על הקול ועל תיבת התהודה - הרהורים בעקבות "עדנה" של ברכה סרי מאת יובל יבנה

כל יצירה ספרותית מבטאת שיווי משקל עדין בין קול ובין האמצעים הספרותיים בהם הקול הזה מבוטא. שיווי המשקל הוא עדין מאחר והאמצעים הספרותיים צריכים להיות בעלי אופי ומינון כזה אשר יצרו, מחד, את תיבת התהודה שתהדהד את הקול בצורה האפקטיבית ביותר וישמרו, מאידך, על הגוון הייחודי שלו. מאחר וכל יוצר שואף להשמיע קול ייחודי (לפחות כך אני מאמין) הרי שהוא מחויב להתאים לקולו תיבת תהודה ייחודית. בשנים האחרונות אנחנו עדים לצמיחתו של דור רהוט ומלוטש של משוררים צעירים (מגמה שלסדנאות השירה של הליקון יש חלק חשוב ביצירתה). יחד עם זאת, דומה שלמגמה זו, המבורכת כשלעצמה, יש גם מחיר המתבטא במנעד המצומצם, יחסית, של הקולות השיריים.
הסיבה לכך, לדעתי, היא שמשוררים אלו משתמשים באותו סט של אמצעים ספרותיים. כלומר, במקום שכל אחד מהם יעצב את תיבת התהודה המיוחדת לו הם משתמשים בתיבת תהודה אחידה, פחות או יותר, היוצרת "סאונד" אחיד ומטשטשת את הייחודיות של הקולות השונים. השימוש במונח מעולם המוזיקה - "סאונד" - אינו מקרי - אני חושב שבעולם המוזיקה הקלה קיימת תופעה דומה. מפיקים מוזיקליים שיש להם תפיסה ברורה ומגובשת לגבי איך נכון להפיק שיר, מחילים את התפיסה הזו על האמנים השונים שהם עובדים איתם. התוצאה היא יצירה של סאונד מוזיקלי אחיד (שנובע מהשימוש באותם כלי נגינה, אותם נגני אולפן, אותם אפקטים) המטשטש את הייחודיות של הקולות השונים.

על רקע מצב דברים זה, יש משהו מרענן מאוד בקריאת "עדנה", ספר שיריה האחרון של ברכה סרי (ספרה הבא, "בינה" עומד לצאת בקרוב). "עדנה" הוא סיפור מסעה של סרי לברקלי בקליפורניה, בעקבות ילדיה שעברו לגור שם. כבר בעצם זהותה של הנוסעת יש משהו יוצא דופן - אנחנו רגילים שהנוסעים לברקלי הם אקדמאים צעירים שנוסעים לעשות פוסטדוקטורט. אישה בת שישים ומעלה, ילידת תימן, שנוסעת לברקלי בעקבות ילדיה היא לא חזיון נפרץ. מסעה של סרי לברקלי רצוף בעליות ומורדות - מחד, רגעי התפעלות מהחופש והפלורליזם של קליפורניה, ומאידך, רגעי געגועים עזים לירושלים ותהייה אם "יש אלוהים במקום הזה". לצד העיסוק ביחסיה של סרי עם אורח החיים האמריקאי, "עדנה" עוסק בשני סיפורי אהבה (שגם הם רצופים בעליות ומורדות) - אהבתה של סרי לילדיה ואהבתה לגבר מקומי שהיא מכנה "סקאי".

מאחר ועניינינו, ברשימה זו, הוא בקול ובתיבת התהודה המהדהדת אותו, עלינו לבחון, תחילה, את הקול הדובר ב"עדנה". סרי עצמה מתארת את קולה בהקדמה לספר שהכותרת שלה היא "הגשה לקוראים". וכך נפתחת ההקדמה: "הספר הזה מוגש לך באהבה, כי הוא כתוב עליך - כל סודותיך נשפכים החוצה מתוכו גלויים ומנוסחים במילים הכי פשוטות" (ההדגשה שלי, י.י). בהמשך ההקדמה סרי מדברת על "התנסויות אישיות מאוד של המחברת" ועל "לבוש אישי מאוד" (ההדגשות שלי, י.י). קולה של סרי הוא אכן קול ישיר, פשוט ואישי. כמעט כל משפט ב"עדנה" מהדהד את הקול הזה. לדוגמא, הבית הראשון של השיר "המציאות גדולה מן השירים":

המציאות גדולה מן השירים.
עמי אוכל מצה במטבח.
ניצה ממתינה לנו בעבודה.
סקאי לא עונה
ושוב אני מנסה לאחות
את שִבְרֵי משפחתי
ושְבָרַי שלי.

או הבית הראשון של "נורית בביתי":

נורית בביתי
ומעגל הושלם
עם נתנאל
ואנה ועירי
בדרך לילדַי
בולעת מרחקים
בהפרשי שעון.

מהי תיבת התהודה שסרי בחרה כדי להדהד את הקול שלה? בהשוואה לדור המשוררים הצעירים שהזכרתי למעלה, מעניין לראות דווקא באיזה אמצעים ספרותיים השכיחים אצלם בחרה סרי שלא להשתמש.
הדבר הראשון שבולט לעין כאשר פותחים את "עדנה" הוא העובדה שהשירים אינם מנוקדים. נסו להעלות על הדעת שיר לא מנוקד של אחד מבני דור המשוררים הצעירים שהזכרתי לעיל - השימוש בשפה גבוהה ומדוייקת מאוד מחייב ניקוד של השירים. אבל אצל סרי, כאמור, השפה היא פשוטה ואין כמעט אף מילה שלא ברור כיצד הוגים אותה (כאשר יש מילים כאלה, סרי אכן מנקדת אותן). עוד לפני שהתחלנו אפילו לקרוא, המראה של מילים ללא ניקוד יוצר אווירה אחרת מזו הנוצרת למול שיר מנוקד - יש יותר מרחב, כאילו האוויר יכול לזרום בין המילים. הקורא משוחרר יותר, הוא יכול להשתחרר מהדריכות שמכתיב הצורך לדייק בכל תנועה והוא פנוי להקשיב לקול הישיר והאישי המדבר אליו.
הדבר השני שבולט לעין הוא שסרי ממעטת מאוד להשתמש במטאפורות ובדימויים (אמצעים פואטיים שכיחים מאוד אצל דור המשוררים הצעירים). מטאפורות ודימויים הם כלים פואטיים חשובים מאוד, אולם לשימוש בהם יש גם מחיר - הם יוצרים ריחוק מסויים של הקול הדובר. שימוש במטאפורות ודימויים בשיריה של סרי היה מציב מחיצה בין קולה האישי והישיר ובין הקורא. לפיכך, כאשר היא כבר משתמשת במטאפורה, סרי מנטרלת את האפקט המרחיק על ידי הצבה של המטאפורה במעין סוגריים. כך, למשל, בשיר "להעלות את הקיום הפשוט", המטאפורה היא לא חלק מהרצף השירי הנאמר לקורא, אלא משהו שסרי אומרת לעצמה:

לומר לעצמי שכל מילה
של שפת-קודש
היא נוצה בכנפי השכינה

ולבסוף, סרי לא מתייחסת בשום מקום למיתולוגיה היוונית. נסו למצוא ספר אחד של משורר צעיר שיצא בשנים האחרונות שאין בו לפחות התיחסות אחת למיתולוגיה היוונית! ולא שאין אצל סרי מיתוסים, יש ועוד איך, שהרי מיתוסים ושירה בהחלט הולכים ביחד, אבל סרי ממציאה לעצמה מיתולוגיה פרטית שהיא וילדיה הם גיבוריה. כך, למשל, בשיר "כשהייתי מתחילה לשיר", בו סרי מספרת איך הייתה שרה לילדיה, מופיעות שורות כמו:

כשהייתי שרה במטבח
עמדו צלחות באוויר.
כשהייתי שרה מול חומה
מיד היה נבקע בה קיר.
כשהייתי שרה
רקדה כל העיר.

או בשיר "ניצוצות זורחים בחדרי":

בתי שמולכת על המים
מזמנת בני אצולה לביתה.
והיו שם נסיכים ונסיכות
מרחבי העולם הגדול.

אינני יודע עם סרי בחרה במודע את תיבת התהודה המתאימה לקולה. הרושם שלי הוא שהיא פעלה בעיקר מתוך אינטואיציה. תמיכה לכך יש בהקדמה ל"עדנה" ממנה ציטטתי קודם. לקראת סוף ההקדמה מופיע המשפט המעניין הבא: "האור והכלי שזורים בחיבורם המקורי". יש כאן, כמובן, התייחסות למושגים הקבליים של האור והכלים שצריכים להכיל אותו. אולם, על פי הבנתי, יש כאן גם משמעות נוספת - האור הוא הקול השירי של סרי והכלי הוא תיבת התהודה המהדהדת אותו. אולם למה מתכוונת סרי ב "שזורים בחיבורם המקורי"? הכוונה היא, לדעתי, לכך שהקול ותיבת התהודה שלובים זה בזה כבר ברגע ההשראה בו נוצר השיר (הוא רגע "חיבורם המקורי"). כלומר, סרי אומרת לנו שהיא מגישה לנו את קולה כפי שהדהד בראשה ברגע ההשראה ללא עיבוד מאוחר יותר.
יש כאן מודל עבודה הפוך לזה המנחה את דור המשוררים הצעירים - בעוד אצלם העיבוד והליטוש של השיר הוא מרכיב בעל חשיבות עליונה בתהליך חיבור השיר, הרי שאצל סרי הנטיה היא לשמור כמה שיותר על "החיבור המקורי" מתוך אמונה ששם, ברגע החיבור המקורי, קיים השילוב הנכון ביותר של הקול ותיבת התהודה.
מנקודת המבט של דור המשוררים הצעירים, מודל העבודה של סרי הוא בעייתי מאוד - ובאמת, ניתן להצביע על מקומות רבים בשירתה שהם עמוסים מדי, לא מדוייקים מספיק, גולשים לבנאליות. מאידך, סרי מצליחה ליצור תיבת תהודה המהדהדת באופן אפקטיבי את קולה הייחודי ויוצרת הבחנה ברורה בינו ובין קולות שיריים אחרים.
אם נחזור אל האנלוגיה לעולם המוזיקה הרי ששירתה של סרי אנלוגית לשירי "לוֹ - פַיי" - שירים שהדגש העיקרי בהם הוא על הקול האותנטי של האמן, כפי שהוא מבוטא בנגינה "חיה" (LIVE בעגת המוזיקאים), ולא על ההפקה המוזיקלית. בשירים אלה איכות ההקלטה היא לעיתים קרובות בעייתית מאוד, וגם הביצוע סובל לעיתים קרובות מטעויות וזיופים אולם הקול הייחודי של האמן (ואין כוונתי רק לקול הפיזי) מתגלה במלוא הדרו.
בהפקה מוקפדת ומלוטשת כשלעצמה אין כל רע, להפך, אני מאמין שהשירים שמתעלים לרמה של יצירות מופת הם בדיוק אותם שירים המשלבים קול ייחודי צלול ומובחן ותיבת תהודה משוכללת ומלוטשת. הבעיה מתחילה כאשר הדגש על תיבת התהודה בא על חשבון הבלטת הקול הייחודי. שאלה מעניינת בהקשר זה, היא מה היה קורה לשירתה של סרי אם היא הייתה משתתפת בסדנה של הליקון - האם שכלול וליטוש האמצעים הספרותיים היה מטיב, בסופו של חשבון, עם שירתה או גורע ממנה?
מהו שיווי המשקל הנכון בין הקול ובין תיבת התהודה? נראה לי שזו, במידה רבה, שאלה של טעם - יש חובבי מוזיקה שאוהבים שירי "לוֹ - פַיי" ויש כאלה שמעדיפים שירים המופקים היטב. בסופו של דבר, מבחנו של כל שיר הוא באימפקט שלו על הקורא. יחד עם זאת, מעבר להבדלי הטעם האישי, אני חושב ששירתה של סרי ממלאת תפקיד חיוני בכך שהיא מזכירה לנו שאין מודל אחד "נכון" לכתיבת שירה.
אני רוצה לסיים ברוחה של סרי ולאחל לכל משוררינו - צעירים כמבוגרים - שישכילו לשלב יחדיו את האור והכלי ונזכה כולנו לשפע אור אלוהי שימלא את הכלים על גדותיהם.