שלך, שפונים אל אחינעם, חותרים לעבר שבר במונולוגיות הזו? מחפשים דרך אל קול ותודעה אחרים? או אולי את מסכימה עם בחטין שהשיר אינו מסוגל לכך?

אני מסכימה ואיני מסכימה עם בחטין. השיר אכן אינו יודע את תחושת המוגבלות וככל מעשה יצירה הוא מוּנַע ממידה מסוימת של תחושת כל יכולות, של כוונת בריאה, גם אם בריאה של עולם בזעיר אנפין. במובן זה כל סוג של נגיעה במה שמתקיים מחוץ לקיומו ההוֹוִי, מחוץ לסדריו האינהרנטיים, כל סוג של חיכוך או של ספק, זר לו.
ועם זאת, בתוך מעטפת בריאת העולם שלו, הוא מתכתב עם כל סוגי ההיסטוריוּת והרב-לשוניוּת, ומסוגל גם להתבוננות בעצמו מתוך עצמו. במובן זה לא פחות משניתן לומר שהוא דיאלוג שליבו מונולוג - ניתן לומר שהוא מונולוג שליבו דיאלוג, או לפחות שמתקיימת בתוכו איזו דיאלקטיקה, גלויה או סמויה, בין הפן המונולוגי והפן הדיאלוגי. "חיי אחינעם" אכן סודק את המונולוגיוּת הזאת דרך הרחבת הגוף הראשון לגוף שני. עם זאת ברור מתוך השירים עצמם שהגוף השני הזה איננו מתקיים בנפרד מן הגוף הראשון, אלא הוא מעין הרחבה שלו, הרחבה המתחפשת לרגעים לסוג של קיום נפרד, אפילו מנוכר. במובן זה המרחב הנפרש בין הגוף הראשון והגוף השני, או בין הדוברת לבין אחינעם, הוא מרחב המשחק הנפשי. כל הדיאלוג ביניהן מתקיים באותו מרחב ביניים שבין אני ולא-אני, כשבין שני הקטבים האלה מחברים כל סוגי הדיאלוג האנושי: התשוקה, האימה, החמלה.

הגופניות הזו אפשרית באמת בתוך נפש אחת, או בתוך גוף אחד, במישור שמעבר למטאפורה?

אינני בטוחה שהיא אפשרית אפילו בין שתיים. כלומר בין שתי נפשות אמיתיות בעולם. אתה מבין, השירים האלה אינם מתארים מציאות אקטואלית. אפילו לא מציאות נפשית אקטואלית. הם מציבים לעצמם דמות אחרת, בַּת-קוֹל, סוג של אופק נפשי שאליו הנפש מכוונת את משחקיה. המשחקיות הזאת יונקת את המטאפורות שלה ממה שהנפש מכירה: הגוף. לכן היא יוצרת מציאות דמויַת גוף שבתוכה מתנהלת אינטראקציה ארוטית בין שתיים. אולם מעל האינטראקציה האניגמטית הזאת, עד סופה, מרחפת שאלה על גילוי וכסוי. על אמת ותעתוע. על מה קיים, ולוּ כמטאפורה בתוך שפת-הנפש, ומה מתחזה לכוכב-לכת בעוד שאינו עשוי אלא קליפות אוויר.

ובתוך התעתוע הזה, קורה לך בכל זאת שאת שומעת את קולה הממשי של אחינעם?

אינני יודעת לענות על כך. אני יכולה לומר שהיה משהו בפניות לאחינעם, כלומר באותם שירים מתוך המחזור הזה שהם בגדר פנייה אליה, שנכתב כמו בעל כרחי. במובן הזה הייתה לי תחושה שהם מכילים משהו מן התכונות של אחינעם עצמה. לא אני כיירתי אותם בחומר. הם נגרו אלי מתוכו, הרקידו קולות בתוכי, הפכו רגבי אדמה, הנשירו פירות. במובן זה כתיבת הקולות - או הגופים השונים - אכן הייתה אחרת במהותה. כך שניתן לומר אולי ששמעתי את קולה של אחינעם לא כקול מובחן אלא כצורת קול. כצבע. כריתמוס. כאוֹפֶן של חוויה.

זה קול שהפקרתי את עצמי לידיו כמו שמפקירים את הגוף לזרמי מים חמים, עד שברגע מסוים לא ברור אם הם באים מבפנים או מבחוץ ונדמה כאילו הצמרמורת הזאת, החוצה את הגוף מכף רגל עד ראש, חוצה גם את הים עצמו.

ד. דיאלקטיקה

מכמה זוויות נגענו בסוג התנועה הזה המכונה דיאלקטיקה: תנועה בין קטבים, בין עובדה לשלילתה, בין קול אחד לקול אחר. מדברייך עד כאן אני מבין שעל אף סכנות כאלה, את רואה באופן הקיום הזה את האופן היחיד האפשרי. האם השיר מבסס את הדיאלקטיקה, מחריף אותה, נותן מזור ממנה? אני מתכוון גם במישור היומיומי ביותר: איפה מתמקם רגע הכתיבה אצלך על הרצף הדיאלקטי של חיי היומיום?

השיר מחריף את הדיאלקטיקה מעצם מהותו, מפני שהוא עצמו תנועה חוזרת חלילה בין שני קטבים: קוטב השפה המשותפת, הכללית, הנדברת עם החוץ, לעומת קוטב השפה האידיוסינקרטית, הפרטית, המדברת אך אינה נדברת. ויחד עם זאת, או אולי דווקא משום כך, ואני ערה לדיאלקטיקה המצויה גם בתוך התשובה הזאת עצמה, השיר הוא גם המזור הגדול ביותר מאותה תנועה חוזרת חלילה. לא משום שהוא אינו בגדר תנועה, אלא משום שהוא מייצר מרחב שבו התנועה עצמה הופכת לאופן של מנוחה.

רגע הכתיבה בשבילי הוא תמיד רגע של התכוונות עצומה. רגע שבו הזמן עצמו נדחס לכדי תפילה. שיר הוא בעיני תפילת יחיד. מן העמוקות והיקרות שבתפילות היחיד, מפני שהוא בגדר תפילה השלוחה מתהומות נפשי אל שמֵיה היא.

דווקא שם המחזור מסתיר מעט את הדיאלקטיקה. הוא מעמיד מוקד אחד, ואפילו נותן לו שם: אחינעם.

נכון. אולי מפני שהגוף היחיד אליו ישנה פְּנִיָּה - הוא הגוף השני. הגוף הראשון לעולם אינו פונה כלפי עצמו. במובן זה חיי אחינעם אינה סאגה הדנה בחייה של אחינעם, או בחיי אותו גוף נפשי הקרוי אחינעם, אלא סאגה הפורשת את חיי הנפש כולה דרך הדיאלוג עם אותו חלק של הנפש הזאת שאליו ניתן לפנות בגלוי. במלים אחרות - הגוף הראשון כמו מאיר את הגוף השני, מציב אותו בקדמת הבמה, כשהוא עצמו נחשף רק מתוך תנועתו שמאחורי הקלעים.

ואין בזה הסתתרות, מנוסה מאורם של זרקורים שצריכים דווקא את הגוף הראשון?

אינני יודעת אם הסתתרות היא המילה. אולי תנועה בין גילוי וכיסוי. שתי התנועות האלה, תנועת הגילוי ותנועת הכיסוי, הכרחיות לשם שמירה על שפיות הדעת או על האסתטיקה של הקיום הנפשי. כשלעצמי- כל המרחב הנפשי שלי לכוד בתנודה הזו שביניהן.

דנה אמיר, ילידת 1966, פסיכולוגית קלינית ומשוררת. ספריה הקודמים: עכשיו, במתיקות הזאת, ספריית פועלים 1993; עד בוא האדמה, הקיבוץ המאוחד 1998. ספרה הרביעי, שירֵי אִינִיג עומד לראות אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
ספרה המחקרי "המימד הלירי של המרחב הנפשי" זכה בפרס בהט מטעם אוניברסיטת חיפה לשנת 2006.

לקראת השתתפותה בפסטיבל המשוררים הבינלאומי באוקטובר 2006, תורגמו שיריה לאנגלית והם מופיעים באתר "Poetry International".

לינקים - דנה אמיר:
* ויקיפדיה
* דג אנונימי