|
|
כשהידית מתחרזת בדלת:
על "חיי יום יום" של ערן בר-גיל.
הוצאת הקיבוץ המאוחד (סדרת ריתמוס), תל-אביב, 2003.
מאת מרב פּיטוּן
|
 |
מדפים, עציצים, כפפות, כסאות, שטיח, קופסת סוכריות, מלחייה, ניירות, כוס, טוש כחול,
מנורה, חצוצרה, מאפרה. אלה הם רק חלק מן הפרטים הרבים המופיעים על עטיפת ספרו של ערן
בר-גיל. יחד עם כותרתו של הספר "חיי יום יום", מתקבלת ציפייה לשירה ארצית, טריוויאלית,
מצויה או. ואמנם, בפתיחתו של הספר, בשיר הקרוי "כניסה", מופיעה הצהרה פשוטה,
פשטנית אפילו, לגבי החומרים מהם הוא נבנה: "מְדֻבָּר בְּגֶבֶר וְאִשָּׁה/ וְאַרְכִיטֶקְטוּרָה שֶׁל בַּיִת".
אלא שהקריאה בספר מעניקה לעצמים ולמרחב אינטימיות מורכבת המצביעה על קיומם האחר,
החושני, החי והמטאפיזי של חפצי הבית. הספר מספק נקודת הסתכלות חדשה על שני הנושאים
הבנאליים ביותר, אך הבלתי-מובנים מאליהם ביותר; הרעיונות שהם המטרה והאמצעי גם יחד:
בית ואהבה.
לאורך הספר כולו נוצרת קירבה בין שני המושגים הללו, עד שהאחד משמש מפתח להבנה של
האחר: בר-גיל מעניק חיים לבית, ומפנה את תשומת הלב למה שחורג מהמבנה הממשי, מה
ש"מחזיק" את החלונות, את מפתח הכניסה, את שולחן המטבח, את מכונת הכביסה וחדר
המדרגות. בר-גיל מתייחס לבית (ולחפצים שבתוכו) כאל גוף המתווסף לגופם של אלה החיים בו,
כאל ישות חיה המתנהלת לצד הדיירים, מסתכלת בחייהם ומשקפת אותם. בימים בהם מתקיימת
הרמוניה בין יושבי הבית, היא מועתקת באופן מושלם אל היחסים שבין חפצי הבית:
הָיְתָה זוֹ תְּקוּפָה מְאֻשֶׁרֶת
לְכָל הַפָּחוֹת.
זְמַן רָחָב מְאֹד:
דָּבָר לֹא נֻחַש
כָּל שֶׁהָיָה לְאָמְרוֹ
נֶאֱמַר בִּמְפֹרָשׁ.
לַמִּלִּים הָיְתָה עֶדְנָה.
הַיָּדִית הִתְחָרְזָה בַּדֶּלֶת
הַוִּילוֹן הַסָּגֹל הִתְחָרֵז
בְּמַפַּת הַשֻּׁלְחָן.
הַיָּמִים הָיוּ רְחָבִים כִּזְרוֹעוֹת
צִבְעוֹנִיִּים כִּקְלָלוֹת בַּשּׁוּק.
 (מתוך "תחתונים").
אותה אנלוגיה מתקיימת באופן מלא גם בכיוון השני, כאשר אופיו של הרגש מתואר במושגים
הלקוחים מעולם המגורים, הבנייה ואפילו השיפוצים. בני הזוג המתוארים ברוב השירים בספר
כמשלימים זה את זו בתהליך בו האהבה היא המרחב, הדירה עצמה. הקירות אינם בבחינת רקע
למעשה האהבה, אלא הדבר עצמו. מטאפורת "בניית הקן המשותף" מקבלת קיום פיזי של הצבת
יסודות, של תחזוקה שוטפת של האינטימי, במשפטים כמו: "פְּרָטֵי חַיֶּיהָּ מִלְּאוּ כְּמֶלֶט אֶת
הַתְּפָרִים הַגַּסִּים/ בֵּין הַבְּלוֹקִים שֶׁל חַיָּיו. [...] וְנוֹצַת צְחוֹקָה מָחֲתָה מִפָּנָיו אֶת הָאָבָק/ כְּמִכְחוֹל קָטָן
הַחוֹשֵׂף/ רִצְפַּת פְּסֵיפַס קְבוּרָה." (מתוך "שלט האומר כאן בונים").
שיריו של בר-גיל מצטיינים ביכולת להתיך את השגרתי, היומיומי, הפרוזאי, ולהפכו לייחודי,
מעורר מחשבה והשראה. דווקא לאור ההשפעה הזו של הרגשי על הקונקרטי, בשל תנועת
ההשלכה מן החפצים הקיימים אל תחושות סובייקטיביות; מעניין לגלות שמה שמתרחש בספרו
של בר-גיל הוא לבסוף דווקא תהליך של יציאה מתוך הבית החוצה:
פתיחתו של הספר היא כאמור בשיר "כניסה", שם הקורא עומד עדיין על מפתנם של השירים,
ולכן נחשב עדיין לזר, ואפילו למסיג גבול:
אַךְ לְעֵת עַתָּה -
בַּכְּנִיסָה, כְּלוֹמַר,
חָרָךְ
בַּעֲדוֹ מְצִיצִים פּוֹלְשִׁים
אֶל חַיֵּי יוֹם יוֹם
שֶׁל אֲחֵרִים.
(מתוך "כניסה").
לאחר מכן, ובמקביל לקירבה המתפתחת בין בני הזוג, הקורא מוזמן אל הסלון, אל המרפסת, אל
חדר המיטות, ואפילו אל החלל הכמוס שמאחורי מכונת הכביסה, שם, בדימוי דק והדוק, "פְּנֵי
הַדְּבָרִים חֲבוּיִּים, קַמְּצָנִיִּים/ כָּרֶוַח שֶׁבֵּין שִׂפְתֵי הָעֵץ שֶׁל הָאֶטֶב." (מתוך "תחתונים"). כך הולכת
ומסתעפת שותפותו של הקורא עמוק אל זמן לידתה של בת הזוג בשיר "ביוגרפיה של אשה"; ואל
חלומותיהם וזיכרונותיהם של בני הבית במדור "חדר השינה".
אלא שאז, באופן רגיש וכמעט סמוי, חל מפנה בספר, מהלך מינורי אך רב-עצמה של הפניית המבט
מן הבית החוצה, מן הפנימי-פרסונאלי אל הכללי, הרוחני והנשגב. מהלך זה מתבטא בהופעתם
האיטית, הפזורה, של מה שאפשר לכנות "שירי חלון": שירים בהם החלון וההתבוננות ממנו
החוצה אל העולם מהווים סיטואציה מרכזית. למעשה, החוץ מחליף את תפקידו הקודם של פְּנים
הבית ועתה הוא שהופך לכלי המרכזי בדימוי מערכת היחסים. כך למשל במחזור "סרט אדום":
2
אוּלַי אֶכְתֹּב עַל הַגַּגּוֹת
הַנִשְׁקָפִים מֵהַחַלּוֹן שֶׁמֵּאֲחוֹרָיו אֲנִי
כּוֹתֵב כְּלוֹמַר יוֹשֵׁב
וּמַבִּיט בְּגַגּוֹת עֲמוּסֵי דּוּדֵי שֶׁמֶשׁ וְאַנְטֶנוֹת
וְעַל אַחַת מֵהֶן סֶרֶט אָדֹם שֶׁנִּתְפַּס שָׁם בְּמִקְרֶה
מִשְׁתּוֹלֵל בָּרוּחַ
3
וְגַם הַסֶּרֶט הַזֶּה הוּא
מַעֲרֶכֶת הַיְחָסִים הַזֹּאת.
בשירים הבאים החלון הופך לכלי, לאמצעי להגדרת ההימצאות על התפר שבין הרגשות
לאובייקטים, בין המוכר והמנוכר. החלון נעשה האימאז' המוביל, הזוית המרכזית ממנה נתפסים
הפנים והחוץ גם יחד; עד כי הוא גדל הופך לתמצית הבית כולו: "מַהוּ בַּיִת אִם לֹא חַלּוֹן/ פָּעוּר
כְּמוֹ פֶּה/ חָנוּק מִדִּבּוּר. [...] וּמַהוּ בַּיִת אִם לֹֹא מָקוֹם בּוֹ/ אֶפְשָׁר לְהַבִּיט מֵהַחַלוֹן/ אֶל הַחוּץ." (מתוך
"בית"). השורה האחרונה מעידה על תפקודו החדש של הבית כמי שמספק לא פרויקציה של תוך
נפשם של דייריו, ילדותם ועברם; כי אם את כמיהתם לצאת החוצה, להשתייך לעולם, ליצור
המשכיות ועתיד. (ואמנם בשירים הבאים מתואר הריון, שהוא אולי מעשה ההמשכיות האנושי
האולטימטיבי).
השיר היפה החותם את הספר מכיל את כל אותם חומרי פְּנִים פרוזאיים - תחתונים, חבל כביסה,
גשם; אך הפעם הם ממריאים אל התעלות מפוארת, שמימית. הדובר בשיר מזדהה באופן מלא עם
העולם החיצוני לו, ומכיל בתוכו את התרבות האוניברסאלית עצמה (למשל באלוזיה המקראית
לסיפור קין והבל). דימוי האוהבים, לאחר שהתאכסן בין קירותיו ופינותיו של הבית, מופיע עכשיו
כפרט נוף אורגני, כחלק מן החוץ ומן הטבע:
תחתונים על חבל
עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה
תָּלִיתִי תַּחְתּוֹנִים וְחָזִיּוֹת
עַל חֶבֶל הַכְּבִיסָה
וְיָרַד גֶּשֶׁם מְהֻסָּס
כְּיַד תִּינוֹק מְרַפְרֶפֶת עַל פְּנֵי זָר.
וְהָיִיתִי חֶבֶל, וְהָיִיתִי תַּחְתּוֹנִים מִתְנוֹפְפִים כְּדֶגֶל
וְגֶשֶׁם מְהֻסָּס, וְיַד תִּינוֹק, וּפְנֵי הַזָּר.
עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה
וְגֶשֶׁם מְפֻכָּח כְּמַחְשַבְתּוֹ שֶׁל הֶבֶל,
כְּשֶׁהִגִּישׁ אֶת בִּכּוּרָיו לָאֵל,
יוֹרֵד אֲנָךְ לָאֲדָמָה.
וְאַתְּ הָיִית עֶרֶב חַג, וְהֶבֶל
שֶׂאֵלָיו שׁוֹעִים שָׁמַיִם. וְאַתְּ הָיִית
אֲנָךְ בָּאַהֲבָה
וַאֲנִי אֶהְיֶה תָּמִיד הַחֶבֶל הַמְפֻתָּל.
עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה
כִּשְׁנֵי עֵצִים עוֹמְדִים עַל קְצֵה גִּבְעָה
אֲנַחְנוּ אַהֲבָה עִקֶּשֶׁת
וְחֶרְפָּה.
ספריו של ערן בר-גיל:
 בבושקה: סיפורים וביניהם שירים. הוצאת הקיבוץ המאוחד, בני ברק, 1998.
פשוט: שירים הוצאת הקיבוץ המאוחד, בני ברק, 2000.
מים רבים: הוצאת בבל, תל-אביב, 2001.
חיי יום יום : שירים הוצאת הקיבוץ המאוחד (סדרת ריתמוס) תל-אביב, קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 2003.
לביקורת על הספר "חיי יום יום" מאת יצחק לאור שהתפרסמה ב"הארץ":
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages
| |
|
