285

בערת הקיץ של אדית וורטון

קריאה חוזרת בנובלה קיץ לאדית וורטון

חייה של צ'ריטי רויאל, גיבורת "קיץ" לאדית וורטון מתערערים כאשר כובע הקש של האדריכל הצעיר לוּשיוּס הארני נחטף מראשו בכנפי רוח יוני קלילה ומתגלגל בין רחובות הריקים של העיירה המנומנמת דורמר-צפון. (Dormire לקוח מהפועל לישון בלטינית) בעוד הארני הזר דולק במבוכה אחר כובעו, צ'ריטי בת חסותו של מר רויאל, נותרת נטועה ואינה נחלצת לעזרתו. היא משקיפה על דלותו של הרחוב הראשי "בתשומת הלב המחודדת שיוצרת נוכחותו של זר במקום מוכר." תנועתה היחידה של צ'ריטי הנתקפת מיאוס למראה כפרה השומם היא נסיגה המטרימה את הבאות: "…(היא) נסוגה עתה אל הבית, העמידה פנים שהיא מחפשת את המפתח הטמון בכיסה." (עמ' 6). הנובלה מגוללת את מערכת היחסים הארוטית ורווית התשוקה המתפתחת בין צ'ריטי להארני במהלך אותו קיץ המתואר בספר כמעט כאילו הוזמן כתפאורה מושלמת לתסיסת יצריהם: "כל בעבוע המיצים הזה ובקיעת הנדנים והיפתחות הגביעים נישאו בזרמים של תערובת נינוחות… " (עמ' 39-40).

אך נשוב לסצנת הפתיחה של הספר "קיץ", סצנה בה וורטון אינה רק מעמידה כמעט כניגודים בינאריים את הפער החריף בין אפשרות התנועה במרחב של הארני (הגבר) לבין קיבעונה של צ'ריטי (האישה) אלא שהיא מפליאה לטוות את הקשר הגורדי בין הדמויות למרחב. מלכתחילה מקדימה וורטון ומתארת את מרחב המחייה של צ'ריטי כמוגבל. יכולת שיטוטה תחום כמעט מראש עקב הרקע המפוקפק שלה: היא בת שנולדה מפריצות מינית, והורדה "מההר", יישוב פרימיטיבי ופרוץ חוק וקודים חברתיים המזדקר מצולק מעל דורמר-צפון. היא אומצה בידי עורך דין רויאל כשהייתה בת חמש, והאנשים שבעיירתה ממליצים לה לזכור את מוצאה, ולהישאר אסירת תודה על כך שמזלה שפר עליה. מוצאה הנחות ונטול הייחוס של צ'ריטי מצמצמים מאוד את אפשרויות התנועה שלה במרחב, אך מה שמבטל לחלוטין את המוּבּיליות החברתית שלה הוא מימושה של תשוקתה המינית, עליה היא נענשת בחומרה: ממש כמו אמה, גם צ'ריטי עתידה להרות מאותו קשר לא מהוגן מהארני, והמוצא היחיד שעומד בפניה על מנת להציל את כבודה הוא נישואים לאביה החורג (מאמצה).

וורטון מתארת גם ב"בית השמחה" (1905) וב"עידן התמימות" (1921) את הדיכוי הנשי ואת המחיר הכבד ששילמו נשים על ביטוין העצמי ועל תשוקתן בשלהי המאה ה-19, ובספר "קיץ" משתקף המחיר במלוא הטראגיות שלו: בחוסר יכולתה של צ'ריטי להיחלץ ממרחבי הכפר הנבער שהקדמה כמו פסחה מעליו והוא נותר "שומם מאדם, זנוח מסילות ברזל, חשמליות, טלגרף וכל אותם כוחות הקושרים בין חיים לחיים בקהילות מודרניות." בסיומה של ההרפתקה הארוטית גורלה הופך להיות זהה לגורל הכפר הזניח, "שלא היו בו חנויות, לא תיאטראות, לא הרצאות, לא 'רחוב מסחרי'; רק כנסייה שנפתחת רק בימי ראשון פעם בשבועיים כאשר הדרכים מתוקנות וספרייה שספרים חדשים לא נקנו בה זה עשרים שנה, והספרים הישנים מעלים עובש באין מפריע על המדפים הלחים." (עמ' 7-8). המסע לעיירה הסמוכה נטלטון, אותו היא עורכת לקראת סוף היצירה, קובר לעד את עלומיה ואת יכולת הבחירה שלה. נישואיה לאביה המאמץ שהופך להיות כעת גם בעלה מגלמים את כניעתה הכפולה למערכת הפטריארכאלית ואת הוויתור על מימוש מיניותה כביטוי לעונג. דווקא משום שצ'ריטי טעמה את טעם התשוקה והתמוגגה משיכרונו, הכאב שנגרם לה עקב התרסקות הפנטזיה פוצע יותר, ולכן יכולת תנועתה כבר מראשית הספר נרמזת כנסיגה עמוקה פנימה, לתוך ביתה.

 

כצפוי, גורלו של לושיוס הארני, האדריכל, שונה בתכלית השינוי מגורלה של צ'ריטי. שלא כמו צ'ריטי, חסרת ההשכלה, הייחוס והמקצוע, הארני עובד כאדריכל. הוא בעל תודעה היסטורית וסקרנות אינטלקטואלית. במסגרת תפקידו הארני פוקד את הספרייה המקומית כדי לחפש ספר על תולדות המקום, ועוסק ברישום של הבתים הישנים בעיירה. מלכתחילה הוא מתואר כמי שמשוטט במרחב, מרבה בנסיעות ומדיף ניחוח של ערים גדולות. על כן, פרשיית האהבהבים הקיצית אינה הופכת את חייו או מכתיבה את גורלו. הוא חש רגשות חיבה כלפי צ'ריטי, אך הוא בוחר להינשא לאנבּל בּלץ', הנערה המיוחסת מספּרינגפילד, איתה צפויים לו נישואים נוחים ונכונים מבחינת מעמדם החברתי הדומה.

חוקרת הספרות חנה נווה טוענת שסיפור מסע כולל תמיד טרנספורמציה ממשית של הנוסע (גופו זז במרחב ובזמן) היוצא לדרך עקב תחושת חסר או היעדר. המסע כולל שינויים של סביבה ותפאורה, מוחשיות וחומריות, והוא משמש לייצור המרחב ולהגדרתו, בהתאם לתוואי התנועה שבו. מרחק המסע, מציינת נווה, נקבע על פי עומק השינוי המתחולל בנוסע ולפי מידת הפנמתו את הפגישה עם האחר הנקרה בדרכו. הנחת היסוד הרווחת בתרבות ובספרות היא שהנוסע הוא נוסע גבר, מזכירה נווה, ואכן הנוסעים הגדולים בהיסטוריה ובספרות הם גברים: אודיסאוס, גוליבר, רוביזון קרוזו ואחרים. במובן הזה, וורטון מצייתת להטייה המגדרית המוכרת בכך שהיא משרטטת את מרחבה המוגבל של צ'ריטי הנטועה בביתה ובסביבת עיירתה ובכך, למעשה, משקפת את ההבנייה התרבותית שמקומן הבטוח של נשים באותה תקופה היה תחת קורת גגו של בית האב. עם זאת, וורטון משחקת במאפייני סיפור המסע המקובלים ואגב כך מבקשת למתוח ביקורת על אפשרות המסע הנשי המוגבל: במקום יציאה של הגיבור מביתו למסע ופגישה עם האחר המחולל בו שינוי– הזר החודר לביתה של הגיבורה ונוסע הלוך וחזור הוא המערער את עולמה. צ'ריטי כמעט ואינה יוצאת מגבולות עיירתה, ואינה מרחיקה לכת בדרכים – הזר הוא המגיע במרדף אחר כובעו כמעט עד לסף מפתן דלתה, חודר אל נפשה ואל עולמה ומחולל בה תמורה: הוא הופך אותה מנערה מלאת ציפיות כסוסות לאישה שידעה אהבה. הפיצוי על חוסר היכולת של הגיבורה לנוע ממקומה, מגיע בדמות האהבה הארוטית הנשלחת לביתה כמו חבילה בדואר שליחים, אולם מפני שאפשרויות התנועה הנפשית והפיזית שלה מלכתחילה מצומצמות, גם החבילה הזאת, לרוע המזל, אינה מצליחה לחולל שינוי היכול לחלץ אותה מקיבועה החברתי.
תאום הראי של הנובלה "קיץ" הוא הספר "איתן פרום" שכתבה וורטון בשנת 1911. הספר מתאר את סיפורו של גבר בעיירה בודדת, הסועד את אשתו זינה החולנית ומתאהב בקרובת משפחתו הצעירה מאטי, הנשלחת אליהם כדי לסייע בעבודות החווה. גם יצירת המופת הזו מגוללת את הטרגיות הטמונה במיניות הנשית והגברית כאחד, והיא מצליחה אפילו להיות אפלולית יותר מ"קיץ", לא רק בשל תיאורי הכפור והשלג בעיירה סטרקפילד מסצ'וסטס, אלא בשל האימפוטנציה, חוסר היכולת לממש את התשוקה המינית בין איתן פרום לקרובתו מאטי, תשוקה ההופכת לתסכול ולשאיפה לאובדנות ולמוות.

וורטון זוכת פרס הפוליצר (על ספרה "עידן התמימות") נהגה לטייל בחבלים הכפריים והמבודדים באזור מסצ'וסטס וככל הנראה, ערכה היכרות עמוקה עם העיירות הנבערות והשמרניות, אשר הסתירו בצל קורתן ניוון פיזי ומוסרי, וכך תיארה אותן ביומנה: "בימים ההם עדיין היו העיירות המושלגות של מערב מסצ'וסטס מקומות קודרים מבחינה מוסרית ומבחינה פיסית: טירוף, גילוי עריות וגוויעה אטית מרעב שכלי ומוסרי הסתתרו מאחורי חזיתות העץ הלא צבועות של הבתים… או בחוות המבודדות על הגבעות הסמוכות." חווה מבודדת מעין זו מתוארת בסיפור "איתן פרום", שהחל אגב בתור תרגיל שכתבה וורטון למורה לצרפתית שלה, כשעקרה לפריז.

ובכל זאת דמותה של צ'ריטי בנובלה "קיץ" מציעה מעט נחמה לחזיונה הקודר של וורטון. הריונה, על אף הכול, מבטיח זרע מסוים של תקווה לעתיד. היא אמנם נטועה בכפרה הצחיח אך עצם הפיכתה מאישה לאם, מרמז על שינוי והתפתחות העתידים להתרחש במצבה, לעומת "איתן פרום" בו הדמויות קופאות כמו השלג שירד על מסצ'וסטס. חוסר היכולת של מאטי ואיתן לממש את אהבתם, גורמת להם לשים קץ לחייהם. אך ניסיון ההתאבדות הכפול והכושל מסתיים בהפיכתה של מאטי לנכה. חוסר האפשרות שלה לנוע במרחב עקב "האילוצים האכזריים הנכפים על עניים," (עמ' 136, שם) הופך להיות לא רק תמה המתארת מגבלה חברתית הנובעת מפערים סוציו-אקונומיים, אלא תיאור ממשי של גופה המשותק. נוסף על כך, לקראת סוף "קיץ" מתעדנים היחסים טעוני המתח בין צ'ריטי למר רויאל וצ'ריטי מצליחה לזהות בו משהו טוב: "מבטיהם נפגשו ובעיניו עלה דבר-מה שלא ראתה בהן מעולם: מבט שנכחו הרגישה בושה ועם זאת ביטחון." (עמ' 207) וכך, בתום חגיגת הקיץ הבוערת והתעוררותה המינית מגיע הסתיו שכמו הודף במתינות את צ'ריטי חזרה לביתה, הפעם כאשת איש: "בשעת ערב מאוחרת, באור הירח הסתווי הקר, הגיעו בכרכרה אל דלתו של הבית האדום."

ajandek_csomag

שבוע הספר בהוצאת מקום לשירה

דוכן הוצאת מקום לשירה יוצב השנה בשבוע הספר הירושלמי שיתקיים במתחם התחנה בירושלים, בואו לבקר! הרכבנו עבורכם חבילות ספרים בהתאמה אישית. הרכישה באמצעות "צור קשר"באתר או בטלפון 02-6524601. ניתן לשלם באשראי.

למתעניינים בספרות קונספטואלית:

אנו ממליצים על ספרו החדש של אלכס בן ארי "התקווה 69" ומצרפים לו במתנה עותק מהגיליון ה-8 של כתב העת "ננופואטיקה" ללא עלות נוספת. כמו "התקווה 69" גם הגיליון עוסק בשירה קונספטואלית ובכתיבה לא מקורית.

אני רוצה כזה!

למתעניינים בעצמם:

אנו ממליצים על ספר השירה של שי דותן "הון עצמי" ועל ספר ביכוריו של אוהד ובר "דייט עם עצמי", במחיר של ספר אחד: 72 ש"ח לזוג.

אני רוצה כזה!

למתעניינים במסע בזמן:

אנו ממליצים על ספריהם של גלעד מאירי "בוא זמני" ועל ספרה של אורית מיטל "הבהוב ההווה", במחיר של ספר אחד: 72 ש"ח לזוג.

אני רוצה כזה!

למתעניינים באחרים:

אנו ממליצים על אנתולוגיית השירה החברתית "מחאת כפיים" ועל הגיליון העשירי של כתב העת "ננופואטיקה" העוסק בכתיבה שיתופית, במחיר 50 ש"ח.

אני רוצה כזה!

תרגילים בסגנון:

לכבוד שבוע הספר אנו גאים להוציא מהדורה חדשה של הספר המופלא "תרגילים בסגנון" מאת רמון קנו ובתרומה המופתי של רותם עטר במחיר 50 ש"ח בלבד.

אני רוצה כזה!

דאבל פס בין שירה לכדורגל:

לכבוד שבוע הספר והמונדיאל המתקרב עלינו לטובה (במוסקבה) אנו גאים להציע את אנתולוגיית שירי הכדורגל "קורה פנימית" בעריכתו של גלעד מאירי במחיר 49 ש"ח בלבד.

אני רוצה כזה!

לשונאי מסגרות:

מוזמנות ומוזמנים לבחור שלושה כותרים ממגוון ספרי ההוצאה ב-100 ש"ח ולתמוך בהוצאה לאור עצמאית!

אני רוצה כזה!

mm_facebook_cuverevent_1920x1080

מטר על מטר 10 | פסטיבל ירושלים לשירה

הפסטיבל מתקיים בבית אליאנס, רחוב כי"ח 1, ירושלים (הכניסה מחניון השוק)

 

האירועים יתקיימו במרפסת, תביאו איתכם משהו חם.
ביום ראשון, ה-8.10, אירועי הפסטיבל ישודרו בשידור ישיר ב'כאן תרבות', יש להגיע בזמן.

מטר על מטר: תוכנית הפסטיבל

 יום ראשון, 8.10יום שני, 9.10יום שלישי, 10.10
17:00אופנות בשירה
משוחחים: שלומי חתוכה, גלעד מאירי, אורית מיטל
מנחות: שירי לב ארי, ענת שרון- בלייס
18:00קליידוסקופיה
קוראים: שגיא אלנקווה, ענת זכריה, נעה שחם, ליאור שטרנברג
מוזיקה: טליה אליאב קלידים | שי לוינשטיין: גיטרה חשמלית
מנחה: בת- שבע דורי-קרלייה
סולמות וחבלי משיח
קוראים: עלמה מרים כץ, סבינה מסג, ארז פודולי, יפה שלומוביץ
מוזיקה: בעז בנאי
מנחה: אילת-השחר פרידלנד
ביטנת השיר
קוראים: אלי שמואלי, יהודה לייב ויטלזון, צביה ליטבסקי, יותם ראובני
מוזיקה: מיכל גבע
מנחה: בת- שבע דורי-קרלייה
19:15לעזאזל הגירוד הזה
קוראים: עופר גורדין, דורית ויסמן, תמר לוסטר, זאב סמילנסקי
מוזיקה: גדי רונן: שירה, פסנתר וגיטרה | גדי פטר: תופים | אורי וינוקור: בס
מנחה: חולקט~אורי קרין
כשף רשף
קוראים: זהר איתן, לי ממן, אייל שלום, נועה שקרג'י
מוזיקה: שני פלג: שירה וגיטרה | עומר ברנד: בס | יובל אדם: תופים
מנחה: חולקט~אורי קרין
מבשרי אחזה אלוה
קוראים: יונתן ברג, אריאל זינדר, שירה חורש, אביחי קמחי
מוזיקה: עפר כלף
מנחה:אילת-השחר פרידלנד
20:30נהר יוצא מעדין
קוראים: נועה ברקת, אורית גידלי, גלעד מאירי, אורית מיטל
מוזיקה: אלון עדר
מנחה: חולקט~ אורי קרין
משחקי הכסת
קוראים: איריס אליה כהן, יקיר בן-משה, רוני סומק, רינה סופר
מוזיקה: ליאורה יצחק מנחה: בת- שבע דורי-קרלייה
הגוף ראשון
קוראים: חגית גרוסמן, שי דותן, נורית זרחי, שירה סתיו קוראת שרון אולדס
מוזיקה: לונא אבו נסאר
מנחה: אילת-השחר פרידלנד
21:45הסיפורים מאחורי השירים:
שולמית אפפל, אילן שיינפלד
פרויקט המיקסטקסט: מופע בכורה
ניהול אמנותי: סתיו צימרמן פולק | ממקסטקסטים:
עידן אריאב, מתי ברסקי, ענת דרימר, תכלת זוהר, ענת זלצברג,
חולקט~אורי קרין, יואב טלמור, יפתח (היפעור) ליבוביץ', בן סגרסקי,
סתיו צימרמן-פולק, עמית צפריר
מוזיקה: עדן ג'משיד ומוטי עמיר
אנחנו עשר: מסיבת העשור

לארכיון פסטיבלים קודמים

שותפים ותודות

ועדה אמנותית: שי דותן, ד"ר גלעד מאירי, רותם עטר • עמותת מקום לשירה: דני דניאלי (יו"ר), ד"ר יאיר אלדן, חיים גולדגרבר, פרופ' גדי גלזר, משה דביר, עמוס דגני, ענת זכריה, אלון ערן, מורן שוב • הפקה: שירין מגן, נועה שקרג'י • עוזרות הפקה: שיר דהן, אילת השחר-פרידלנד • עיצוב: סטודיו גג • צילום: איל תגר • וידיאו: אודי אלפסי • הסעות: כנפי יונה • ניהול והפקה: מקום לשירה • תודות מיוחדות: אורי אליס, מנהל המח' לספרות, מינהל תרבות, משרד המדע התרבות והספורט • ילנה לולקו, מרכזת תכנון ותקצוב, מינהל תרבות, משרד המדע, התרבות והספורט • איל עזרי, סגן ממונה על מוסדות תרבות, עיריית י-ם • מילכה בורנשטיין, עוזרת בכירה למנהל האגף, אגף התרבות, עיריית י-ם • הילה נבון, אחראית תחום ניהול ידע, בית אליאנס • אגף תרבות ואומנות עיריית ירושלים

456710376

"על בְּנֵי עמי אני בוכה אשר אין בהם לב לבכות"

על ארץ זבה מאת רמי דיצני

בספרו נותן רמי דיצני מבט נוקב במציאות הישראלית של עשרים השנה האחרונות והתמונה העולה מן השירים אינה מחמיאה, בלשון המעטה. לא במקרה, עוטה המשורר, בשירים המסיימים את הספר, את מסכת נביא הזעם, המטיף בשער, המתריע על העוולות ועל ההשחתה החיצונית ובעיקר אולי הפנימית, על המקום שבו הנפש עצמה, האישית והציבורית, מתרדדת ומתכערת "ראיתיכם בכיעורכם שפלים בהתנשאותכם/ ערב-רב המון-אסוף קדם-עַם – /עַם לא אנשים-אחים לא יחד לא חסד -/עַם אין אהבת-אדם./" ("זעקי ארץ אהובה" 81). דיצני מביט סביבו בספר הזה ומוצא מעט מאוד נחמה ואת תחושת אין האונים הזו, את הכעס הזה, הוא מריק אל מגוון של ערוצי מבע, דמויות, מסכות ומשלבים של העברית, המעלים פנורמה של נקודות מבט שהגודש שלה מסחרר ומעיק במכוון: מול המון המראות והמציאות המציפה מעמיד דיצני  שפע של אמצעי מבע, מול הדלות וההתבהמות העולות מן המציאות שהוא רואה, מציב דיצני, כמעט כסכר אחרון, את העברית המשובחת שלו, הרב רובדית, עברית המתכתבת בו זמנית עם המקרא, עם משוררי זמננו ועם שפת הרחוב.

שערו הראשון של הספר, "התערבות נמהרת", מהווה חשבון רב שנים של דיצני (שירים רבים בפרק זה שייכים כרונולוגית לתחילת שנות השמונים ולימי מלחמת לבנון) עם ההוויה הצבאית ועם האופן שבו שפת הצבא ומושגי הצבא מחלחלים אל תוך שפתנו ונשמתנו. דוגמה אופיינית היא השיר "ילדי ה "LES ENFANTS DU R.P.G  המעלה באוב את אחד מסמליה של אותה מלחמה. השיר נפתח בטון קליל, כמן שיח אהבה ישראלי אופייני, בו מתריסה האישה כלפי הגבר "אתה כמו ילד אתה", בהתחנחנות של חיבה זעופה. אך הגערה מעלה בתודעתו של הגבר ילד אחר, מוחשי ביותר "והילד ההוא שהרים לנו את הזלדה/ בן כמה את חושבת היה?…./ מזל שביד אחת עוד הספקתי לדפוק מחסנית שלמה בכיוון/…/ את הראש פוצצתי לבנזונה הקטן!" (10).  השפה שבה משתמש דיצני, עברית של "לדפוק מחסנית" וה"בנזונה הקטן", מבטאת כאן עולם פנימי פגום, עולם תרבותי ואנושי שהושחת. וכמו כדי להמחיש את המטפורה שהשפה מעלה, ממשיך וגורר אותנו דיצני בחלקו השני של השיר היישר אל תוך עולמו של הדובר  – "וכשהחזירו אותי מהתאג"ד בדרך למנחת-המסוקים/ שוב עברנו על הפרדס/ ואני בקשתי,/ התעקשתי, לעצור./…/ המוח כבר גמר לנזול,/ נזכרתי בריח האטליז בדרום העיר./ זבובים שמנים השתובבו באוויר./… בגיל של התלמידים שלי/ בגיל של אחייני הקטן." דיצני לא מרחם עלינו ויורד עד לפרטים הקשים ביותר, בשיר זה ובאחרים, לא רק על מנת לזעזע, אלא גם כדי להמחיש עד כמה הטמיעה לתוכה העברית את הבאנליות והשכיחות של הדיבור על המוות, עד כמה, בעצם, הפכנו קהים. הדובר בשיר אומנם רדוף בידי זיכרון הילד שהרג, אך איננו יכול להתעלות למעשה מעל לשטחיות הבסיסית והמצמררת של עיבודה  החוזר ונשנה של החוויה הנוראה "אולי/ כבר לא שנאתי אותו/ אבל הכאב ביד לא הרשה לי להרגיש משהו טוב יותר".

דרך אחרת, קלה יותר, אך לא פחות נוקבת, שבה דיצני מדבר על זליגת ההוויה הצבאית אל תוך חיינו הוא באמצעות הציטוט הפרודי של טקסטים מוכרים. כך למשל ב"בבית עלמין צבאי" שבמרכזו שחזור מעוות של השיר הנאיבי על שדה התלתן המוכר בביצועו של דודו זכאי, אך במקום המפגש הרומנטי, הפסטורלי, בשדה, נפגשים האהובים בבית קברות ( "אבל אני פגשתיה בבית עולם/ על כן לבי ילך לשם, לבית עולם, לבית עולם" 11). גם כאן משתמש דיצני בשפה ובקודים התרבותיים שלנו כסוכנים כפולים בכך שהוא מחדיר אל תוך צורות הביטוי השגורות מעין וירוס המהפך את דמותן והופך אותן ליצור חדש, גרוטסקי (בדומה לואריאציה המאקברית, העממית, על "אגדת דשא" הגורסת כי "יש ערמה של דשא על החברה") –  וכל זאת במסגרת של שיח אוהבים סוריאליסטי המתרחש כפי שמזכיר לנו הדובר מיד בפתיחה "ביום השנה/  אני נכה מאה אחוז והיא אלמנה/ כנראה כמוני מהמלחמה האחרונה."

ציטוט נוסף ומתריס מצוי ב"שתן בשדה רקָב", שיר קצר הבנוי כמין תמונת ראי הפוכה של שירו הידוע של עמיחי "גשם בשדה קרב".

שתן זולג על פני בנֵי דודי
קורסים מסריחים מכוסי-עיניים
זרועותיהם כפותות לאחור –
ועל אצבעות אחַי
המנערים רוכסים מגחכים
מכסים על הערווה

(21)

לא במקרה מתחלפות אותיות "קרב" ל"רקב". בדיוק כשם ששירו של עמיחי היווה מעין גרסת נגד ל"אנחנו" ההרואי של "הנה מוטלות גופותינו", בא שירו של דיצני וכמו מראה לנו במראתו המעוותת את המרחק שעברנו. אך השבר שבין שירו ובין שירו של עמיחי גדול ונורא לדעתי מזה שמתקיים בין "גשם בשדה קרב" ובין "הנה מוטלות גופותינו" של גורי, זאת מכיוון שדיצני תוקף את עצם מוסריותו של הלוחם הישראלי. כך הופך הגשם, אותו אלמנט טבעי, פסיבי, המפריד אצל עמיחי באופן אובייקטיבי בין המתים לחיים, לפעולה מכוונת של הטלת נוזלים על מנת לבזות ולהשפיל. כאן אין עוד קבוצת רֵעים שהגשם ממחיש את חלוקתה למתים ולחיים אלא מערכת היררכית של משפילים ומושפלים, גבוהים ונמוכים, ישראלים ופלשתינאים. וכך גם נזרק הפועל "מכסים", בו עשה עמיחי שימוש כה נוגע ללב, על מנת להבחין בפשטות נוקבת בין החיים למתים (מכסים/אינם מכסים עוד) – אל רובד אחר של משמעות אפשרית ואל ביטוי דוגמת "לכסות על הערווה" ואל ההקשר הסמלי של כיסוי על הבושה, הסתרת העליבות, הגסות, הפעולה אשר באותה מידה שהיא מסתירה היא גם מורה ומצביעה על מה שלא ניתן עוד להסתיר ולהסוות.

בשני השערים האמצעיים של הספר "תחת שמי שווארמה" ו"עיר קיר", מתרחבת הפנורמה, ומבטו של דיצני משייט  ואוסף תמונות וקולות מתוך החוויה הישראלית הרב-גונית. אולם גם אם כאן לעיתים נדמים הטון, ובחירת הנושאים, מחויכים יותר, הרי שזהו חיוך מריר, אפילו אכזרי. כך בהתפלפלות המשעשעת על חשבון הנהייה אחר פתרונות זמינים למצוקות ואופנת הסדנאות הרוחניות ב"הבשורה על הסדנה הישראלית לכאב" (30-31), שיר הפורט לפרטי פרטים את הבנאליזציה של הרוחני.  כך, וביתר חריפות, בשירים המופיעים תחת הכותרת "תחינות קשות על קרטון קשיח", שירים שהם מעשה אומנותי מתוחכם ורב רובדי. דיצני נוטל כאן את קולה של העליבות והאומללות, את הזעקה של האדם העני המנוסחת בעברית עילגת ועצובה, ומניחה באחת בתוך עולמו המהוגן, ה"תרבותי" של ספר השירה. בכך הוא מעמת אותנו באורח ישיר ומיידי עם המודחק הקולקטיבי שלנו, עם הקול והשפה שרובנו מעדיפים שלא לשמוע; קול ישיר, עיקש, חסר יומרות ופשוט המסוגל, למשל, לאמירות מצמררות כמו "אין אהבה בלב שלכם/ זה אתם חולים בעצמכם/…יא בנקים ממשלה עם גנבים מאתנו זקנים/../ אני מבקש רחמים/אני חולה/ אין לי כוח" ("במדרחוב" 52). ברמה נוספת, וכחלק מן הטיפול המתמשך שלו בספר זה ברובדי השפה העברית, מהווים הטקסטים האלה, ביטוי נוסף של העברית. דיצני מזכיר לנו כי בצד העברית הצבאית, הכוחנית, בצד העברית המקראית, בצד העברית המצטטת טקסטים קנוניים משל עמיחי או שמר, חיה ונושמת גם עברית אחרת, אמנם חסרת כוח וכבוד, עילגת, מצומצמת מאוד, אך היא כאן ועלינו להקשיב לה כי גם העברית הזו היא אנחנו.

בשער השלישי, "עיר קיר",  מציג דיצני תמונה מורכבת מאוד, עכשווית וכאובה של עיר הבירה. זו איננה עוד ירושלים האהובה, החצי מיסטית של עמיחי או פנחס שדה, אלא העיר הכעורה למדי, ההזויה, האלימה והמשיחית לא אחת, המוכרת בעיקר למי שחיים בה יום יום ולא פוגשים אותה רק בימי חג ומועד:

עיר דרך יסורים בכל דרך. בכל תחנה.
זרועת פאלוסים כסופים פולטים כרטיסי חניה בלי עודף כסף.
עיר בירה לנהגי מוניות גסים עבריינים מנתקים מונים מונים צליינים.
עיר מפגינים יורקים על מפגינים ושוטרים בריונים חובטים בלאומנים
ושמאלנים ופלסטינים וחסידים חסונים שעירים ושמנים ואנתרופולוג
ומשלחת ניאו היסטוריונים בהיסטריַת הקץ.

עיר קיר.
עיר ויברציות קשות באויר.
עיר אין נביא בעיר. עיר לֵך תכתוב לה שיר.

("למאסף הירושלמי שיר" 53)

ירושלים של דיצני היא עיר קשה ומכאיבה, בה  "סמרטוטי מפרשים מוטלים מותשים על תרניי טלוויזיה טובעים" ("שקיעת דם ירושלמית" 55),  בה מהלכת דמותו של ישעיהו ליבוביץ' שבירה וזרה "פניו דוים מצער,/ גלגלת קדוש מעונה" עד כי המשורר נלפת רצון חומל להגן עליו מ"פר (מוכר למשטרה) במכונית אמריקאית חדשה/ הנה כעת ממש יצא אחור יכה בו בפגוש מכה קשה." ("הנשר המפואר" 58) אך יותר מכל זו היא עיר של ניגודים המטשטשים זה בזה לתמהיל אופייני, כמין זיקוק של המבוכה הערכית והלאומית בה אנו חיים. כך ב"אני פורים אני פורים" (65) בו מדגיש דיצני את כל טווח הפגיעה של פיגוע המשבית את שמחת הילדים ואת פרנסת אמני הבידור וכולל באבחתו גם "שתי חמולות בני דודים/ שתְבָכינה (מבכות אולי כעת ממש) חלל משלהן: בכלל הוא לא אשם! (אך לא אוּשָר! כי בכיסו רשיון מעבר מפלסטיק שנמס עוד לא שוחזר)/ אשר נקרה לו באקראי מושב באוטובוס…/ …בדרכו לעבודת יומו לילו/ לשטוף כלים שמח באולם שמחות/." וכך גם בפתיחה המצמררת של "מכתם אבן" אשר בה (אולי כמן ואריאציה נוספת על "גשם בשדה קרב") חוזר הגשם ויורד לבלי הבחן על

                                פסיפס כתמי אבן בדגם עיר-עתיקה במלון הולילנד

ועל כתמֵי אין-ירק בעיר

ועל כתמי קצף-ביוב בנחלים

ועל כתם-ונחושת-ואור בשירים

ועל בני אדם כתמים באוטובוס-דמים

ועל כתמים אדומים על כבסי –

(64)

 

הלאומי והאישי, היפה והנורא, הקרוב והרחוק, דבקים יחד בשרשרת אנושית ועגומה של אסוציאציות שבמהלכה מטשטשים ההבדלים בין כתמי נחושת ואור בשירים (רמז בכיוון "ירושלים של זהב" הקנוני), כתמי צבע על בגדים ובין "בני אדם כתמים באוטובוס דמים". קשה מכל היא הרדוקציה, הכמו אגבית, של אדם למדרגת כתם, המיטיבה להמחיש את אבדן ערך החיים הכללי, את ההתקהות הרגשית והייאוש העמום הפושה בנו. השיר מסתיים בתחושת הבושה התוקפת את המשורר כאשר הדיווח על פיגוע מעלה בדעתו גם את כבסיו שלו שהוכתמו. ואולי יותר משבושה יש כאן, יש בכך הודאה עצובה בטירופה של המציאות המאלצת אותנו לשוט תדיר בין "עבדקנים/באפודים כתומים…./ מתרוצצים עם מלקטות אחר חלקי גופות בגשם בין השלוליות…/ ובין "הכבסים הרטובים (ש)נותרו על חבל".

בשער האחרון בספר "משא ארץ משיסה" לובש המשורר בגלוי את מסכת השליח, הנביא, האנתרופולוג, מן אדם שלא מכאן, המתייר באותה "ארץ זבה" ונדרש לדיוק אובייקטיבי. השפה התנכי"ת במכוון, העמדה המרוחקת-משתתפת (המזכירה כל כך את עמדת נביא הזעם, המבקר ומבכה את עמו מתוכו פנימה) מצטרפים יחד לחתימה אפוקליפטית מטרידה אשר בה מצד אחד מתרה השליח בסיום "זעקי ארץ אהובה"  "והארץ לכם כל הארץ תירשו?// לכן הנה ימים באים/" (81) ובו בזמן, מוכנה לו דרך המילוט "כאשר תפרוץ מלחמת אחים בלתי נמנעת" ב"ספינות תותחים של מעצמת העל", כי הוא הרי לא מכאן ועליו לשוב "להתהלך בין בני תרבות". אולם שורותיו האחרונות של השיר ושל הספר כולו עלולות להטעות. אותו מקום של תרבות, מקום טוב, איננו, למצער, על פני האדמה. השפה בסיום מוליכה אותנו אל גן העדן ואל האור האלוהי "בני אֵלים ואראלים ועלמות בהינומות של אור בְּאור ש"י עולמות.". ניתן לראות כאן אולי פתח של תקווה, אך תהיה זו לדעתי החטאה של האירוניה הכללית, היות וכל היופי הזה הוא יופי שלאחר מוות. כביכול ההתאיינות, המוות ופנטזיית גן העדן, הם המפלטים האחרונים מאותו מקום אכול שנאה, איבה ומלחמה.

ארץ זבה הוא ספר שירים בוטה ולא קל לעיכול המכוון את חיציו הרבים אל ההווה. אך האם יש מוצא? עתיד? סיומו האפוקליפטי של הספר מעמיד את האופציה האופטימית בסימן שאלה. סימן השאלה הזה צורב במיוחד גם משום שבחשבון כללי עולה החשש כי ספרו של דיצני (כמו גם כמה, כמה מלחמה של רמי סערי, או שיריהם הפוליטיים מן העת האחרונה של אהרון שבתאי ואגי משעול, אם למנות רק דוגמאות אחדות) הוא בבחינת קול קורא במדבר. תיבת התהודה של השירה בזמננו היא הרי מצומצמת בלאו הכי, וכך גם הדין מן הסתם בשירה המעורבת, הפוליטית. מה שמוביל למרבה הצער אל התהייה האם בהמולה הנוכחית, ולמרות הטכניקות הרבות המגוונות בהן מנסה דיצני לעורר את תשומת לבו של קהל הקוראים, לא יוותר ארץ זבה, למרות חשיבותו ועוצמתו, כמין דגל אדום נעוץ על תלולית אדמה, אובד ברוח הגדולה.