שירת דאחקה

פֶּתֶק שֶׁנִּמְצָא בְּאַחַת מֵחֻלְצוֹתָיו שֶׁל הַמְשׁוֹרֵר הַהוֹלַנְדִּי:

לְחַץ עַל כַּפְתּוֹר הַחֻלְצָה

וְהַמְתֵּן.

 

(חזי לסקלי, באר חלב באמצע העיר, 2009: 172)

שירת דאחקה (צחוק בערבית) היא פיצוציה ספרותית מקומית, נשנושירי שמרגיע קריז לעונג פואטי; זו שירה טקסטטית (אקסטזי וטקסט) ננופואטית וטרנדית. היא מעוצבת באופנים הומוריסטיים כבדיחה, כחידוד וכפואנטה. המקור להגדרה הפואטית הוא השימוש של המילה דאחקה כעגה בשפת היום יום המתייחסת להלצה עממית ואוראלית. למרות שהוראת המילה דאחקה היא לרוב בהקשר של הומור תוקפני, שיר הדאחקה כולל פונקציות הומוריסטיות נוספות, למשל, מיניות, אסתטיות ועוד.

המאפיין הסגנוני המשמעותי ביותר של שיר הדאחקה הוא הפופואטיות שלו, כי ללא זה היה מדובר בעיקר בשיר בדיחה. לשם המחשה להלן צרור מאפיינים פופואטיים מרכזיים, אשר צובעים את שיר הדאחקה בצבעי מונוכרום של פופוארט: צעיר, תקשורתי, קוּלי, מגניב, ממזרי, פרינג'י, אנטי-לירי, מדויק-מרושל, אנורקטי בלשונו ובתכניו אך בולמי בתשוקותיו, צוהל, שטוח, זול, לעיתים טראשי ואיגיוני.

שירי הדאחקה עוסקים בנושאים פופואטיים: מערכות יחסים, מין, אורבניות (בדגש על חוויות בילוי, בידור ופרנסה בכרך), קפיטליזם צרכני, טכנולוגיה מתקדמת, תקשורת המונים, אינטרנט, מחאה (פוליטית, חברתית ומגדרית) ועוד. במכלול, זו שירה של חוכמת חיים ולא של חוכמה, אך גם כאן יש יוצאי דופן גבוליים כמו שירי יואב עזרא בשני שירי שורה אלו הבועטים באידיאות ריקות של גובה: "הדימוי האולטימטיבי": זֶה מְאֹד דּוֹמֶה לִכְלוּם אֲבָל זֶה נוֹרָא יָפֶה"; "פירמידות": "מִשִּׁעֲמוּם אָדָם מַתְחִיל לִבְנוֹת פִּירָמִידוֹת" (הבה להבא 4, 2014).

פואטיקת הדאחקה התגבשה בעיקר בתל אביב. מבשר שלה הוא נתן אלתרמן. במסגרת שירתו הלא קנונית של שירי העת והעיתון פרסם אקספרימנטים של שירת דאחקה. לדוגמה, המחזור "רחובות ושלטים" הוא בן עשרה שירים ננופואטיים פרודיים המכיל תשעה קפלטים ומרובע. השיר הששי הוא שיר דאחקה פרודי רך: "תַּחֲנַת אוֹטוֹבּוּסִים 'הַמַּעֲבִיר' – / לֵךְ בָּרֶגֶל וּשְׁאַף אֲוִיר." (הארץ 7.11.1934). בשיר זה אלתרמן הניח מודל בסיסי של שיר דאחקה פופואטי: פרודיה המעוגנת במשחק לשון, אשר בדרך כלל משובצת במחזור. המחזור מחקה אסטרטגיות של פרסום בתרבות ההמונים ושל סטנד-אפ בדיוק כפי שלימים יעשו זאת אמני פופארט ומשוררי דאחקה מאוחרים.

למרות שאלתרמן היה פורץ דרך בתחום שירת הדאחקה, היא היתה משנית עבורו. בניגוד אליו ממשיכיו חשו ברלוונטיות של שירת הדאחקה ושיכללו אותה. הפיתוח המשמעותי של שירת דאחקה אחרי אלתרמן מתרחש במעבדה הניסיונית של דוד אבידן לאורך רוב שנות יצירתו, אך בעיקר לקראת סופה. לדוגמה, "הערת המציץ", השיר הרביעי והאחרון במחזור הפרודי "הצצה בחלום הפתוח": "וְאֶפְשָׁר גַּמְכָּךְ: שֶׁבַע / הַפָּרוֹת הַשְּׁמֵנוֹת שָׁאֲלוּ / אֶת שְׁבַע הַפָּרוֹת הָרָזוֹת: אֵיךְ, / בֶּאֱמֶת אַתֶּן מַצְלִיחוֹת / לִשְׁמֹר כָּךְ עַל גִּזְרוֹתֵיכֶן." (דוד אבידן כל השירים 1, 2009: 247).

שירת הדאחקה חלחלה מאבידן למשוררים שהחלו לפרסם בשנות ה-70, ה-80 וה-90 של המאה הקודמת: אריה זקס, חזי לסקלי (ראו לעיל), זלי גורביץ', מואיז בן הראש, בני שבילי, אפרת מישורי ואילן בושם. רובם המעיטו בשירי דאחקה (שירות לסקלי, גורביץ' [בעיקר בִּזְמַן בָּבָּ], ובושם היו פוריות יותר), אולם אימוץ הנוסח האבידני בהתאמות הסגנוניות הנדרשות איפשר לתופעה לשמור על רצף היסטורי.

שינוי משמעותי בדברי ימי שירת הדאחקה מתחולל בראשית המילניום ואף הוא מתרחש בתל אביב. מקור השינוי הוא ביהושע סימון ורועי צ'יקי ארד, אשר הובילו שינוי קונצפטואלי ביחס לשירת הדאחקה. סימון הוא המשורר הראשון שפרסם ספר שירת דאחקה מובהק, אזרחים לאומיים (2001); ספר ביכוריו של ארד כלל בין השאר שירי דאחקה רבים (הכושי 2000).

שני שירים איגיוניים נטולי כותרת מאת סימון מדגימים את המרכזיות של משחקי הלשון הפרודיים בדאחקה, כנהוג לרוב בנוסח האבידני: "כָּל הָאַשְׁכְּנָזִים אוֹתוֹ דָּבָר, / וּבִמְיֻחָד הַמְּשׁוֹרֵרִים. / הֵם אוֹהֲבִים טֶכְנוֹלוֹגְיָה. / אַלְתֶּרְמָן קָרָא לַבַּת שֶׁלּוֹ / תִּרְצָה אֲתָר בָּאִינְטֶרְנֵט / וְהִיא קָפְצָה מֵהַ-Windows."; "עַרְבִיֵי יִשְׂרָאֵל / וְעָרְבֵי שִׁירָה" (סימון, אזרחים לאומיים, 2001: 22, 42). ההומור בשירי דאחקה עכשוויים רבים בדומה לאלו הוא של בדיחת קרש. זהו חידוש שאחדות ממטרותיו הן הרחבת טריטוריית השירה על ידי ניכוס בדיחת הקרש אליה ובכך אף ללעוג על מסורת השירה הלירית, על חשיבותה העצמית ומן הסתם, גם על עצמה.

במילים אחרות, לשירת הדאחקה יש גם תפקידים ספרותיים מושגיים והיסטוריים. מבחינה מושגית היא מערערת על מושג השיריות, גבולות השירה ומוסד שירה, קרי, אוסף הנורמות והערכים שמגדירים שירה באופן כללי. חתרנות זאת מקורה גם בעיצוב ננואקסטרים של מושג המשמעות. שירת הדאחקה היא ביטוי לרדוקציה במושג המשמעות על ידי דחיקתה למימדי דאחקה. לכן ניתן לראות בפרץ שירת הדאחקה של משוררי העשור האחרון כצחוק יבש (כבבדיחת הקרש) של אדם המבקש לעשות את הייאוש ליותר נוח.

דוגמה לתפקידה הפואטי-היסטורי של שירת הדאחקה היא יצירת תשתית לספוקן ווארד הישראלי. הספוקן הארוך הוא תגובת נגד מבנית, אך הוא ממשיך בפואטיקה שלו את שירת הדאחקה. לכן זה לא מפתיע שארד הוא בו זמנית משורר דאחקה וספוקן ווארד.

גישתם הקונפטואלית של סימון וארד ביחס לשירת דאחקה יושמה בייסוד כתב העת מעין, בו הם עורכים ראשיים. רובו של דור משוררי הדאחקה החל את דרכו במעין, אך יש אחרים שהתקדמו עצמאית. רוב משוררי הדאחקה הצעירים הם מגוש דן למשל, ערן הדס, תומר ליכטש, גילי חיימוביץ', עדי עסיס, אך למשל, שגיא אלנקוה ודנה מרקוביץ' הם מהפריפריה. שירת דאחקה מהפריפריה היא שינוי משמעותי נוסף של שירת הדאחקה העכשווית.

בשירת הדאחקה שורר לא אחת מתח בלתי צפוי בין הדוניזם למחאה. הודות למעורבות הפוליטית והחברתית גם חוסר הרצינות וחוסר האחריות של שירת הדאחקה זוכים להערכה. המחאה לסוגיה מעניקה לה לגיטימציה, הכשר אתי ומוסרי, הודות להעדפת השיח הציבורי, הבוגר והאחראי לכאורה, על פני השיח הפופואטי, האגוצנטרי והילדותי.

להלן דוגמה לשירת מחאה מגדרית. הקופלט "השלמה / נשיות" מאת ערן הדס הוא דאחקת מחאה : "אינני דובשנית / אני עוגיית עבאדי" (הדס, מקש הרווח, 2013: 120). השיר תוקף את הכינוי הסקסיסטי לנשים, דובשנית, באמצעות אירוניה מזרחית ו/או באמצעות השלמה פרודית עם מבנה גוף מלא. שיר זה מוחה נגד השוביניזם האבידני של "הערת המציץ" המלגלג על השיח הנשי העוסק במראה חטוב.

אלו רק קווי יסוד לתופעה פואטית בעלת היבטים נוספים למשל, יחסי מרכז-שוליים, תת תרבות ספרותית, זהות עדתית ועוד, אשר ידונו בהרחבה בהזדמנות אחרת. עם זאת, ניתן לסכם בהכללה ששירת הדאחקה היא מחאת העונג של חברה קרנבלית הנאבקת על זכותה לחגוג את הקיום.

פורסם לראשונה בננופואטיקה 3, אוקטובר 2014, עמ' 94 – 98.