|
|
בעקבות היד שבערוגת העגבניות
על 'כִּנּוּס דּוּמִיּוֹת' לאברהם סוצקבר
מאת איתי מרינברג
|
|
"הַבֵּט בַּכּוֹכָבִים, אַל תַּעֲשֶׂה דָבָר".
הַלְהַבִּיט בַּכּוֹכָבִים הוּא לֹא לַעֲשׂוֹת דָּבָר?
(מתוך 'איגרת אל העשבים', עמ' 210)
 [א]
בגב 'כִּנּוּס דּוּמִיּוֹת', האנתולוגיה החדשה של שירי אברהם סוצקבר, במקום דברי שבח או מילות
היכרות עם המשורר, הובא השיר הבא (תרגם מיידיש: בנימין הרשב):
ס'געהערט צו מיר
הַזְּרוֹעַ הַכְּרוּתָה שָׁיֶּכֶת לִי, שֶׁמְּצָאתִיהָ
לִפְנֵי שָׁנִים בַּגָן, בַּעֲרוּגַת עַגְבָנִיּוֹת.
הִיא זְרוֹעַ גֶּבֶר בְּלִי בְּעָלִים. עַל-כֵּן שַׁיֶּכֶת לִי הִיא.
זוֹ יָד שְׁלִישִׁית, שֶׁבִּלְעָדֶיהָ אֵינִי כּוֹתֵב כָּל אוֹת.
וְלִתְרֵיסַר קוֹרְאַי הַסַּקְרָנִים אֲנִי מוֹדֶה
שֶׁלֹא אֲנִי מֵפִיק לָהֵם דִּבְרֵי כִּשּׁוּף וָסוֹד.
לֹא זִכְרוֹנִי אֲנִי לוֹחֵשׁ בְּאֹזֶן הַנְּיָר:
זוֹ יָד שְׁלִישִׁית, שֶׁמְּצָאתִיהָ בֵּין עַגְבָנִיּוֹת.
כְּדֵי לִקְרֹא אֶת כְּתַב יָדָהּ לֹא דַּי לָדַעַת יִידִישׁ.
אֲנִי לוֹמֵד אֶת לְשׁוֹנָהּ, יָחִיד בַּלַּיְלָה בִּשְׁבִילֶיהָ,
תּוֹעֶה בְּעוֹלָמָהּ, נוֹפֵל עַל אֶבֶן וְדַרְדַּר.
וַאֲנִי רוֹאֶה אוֹתָהּ עִם שַׁחַר בֵּין עַגְבָנִיּוֹת.
- - -
גם זו דרך לבוא בשעריו של משורר, בעיקר כאשר הוא עצמו מצביע על הכניסה: הנה הזרוע, היד
השלישית שבלעדיה הוא אינו כותב כל אות; כמסתתר מאחוריה מודה כי לא הוא המשורר, כביכול,
אלא היד, אותה יד מופלאה כותבת את שיריו. ממשורר הוא הופך לקורא; אך כדי לקרוא את כתב-ידה של הזרוע, עליו ללמוד את לשונה.
לשם כך הוא הולך בשביליה, תועה בעולמה. ובשחר - כל
שחר? - הוא מוצא אותה בערוגת העגבניות. התיאור הפסטורלי, המכשף, הקורץ לנו - תריסר
קוראיו הסקרנים - בעינו, משכיח מן הקורא את היסוד המאיים בו נפתח השיר: זרוע כרותה. אולם
גם כששבים ונזכרים בזרוע הכרותה, דבר-מה בשיר עדיין אינו ברור דיו; גם זהותו של המשורר
העומד מאחוריו נותרת בערפל. מי הוא אברהם סוצקבר זה, הנוטל בעלות על איזו זרוע חסרת-
בעלים? ומדוע דווקא יידיש היא השפה שאין די לדעתה, כדי לקרוא את כתב-ידה? וכיצד, בעצם,
הגיעה הזרוע לערוגת עגבניות?
ואולם, בהבאת השיר בכריכת הספר נעשה מעשה-עריכה מניפולטיבי. במקום הבית הרביעי
שבמקור, סומנו רק שלושה מקפים, המותירים את הנסתר רב מן הנגלה. את הבית החסר ימצא
הקורא בנוסח המלא של השיר בתוך הספר (עמ' 41-42):
שַׁיֶּכֶת לִי הַזְּרוֹעַ הַכְּרוּתָה, אֲשֶר אוּלַי
לִטְּפָה אִשָּׁה צְעִירָה כְּשֶׁבַּעְלָהּ נִכְרַת.
כִּי מְצָאתִיהָ כַּאֲשֶׁר הָאִישׁ אִבֵּד אוֹתָהּ
בַּעֲרוּגַת עַגְבָנִיּוֹת, סֶפְּטֶמְבֶּר אֶלֶף תְּשַׁע-מֵאוֹת אַרְבָּעִים-וְאַחַת.
בית זה שב ומזכיר לקורא כי בזרוע כרותה מדובר כאן, זרוע כרותה מגבר שנכרת; ובצד החזרה על
מקום מציאתה, מגלה המשורר את הזמן בו נמצאה: ספטמבר, אלף תשע-מאות ארבעים-ואחת.
עתה, כמו נשכח הדבר מלב, הקורא נזכר כי מדובר בזרוע 'דוברת' יידיש - ופתאום הדברים
מתחברים כמעט מאליהם. אלף תשע-מאות ארבעים-ואחת אינה רק שנה ביוגרפית, אלא שנה
היסטורית, המייצגת תקופה. שיר שנראה היה לכאורה כשיר ארס-פואטי תמים, מתגלה כשיר טעון.
'משורר שואה'? הס מלהזכיר.
[ב]
מי הוא אברהם סוצקבר, שאת מקור שירתו חוששים עורכי הספר לגלות? רקע ביוגראפי וספרותי
מקיף יוכל הקורא למצוא במבוא המרתק שהקדים בנימין הרשב לקובץ (הרשב אף תרגם את רוב
השירים; ואף מי שאינו יודע יידיש, כמוני, יכול להתרשם מן התרגומים - גם אם התרשמות זו
מבוססת על חוויית הקריאה המרגשת, ולא על הכרת המקור); במסגרת המצומצמת של רשימה זו
נסתפק בפרטים מינימליים בלבד. סוצקבר, בן תשעים ושלוש כיום, נולד ב- 1913 בסמרגון אשר
בליטא. ילדותו עברה עליו בסיביר, נערותו ובגרותו בוילנה - ושתיהן הותירו חותם בשירתו. בוילנה
של אותם הימים "...היתה תרבות חילונית, שחיתה בשלום עם העבר הדתי, ואימצה את ההיסטוריה
היהודית מצד אחד ואת הפולקלור שפרח במעמד הנמוך מצד שני, כחלקים של מורשת שלמה
ואינטגרלית... היתה כאן תפיסה מיוחסת של טוהר הלשון והספרות האליטיסטית, של יידיש כחלק
מספרות העולם, המודדת את הישגיה בקריטריונים הגבוהים ביותר" (הרשב, עמ' 23-24). בתרבות זו פעל סוצקבר, וממנה הושפע. על החיים בתקופת מלחמת העולם השנייה - תחילה בגטו וילנה, שם
נרצח בנו, ולאחר מכן ביערות עם הפרטיזנים, אמר כעבור זמן את הדברים הבאים: "משוגע אחד
היה בוילנה, הוא נכנס לבית הכנסת וראה צבּע עומד על קצה של סולם ומסייד את התקרה. אמר לו,
'תחזיק במברשת כי אני לוקח את הסולם'. ככה הייתי אני: החזקתי במברשת והחזקתי את עצמי,
שלא אפול. זה היה הדבר המדהים" (עמ' 26). דבר מדהים נוסף היה האופן בו הצליח להימלט מן
היערות: יוסטאס פאלצקיס, ראש ממשלת ליטא הגולה, משורר בזכות עצמו אשר תרגם משירת
סוצקבר לליטאית, שלח מטוס מיוחד ללב השטח הגרמני כדי להציל את סוצקבר ואשתו. לאחר
המלחמה שימש סוצקבר כעד במשפטי נירנברג. "בשנות ההשמדה ההן, הרגשתי תמיד שהייתי עד
למחזה ארצי וקוסמי אדיר. חשתי הרגשה עילאית של שליחות משיחית, היו אלה הרגעים המרוממים
בחיי" (עמ' 29). ב- 1947 עלה לישראל, בה ייסד וערך (מ- 1949 ועד 1998) רבעון תרבותי
וספרותי ביידיש, 'די גאלדענע קייט' ('שרשרת הזהב'). במהלך השנים הופיע בפסטיבלי שירה
בינלאומיים, תורגם לשפות רבות וזכה בפרסים ספרותיים שונים, לרבות פרס ישראל לספרות יידית
(1984). למרות זאת, נדמה כי בקרב קוראי השירה דוברי העברית, שירתו מוכרת אך למעטים.
אף שביצירתו של אדם יש יותר מסך כל הביוגרפיה שלו, המעוניין להקשיב ברגישות ובכנות לשירתו, של סוצקבר, שומה עליו לקבל את 'אחֵרותו' במלואה; היידיש, וחומרי הגלם הטעונים מהם עשויה
שירתו, אינם דבר שניתן להסתירו מאחורי שלושה מקפים. רשימה זו מבקשת לחשוף את מה
ששלושת המקפים אולי מכסים, אך בה בעת גם לומר כי אחרי הכל אין ביסודות הנסתרים כדי למצות
את מכלול שירתו המגוונת.
[ג]
נחזור לתעות בשבילי היד שבערוגת העגבניות. כצפוי, השואה תופסת מקום נכבד בשירתו של
סוצקבר. ואולם, אף שניתן למצוא ביצירתו שירי שואה מן הסוג המוכר, בגיוונים שונים, גם בשירתם
של משוררים אחרים (כמרבית השירים המכונסים בשער הרביעי, 'המבצר', עמ' 96-145), אני
מבקש להצביע כאן על שיר אחד המייחד את סוצקבר, ואשר להבנתי פותח צוהר להבנת מרכיבים
נוספים ביצירתו. הבחירה בשיר זה כנקודת מוצא למסענו עשויה ליצור רושם מוטעה: נושאו הטעון,
היסודות המטאפיזיים שבו, ובעיקר לשונו מלאת-הפאתוס, יעוררו מן הסתם בקורא העכשווי את
התחושה כי שירתו כולה רחוקה ממנו. ואף על פי כן - - -
תחיית המתים
חַפֵּשׂ חִפַּשְׂתִּי אֶת שׁוֹפָרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ
בְּחַרְרֵי-עֵשֶׂב, בְּעָרֵי-שְׁאִיָּה,
לְהָקִים אֶת אַחַי לִתְחִיָּה.
אָמְרָה נִשְׁמָתִי הַגַּרְמִית:
הַבֵּט, פֹּה הִנֵּנִי,
בְּךָ אֲנִי דוֹלֶקֶת,
וְלָמָּה זֶּה בַּחוּץ תְּחַפְּשֵׂנִי?
עָקַרְתִּי בַּחֲמַת-זַעַם
גְּדוֹלָה וּמוּצֶקֶת
אֵת רוּחִי מִבְּשָׂרִי,
כְּקֶרֶן מְמֹרֶקֶת
מִמֵּצַח הַשּׁוֹר,
וְהִתְחַלְתִּי לִתְקֹעַ:
תְּקִיעָה,
שְׁבָרִים.
קוּמוּ וִחְיוּ, בָּעוֹלָם קֹרָא דְרוֹר!
עִזְבוּ חֶדְלוֹנְכֶם שָׁם בַּקְּבָרִים
וְקִפְצוּ-נָא בְּשִׁיר-הַלֵּל עַל פִּיכֶם.
הַבִּיטוּ, אֵיך בְּאוֹרָה זַכָּה
מְרַטְּטִים לְמַעַנְכֶם הַכּוֹכָבִים!
וּכְמוֹ מֵי-נָהָר
נִסְתַּחֵף הָעֵשֶׂב, הָאֶבֶן, הַקַּרְקַע,
וָאֶשְׁמַע דִּבְרֵי-אֱנוֹשׁ אֵלַי דּוֹבְבִים:
- לֶךְ לְךָ, לֹא נָקוּם, עוֹלָמְךָ
שְׁטוּף-טֻמְאָה!
- מִן הָעֹנֶש לְהִוָּלֵד שֻׁחְרַרְנוּ כְּבָר!
- אֵין כָּל חֵפֶץ בִּזְמַנְּךָ
הַחִגֵּר וְהַסּוּמָא
וְלֹא בַּכּוֹכָבִים,
אִי-זָהֳרֵנוּ מֵאִיר שִׁבְעָתַיִם!
- אֲנַחְנוּ הָעֲלִיל,
אַתָּה חֲלוֹם אָרוּר, הִמּוֹג וֶהְיֵה לְאַיִן!
מִלְחַמְתְּךָ פָּשְׁטָה רַגְלָהּ כָּלִיל.
וְרַק אֶחַד, בְּקוֹל לֹא-יִשָּׁמֵעַ,
כְּהִשְׂתַּגְשֵׂג הַיַּעַר, דִּבֵּר אֵלַי
בְּכִלְיוֹן-נֶפֶשׁ: פְּדֵנִי-נָא גוֹאֵל וְאִוָּשֵׁעַ - -
- מִי אַתָּה, כִּי אַט לְךָ אָזְנַי?
וְהוּא בִּלְשׁוֹן-הַדֶּשֶׁא עָנָה לִי: אֲדֹנָי,
אֲשֶׁר בְּאִמְרוֹתֶיךָ חָיִיתי אֶת חַיָּי.
את השיר הזה, המופיע כאן בתרגומו של אביגדור המאירי, כתב סוצקבר בתום המלחמה, במוסקבה,
1945. לכאורה, לפנינו שימוש במוטיב השירי המוכר של המת-החי: המשורר מנסה להקים לתחייה
את אחיו המתים, ואלו מסרבים לשוב לתחיה. הוא משיח, ורוחו היא שופרו, אך בני האדם מסרבים
לבשורתו; מבחינתם הוא אינו אלא חלום ארור, בניגוד להם - הם 'העליל', המציאות ה'אמיתית'.
והנה, לקראת סוף השיר, מתברר כי אחד המתים מעוניין בגאולה שמנסה המשורר להעניק לו; מת
זה אינו אלא האל בכבודו ובעצמו, המיטלטל - כך מסתבר - בין חיים למוות. אמרותיו של המשורר -
שירתו - הן שמעניקות לאל חיים. בהיפוך התפקידים הנורא הזה, המשורר הוא הגואל והמושיע,
והאל הוא המתחנן על נפשו. אולם האל מייצג כאן גם את ההיענות למשורר, ולמעשה את הבחירה
בחיים - בחירה שבני אנוש, אחיו של המשורר, אינם מסוגלים לה.
[ד]
האמונה בכוחה המחייה של השירה, וזיהויה של הבחירה בחיים כמעשה כמו-אלוהי, הן שתיים מן
התמות המרכזיות בשירתו של סוצקבר. הוא אינו חושש מהיות עצמו משורר, ואינו מפקפק בכוחן של
המילים: "מְאֻחָר מִדַּי? / הֲפוֹך אֶת עַצְמְךָ לַחֲזוֹנוֹ שֶׁל יְחֶזְקֵאל. / תִּמְשֹׁךְ עָלֶיךָ רֶשֶׁת שֶׁל וְרִידִים / שֶׁאִישׁ
עוֹד לֹא מָתַח אוֹתָם עַל גּוּף. / תַּנְשִׁים בְּתוֹכְךָ / כּחַ פֶּרֶא, שֶׁתּוּכַל / סֶלַע לְהָרִים / עַל מִלּוֹתֶיךָ" (מתוך
'אחי התאום', עמ' 49, תרגם: בנימין הרשב). לפעמים התמות מתלכדות: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָמִים: /
לֹא עוֹד יָבִיא / אָדָם אֶל פִּיו הָרָעֵב / מִבְּשַׁר-הַשּׁוֹר, אוֹ לֶחֶם / אוֹ תְּאֵנָה, אוֹ דְּבַשׁ: / יִטְעַם מִלָּה בִּלְבַד אוֹ
שְׁתַּיִם / וְיִשְׂבַּע" (עמ' 337, תרגם: בנימין הרשב). בשיר זה אלוזיה ברורה לפסוק הנודע מספר עמוס
(ח, 11): "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲדֹנָי אֱלֹהִים, וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ. לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם,
כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'"; מילתו של המשורר, אם כן, כמוה כדבר האל. אמנם יודע הוא כי כוחו
מוגבל, וכי חסר הוא את יכולת הבריאה של האל - הוא מקנא במלה 'יהי' - אך מצהיר כי לוּ הייתה
לו יכולת זו, היה בורא... שיר: "יְהִי, יִבָּרֵא שִׁיר, שֶׁעַד כֹּה לֹא נִבְרָא / לְמַעַן הַחַיִּים וּלְמַעַן אֵלֵה שֶׁבְּנֵי-
אָדָם מְכַנִּים מֵתִים. / יְהִי, תְּהִי שִׂמְחָה, וְשִׂמְחָה הָיְתָה וְשָׂשׂוֹן הָיָה / יְהִי, וּלְרֶגַע קָט הָיָה הַסֵּבֶל כְּלֹא
הָיָה" (עמ' 356, תרגם: אברהם יבין).
סוצקבר, כך נדמה, אינו ציניקן. הוא חולם המאמין בחלומותיו, בשירתו, ובשירה בכלל; ואף אם שירתו
אינה בוראת יש מאין, היא מצליחה בכל זאת לעשות את התנועה ההפוכה, ולהשיב את הדברים
להווייתם הטבעית, הראשונית - לשעת בריאתם: "נְיָר מֻפְלָא עוֹשִׁים מֵאִילָנוֹת. וַאֲנִי - לְהֶפֶךְ: / אֲנִי
הוֹפֵךְ נְיָר לְאִילָנוֹת, לְעֵץ חַיִּים. / אֲנִי שׁוֹלֵחַ שָׁרָשַׁי בּוֹ, עַד אֲשֶׁר תִּפְרֹץ / שִׁירַת הַצִּפֳּרִים" (עמ' 37,
תרגם: בנימין הרשב).
[ה]
דווקא משום שהוא מאמין כל כך בשירה, ראויה היא בעיניו לשאת גם תפקיד חברתי; וכמי שיודע דבר
או שניים על המוות, מפתיע לגלות עד כמה שירתו משמשת אותו לחשיפת החיים. מן היערות בהם
הוא מסתתר בתחילת 1944, הוא קורא - ספק למשוררים אחרים באשר הם, ספק לו עצמו - לא
להיכבל ליגון : "הוֹשֵט אֶצְבָּעוֹת לַשְּׁלָגִים / לָאֲרִיגִים / הַקָּרִים. /
שֶׁבָּהֶם תִּגְאַל וְתָרִים / אֶת הַחַיִּים / הַחֲבוּיִים". באורח פרדוכסלי, המפגש עם יגון השואה מנכיח את
החיים מחדש. ואכן, שירתו של סוצקבר, מעשה-כשפים, מגלה את החיים החבויים בכל נושא בו היא
נוגעת: ממרחבי השלג העצומים של סיביר בה גדל, ועד לנפלאות אפריקה ומדבר סיני אליהם הגיע
במסעותיו (יצוין במיוחד השער השמיני, המקסים כל כך, 'פילים בלילה', עמ' 215-230); מן הגשם
והשמש, ועד לשזיף ולנמלה. בקשב משוררי מיוחד הוא שומע את צחוקם של שורשי העצים,
הזורמים ומתפזרים "בִּצְחוֹק-אֵזוֹב תַּת-יַעֲרִי", ומבקשים לקדוח בַּכל את "הַשִּׁגָּעוֹן שֶׁל הַחַיִּים" (עמ'
337); את מותה של אהובתו הוא מבקש למוץ ממנה - לא פחות - כדי להעניק לה חיי-עד (עמ'
288).
מנין לו למשורר היכולת המופלאה הזו? באחד משיריו הוא מסביר: "עֵת בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת / כָּתַבְתִּי שִׁיר,
דְּבַר-מָה לְפֶתַע / הִכְוָה יָדִי. וְאַחַר-כָּךְ, / מִשְּׁחוֹר הָאֵשׁ כִּי הִתְעוֹרַרְתִּי, - / מִן הַנְּיָר נָשַם לִי שֵׁם /
כַּחֲבַצֶּלֶת: אֱלֹהִים. // אוּלָם עֵטִי - יָרֵא, מַפְלִיא - / מָחַק הַשֵּׁם, תַּחְתָּיו רָשַׁם / מִלָּה קְרוֹבָה יוֹתֵר:
אָדָם" (עמ' 90, תרגם: בנימין הרשב). את חוויית ההתגלות - שלא לומר: ההתקדשות - מחליף
סוצקבר באחרת; אז מי הוא החותם על שיריו של סוצקבר? אדם או אלוהים? פרט זה נותר עמום;
אפילו למשורר בחוליו, בטרם ימות, רושם סוצקבר - משורר בעצמו, ומחיה מתים - 'תרשים' רפואי
מיוחד: "שָׁלֹש פְּעָמִים בְּיוֹם כַּפִּית מִלִּים" (עמ' 262).
[ו]
ערנותו של הדובר בשירת סוצקבר לכל דבר חי, היא שמאפשרת לו גם את ההתלהבות הפשוטה
מאהבה שלפתע נצתה
(עמ' 90, תרגם: בנימין הרשב):
כְּגֶשֶם נוֹפֵל עַל שָׂדֶה בְּפִתאֹם,
שֶׁמִּחוּץ לוֹ אֵין בַּיִת, מִפְלָט, אֵין מְתֹם,
כָּךְ עָלַי הִתְנַפְּלָה בְּתוֹך רֶשֶׁת-
דְּרַכִים, בְּפִרְאוּת הַמִּפְגֶּשֶׁת, -
אַהֲבָה, בָּהּ הַצַּד הָאַחֵר
שֶׁל גַעְגּוּעַי יָהֵל.
- מַדּוּעַ כְּגֶשֶׁם?
אֵין יוֹדֵעַ מִנַּיִן זוֹלְעֵף וְגוֹלֵשׁ הוּא,
רַק רוֹאִים הַמָּקוֹם בּוֹ נוֹפֵל.
כמו הגשם, כמו האהבה המתנפלת על המשורר, אהבה שאין יודע מנין באה והיכן נתרגשה, כזו היא
שירתו כולה: ככל שמעמיקים להתחקות אחר מקורה, כך הוא נעשה עמום ונסתר לעומת המקום בו
היא 'נופלת'.
באיזו רשת-דרכים פוגשת שירתו של סוצקבר את קורא השירה בן זמננו? ומה יעשה זה האחרון עם
חלומותיו של סוצקבר, עם מלאכיו ואלוהיו, עם אמונו הבלתי-נתפס כמעט בכוחה של המילה? אשר
לי, 'כגשם נופל על שדה בפתאום, בפראות המִפגשת', כך 'נפלה' עלי שירתו של סוצקבר. כגשם,
מצאתי ברכה רבה בנכונות לתת לה להרוות את צמאוני לשירה בוטחת ועשירה, שירה שאינה כופה
את עצמה על העולם, אלא מאזינה בתשומת-לב לקולות העולים ממנו. המסע אל מקור שירתו, מסע
שראשיתו באימת המוות שהטילה הזרוע הכרותה, הסתיים, באופן מפתיע, בתחושת החיות
והחיוניות העולה מדברי הכשוף והסוד שהיא לוחשת על אוזני קוראיו. ואם כן, במחשבה שנייה, אולי
צדקו העורכים, כשכיסו על מקור היד המשוררת, שנמצאה עם שחר בערוגת העגבניות?
אם פתחנו בספק-מניפולציה שבצד האחורי של כריכת הספר, נסיים בזו שבצידה הקדמי. שמה של
האנתולוגיה הוא, כאמור, 'כִּנוּס דּוּמִיּוֹת'. שם זה, פרפראזה על שורה משיר שהובא בקובץ (עמ'
161), יכול היה ליצור רושם כי מדובר במשורר מאופק ושקט. ולא היא: שירתו של סוצקבר היא
שירה מתפרצת, נועזת, ומלאת חופש; ביחס לתביעתו המפורסמת של אמיר גלבע (משורר קרוב
ביותר לסוצקבר מכמה בחינות) - 'לא ללטש כברק, להלום כברק' - נראה כי שירתו של סוצקבר
מצליחה להיות מלוטשת כברק ולהלום כמותו בעת ובעונה אחת. ואולי לשמו של הספר ניתן להעניק
גם פרשנות אחרת: שיריו של סוצקבר הם בגדר דומיות עבור הקורא הישראלי בן הזמן, קורא
המעדיף כי חלק מחומרי הגלם שלה יתקיימו לצידו בשתיקה; הקובץ שלפנינו מכנס את הדומיות
הללו, מדובב אותן, ומחיה אותן מחדש; והנה, דרך פלא, דומיית מוות הופכת לשירה של חיים.
וסוצקבר? אם לחזור למוטו שפתח את רשימתנו, סוצקבר מביט בכוכבים, ומשכנע אותנו כי יש בכך
כדי 'לעשות דבר'.
| |
|
