חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
לאתר אוצר השירה העברית     |    צור קשר   |    English
לוגו מקום לשירה

ננו-פואטיקה ויציאת הטקסט מהספר בשירה העברית המודרנית

קריאה ננו-פואטית בשירת דוד אבידן

מיקרופילמים / דוד אבידן

הַכֹּל מֻזְעָר, הַכֹּל מִיקְרוֹפִילְמִי.

בִּשְׁעַת הַצֹּרֶךְ – מַגְדִּילִים.

הָיָה יָכֹל לִהְיוֹת יָעִיל בִּשְׁבִיל עַצְמֵנוּ.

 

עוֹלָם מָלֵא יְצוּרִים גְּדוֹלִים מִדַּי

וְלֹא תָּמִיד יְעִילִים וְלֹא תָּמִיד דְּרוּשִׁים.

מָה רַע הָיָה לְזַעֵר אֲנָשִׁים וַחֲפָצִים

וּלְהַגְדִּיל אוֹתָם בִּשְׁעַת-הַצֹּרֶךְ בִּשְׁבִילֵנוּ.

 

זְכוֹר אוֹתָם גְּדוֹלִים, תּוֹפְסֵי מָקוֹם.

זְכוֹר אוֹתָם קוֹפְצִים אֶל תּוֹךְ הַסַּל.

זְכוֹר אוֹתָם, אֶת צִיּוּדָם, אֶת חֲפָצֵיהֶם.

אֲבָל זְכוֹר אוֹתָם קְטַנִּים, עַד שְׁעַת-הַכֹּשֶׁר.

 

אֵין לָנוּ הַכֹּחַ הַנַּפְשִׁי

לִקְטֹן בְּבַת-אַחַת וּלְהַאֲמִין,

שֶׁנִּגְדַּל בְּבַת-אַחַת לִשְׁעַת-הַצֹּרֶךְ.

אֲנַחְנוּ חוֹשְׁשִׁים מִן הַמַּסָּע

אֶל הַזִּעוּר שֶׁלֹּא יַחֲזֹר יוֹתֵר.

רוֹצִים לִשְׁמֹר עַל טֶרִיטוֹרִיאָלִיוּת

גַּם לְיִשּׂוּם וְגַם לְאוֹפְּצְיָה יִחוּדִית.

 

לָכֵן אֵין לָאָדָם עָתִיד זָעִיר,

אֵין לָאָדָם מִיקְרוֹ-עָתִיד, הוּא סַפְקָנִי.

אֵין לָאָדָם הַכֹּשֶׁר הַנָּדִיר

לְהִזְדַּעֵר וּלְהִסְתַּעֵר בְּבוֹא-הָעֵת.

(ספר האפשרויות – שירים וכו', 1985, עמ' 89)

 

שירת דוד אבידן היתה הראשונה להציע עיבוד ושיכלול אסטרטגיות זיעור בשירה העברית המודרנית. בירור מושגים חדשים ומקוריים אלו באמצעות המונחים ננו-פואטיקה ויציאת הטקסט מהספר יסייע לאפיין היבטים מהפכניים בפריצת הדרך של שירת אבידן בשיח הספרותי העכשווי ואת השפעת שירת אבידן על השירה הנכתבת בשני העשורים האחרונים בישראל.

1. הקדמה

מגמה פואטית היסטורית מוכרת מספרויות העולם היא התקרבותו של היומיומי לשירי. המאפיין המרכזי של מגמה זאת הוא מזעור של תנועה למטה, לעבר הקטן והמינורי. המזעור כולל מימד תוכני, למשל המעבר משירה המתמקדת באלים ובמשפחות אצולה לזו העוסקת בסוגיות קיומיות ופרקטיות ובאדם הפשוט, ומימד צורני, למשל המעבר מלשון גבוהה ללשון נמוכה, ומרצינות להיתול.

אחת הסיבות למזעור היא שלמטה, בחיי היומיום, במושבים הזולים של ההמונים, יש יותר מקום מאשר למעלה, באולימפוס, ביציע האח"מים של בני האלים. המרחב הפואטי הפנוי כולל תכנים וצורות שאינם מקובלים מסיבות של טעם ספרותי וכניסתם ליציע הכבוד אסורה. וכך סביב יציע המינויים של השירה קיימים ריבוי וגיוון של סגנונות, נושאים וצורות שאינם נחלתו המצומצמת יחסית, אולם אין זאת אומרת שהם לא משמעותיים וראויים. לדוגמה, הסונטה המסורתית של ימי הביניים עסקה בעיקר באופן מצומצם בנשגב, למשל, באהבה, ואילו הסונטה בת זמננו עוסקת כמעט בכל נושא אפשרי, כולל נושאים הנחשבים לנמוכים ולא טיפוסיים. הווה אומר, במבט היסטורי טריטוריות פואטיות רבות הורחבו כלפי מטה ואף הצידה – למוזר.

לתנועה מהמאג'ורי למינורי יש בהכללה סממנים מגמתיים של העדפת הקונקרטי, האנושי, היומיומי, החד פעמי, האישי, ההומוריסטי, הביזארי, האירוני והמאופק על פני המופשט, האלוהי, המקודש, הקבוע, הקולקטיבי, הרציני, המוכר, הפתטי והמליצי. לדוגמה, שירו של דוד אבידן לעיל עוסק באובייקט יומיומי וזניח לכאורה, מיקרופילמים, אלא שעבורו זהו פטיש שמושי: שבב מאגי הבנוי מזכרון שימושי ואנטי-נוסטלגי. הפטישיזם האבידני מתמצת את השאיפה למזעור באופן מניפסטי רווי הומור. הוא תוקף באופן פרודי ואף אוטו-פרודי את הגדול כחסם של ההתפתחות בעולם צפוף ("זְכוֹר אוֹתָם גְּדוֹלִים, תּוֹפְסֵי מָקוֹם") ואת החשש המסורתי מן הזעיר והקטן ("רוֹצִים לִשְׁמֹר עַל טֶרִיטוֹרִיאָלִיוּת"). ומכאן, השיר מציע נרטיב קיומי אלטרנטיבי וגואל: "לְהִזְדַּעֵר וּלְהִסְתַּעֵר"  לעבר חיי היומיום.

2. ננו-פואטיקה

אני מציע לכנות את אסטרטגיות העיצוב הפואטיות של המזעור בשם הכולל: ננו-פואטיקה (ננו – ביוונית ננוס; בעברית ננס). המונח ננו-פואטיקה נגזר מננוטכנולוגיה, שמנצלת את הנדסת הננו (ננו זו מידת אורך השווה למיליארדית המטר) לשימושים מגוונים, כגון, אגירת מידע, תיקון ושכפול עצמי עבור תחומים שונים במדע, החל מרפואה, דרך איכות סביבה וכלה במחקר החלל.

המונח ננו-פואטיקה מבקש לשאול בעיקר שתי תכונות רלוונטיות והכרחיות מהננוטכנולוגיה עבור פרשנות השירה: מזעור ושכפול. התכונה הראשונה המושאלת מהננוטכנולוגיה היא הננו עצמו – המזעור, והיא אף עומדת לבדה. השימוש במדד פרשני של היחס אל הקטן להערכת שירה הוא שלוחה טבעית של מאפיינה המהותי: זו יחידת המידע האסתטית הקטנה והדחוסה ביותר. אומנם, יש בשירה יצירות רחבות יריעה, כגון, האפוסים ההומריים, "הקומדיה האלוהית" לדנטה, "גן-העדן האבוד" למילטון, אולם הן יחסית מעטות ולמרות משקלן התרבותי הרב, הן לא מייצגות את הצורה האופיינית והנפוצה של השיר הבודד.

מאפייני הננו אינם בהכרח נוגעים לגודל השיר, למרות שגם כאן יש חידושים ומגמות בשירה העכשווית, אלא בעיקר ליחסי התוכן והצורה כפי שתוארו לעיל בשירו של אבידן ואף יתוארו בהמשך, למשל, שימוש בלשון יומיומית, עיסוק בחפצים וסיטואציות סתמיים לכאורה, מקומות ואנשים פשוטים ו/או שוליים, הומור, נונסנס, שטיחות, פרוזאיות וכדומה. ביטויים משמעותיים נוספים לזיעור בשירה הם קידום מעמדו של המיעוט בחברה, למשל, המחאה של קהילות מזרחיות, הומו-לסביות ודתיות שונות בשירה העברית החל משנות השמונים של המאה ה-20 והאזוטריקה הדתית, המאגית והמיסטית, למשל,  השפעות העידן החדש הקיימות בשירים של גבריאלה אלישע, מואיז בן הראש ואחרים.

התכונה השניה המושאלת מהננוטכנולוגיה היא השכפול. השכפול תלוי בזיעור: אם אין זיעור, אין שכפול. הווה אומר, על מנת למחזר, לשכפל, לחקות באופן פואטי לא ניתן להעתיק את המקור בשלמותו, אלא יש לפרק חלק או חלקים ממנו. גם הרדי-מייד הדאדאיסטי לוקח רק חלק מהמקור, ורק לכאורה את כולו: גלגל האופניים במוזיאון של דושמפ איננו משמש כגלגל אופניים, אלא כיצירה אמנותית. השכפול הפואטי מבוסס על פירוק מבנים פואטיים גדולים למבנים פואטיים קטנים ומיחזורם באמצעות ציטוטים, חיקויים, תבניות בין-טקסטואליות, פרודיות וכד', כמו למשל, פירוק ושכפול פסוקים מהתנ"ך על ידי הפיוטים ליחידות מידע ואסתטיקה קטנות יותר ומעובדות בהקשרים חדשים. ראוי להדגיש, שההומור הבין-טקסטואלי על גווניו, בעיקר זה הפרודי, הוא ננו-פואטי במיוחד היות והוא משלב שכפול והנמכה – רוב ההגדרות של ההומור מתייחסות להומור כאמצעי להנמיך את אובייקט הצחוק, למשל, על ידי לעג, הגחכה וכדומה.

יש לציין שתכונה מהותית של הציטוטים היא אגירת מידע רב על-ידי קומפקטיות. במקום לגולל את כל פרטי הסיפור הגדול, די ברמז לשוני מדויק, מעין סיב פואטי, כדי להעביר אותו בשלמותו, למשל, די לרשום בשיר את המילה – מן, ומיד סיפור יציאת מצרים על כל מרכיביו הרלוונטיים והמגוונים עולה בזיכרוננו בבת אחת. לאור הצטברותן המהירה של שכבות המידע בימנו זו על גבי זו נוצרו צ'יפים לשוניים, או סיבים אופטיים פואטיים, חדשים רבים ולכן ממילא גם פוטנציאל המיחזור גדל (מאירי 2009).

3. השפעת יציאת הטקסט מהספר על התפתחות הננו-פואטיקה

המובהקות של התופעה הננו-פואטית ניכרת יותר ויותר ככל שאנו קרבים למאה העשרים ואחת. יש לכך מספר סיבות, למשל, הדיאטה הלשונית של השירה הנובעת מהשימוש בשפת הדיבור, העיצוב הפסטישי, השטחת המסרים ועוד, אולם אני מבקש להתמקד בהשפעה משמעותית בעלת מימד ויזואלי מרכזי המכונה על ידי אריק סאדן (2004) – יציאת הטקסט מהספר.

מחקרו של סאדן עוסק ביחס בין העיר לטקסט. הוא טוען שהשימוש של הטקסט מחוץ-לספר על-ידי אמצעי הפרסום והמדיה במרחב העירוני ובבית הפרטי מחייב בחינה של אסטרטגיות פואטיות חדשות.

השילוב בין התרבות הצרכנית למרחב העירוני יצר מקטעים של קטעי טקסטים מקריים. זהו עולם מידע בעל גודש חסר-תקדים של מסרים מתכלים (עקב תנודות השוק והמצאות הטכנולוגיה) המועברים ברחובות, בגגות, במרחבי הצריכה ובבתים הפרטיים (במבט מהחלון, פליירים וכד') באמצעות מותגים, סיסמאות (סלוגנים), לוגויים, עלונים, צלילים וכד' הנמצאים באופן סטאטי ודינאמי על מדבקות, שלטים, תמרורים, צגים (אישיים וציבוריים) ומסכים. זהו עולם טקסטואלי לא יציב, במובן הזה, שהטקסטים מתחלפים (בין אם הם מוסרים ממקומם, מתכלים או שהם על מסכים). ההיקף, הגיוון והיצרים המבוטאים במרחב הטקסטואלי מפיקים אווירה של הדוניזם וקרנבל.

הטקסטים הללו רחוקים מהמרכז בהיותם נטולי אפיון. הם מבטאים גיוון סגנוני רב (גם מבחינה פיזית וגראפית: הפונטים, הצבע, האפקטים האלקטרוניים, הטקסטורה וכד'). עם זאת, משום שתפקידם של הטקסטים להעביר מידע מהר ובפשטות על מנת ליצור יעילות בתפישת המסר, על האופי הספרותי-צורני של הטקסטים הללו להתאים לעקרונות הצמצום. מכאן, הטקסט נוטה לאסוציאטיביות, למשחקיות, להומור, לקצרנות, להתעלמות מחוקי השפה והלוגיקה, לשילוב בין שפות, לסיום בפואנטה וכד'.

תחום הפרסומת פיתח סוג תקשורת המשלב טקסט ודימוי חזותי (האייקון): הדימוי מקצר את מהירות הקליטה ופוסח על הצורך בטקסט והוא יוצר אייקוניזציה של המילולי. במצב כזה ובמצב של תהליכי קריאה וקליטה השונים במהירות ובקצב מאלו הקיימים בספר – הקריאה היא בעלת קשב משני, קריאה קטועה בעלת מהירות משתנה של מקטעי טקסטים המשלבת תנועה פיזית ברכב או ברגל, יחס לחלל, לרעש (ולהפרעות אחרות) והתעלמות ממסרים. ואולי יותר מדויק יהיה לומר שקליטת המסרים מבוססת על קליטה פאסיבית, כמעט לא מודעת וזאת, כאמור, עקב אופי הקריאה ועקב ריבוי הטקסטים המתחרים ביניהם.

אלו טקסטים פונקציונאליים המבקשים להעביר מידע, תשוקות, פיתויים, ציוויים, אולם באופן אוקסימורוני הטקסטים הללו לא משקפים תקשורת ממשית בין בני-אדם, אלא תקשורת מכאנית וחלולה בין פונקציות: הנמענים והמחברים של הטקסטים הללו אינם מזוהים ואינם אישיים, למרות שהם פונים אל הפרט. זוהי תקשורת אנונימית המשקפת ריחוק וניכור.

האפקט האדריכלי של הטקסט במרחב העירוני הוא של השטחה: הטקסטים הללו אדישים להיררכיה של המרחב. הטקסט הופך לחלק מהנוף האורבאני, כחלק מהחיים. הטקסט שאיננו סגור בספר הוא אובייקט במרחב וחלים עליו הפרצפציות החושניות, שחלות על אובייקט.

המרחב העירוני הפך למרחב טקסטואלי ניסיוני, תזזיתי, המתחדש תדיר ותובע ניסוחים מקוריים, מבריקים. זהו ביטוי של חברת מופע התרה אחר ביטויים ספקטקולריים. זהו מרחב הטרוגני המתנגד לשליטתו של מרכז אחד.

יש לציין שאפילו השירה עצמה החלה לצאת מהספרים לתערוכות רחוב (וראו את הפרויקטים של "שירה על הדרך" בתל-אביב ו"שירחוב" בירושלים) ולמוצרי צריכה שונים, כמו בגדים, שוקולד וכדומה. ראוי להדגיש שעקב מגבלות התצוגה השירים שהוצאו מהספרים היו קצרים או חלקיקי שירים. הווה אומר, בימנו לא כל הטקסטים שיוצאים מהספרים הם בעלי אופן צרכני, אלא יש גם כאלו אשר האופי היצירתי שלהם הוא תכלית לעצמה, כמו שקורה לעיתים קרובות בגראפיטי – אמנות ננו-פואטית מובהקת.

4. ננו-פואטיקה, יציאת הטקסט מהספר ושירת דוד אבידן

כאמור, המשורר הראשון המובהק בשירה העברית המודרנית שאימץ את האסטרטגיות הפואטיות של יציאת הטקסט מהספר ועשה בהם שימוש ננו-פואטי הוא דוד אבידן. אבידן עיבד את התמורות שחלו במעמד הטקסט בעיר לשפה פארודית המחקה באופן מימטי את האסטרטגיות של הטקסט האורבאני, שנמצא מחוץ-לספר. תבנית של שיר קצר, מבזקי ותעלולי המבוסס על חשיבה קופירייטרית משחקית של פואנטה וברק כבר מופיעה בשיר הסוגר של בעיות אישיות (1957). השיר "סוף דבר" הוא אולי באופן אירוני (אירוניה הנובעת מכותרתו) השיר הפוסטמודרניסטי הראשון של משוררי "דור המדינה". זהו שיר המבוסס כולו על משחק-לשון ופירוק ניב כבול עד לכדי אבסורד. חלוקת השורות יוצרת אילוסטראציה טיפוגראפית וקומית-טראגית של נשירת דמעות: "עוֹד הַכּׁל יִסְתַּיֵּם בְּכִי טוֹב/ עוֹד הַכּׁל יִסְתַּיֵּם בְּכִי טוֹב / עוֹד הַכּׁל יִסְתַּיֵּם/ בְּכִי טוֹב / בְּכִי טוֹב / בְּכִי/ בְּכִי / בְּכִי רַע."[1]

מבנה השיר מזכיר כמעט בכל פרמטר את האסטרטגיות של הטקסט מחוץ-לספר: ערבובים בין גבוה לנמוך, קומפאקטיות, דינאמיות ותזזיתיות, משחקיות, הומור, חידוד, השטחה, ניכור, אסוציאטיביות, אסרטיביות (הציווי של המפרסם), קומוניקאטיביות וכד'. למימד האילוסטראטיבי-טיפוגראפי של השיר האבידני פונקציה משמעותית בקליטת המסר על-ידי חושים נוספים באופן לא-מודע, כמו בפרסום חוצות. הווה אומר, הטקסט השירי הוא חלק מהנוף העירוני, חלק מהחיים. השיר, שהוא האחרון בספר, מתייחס באופן פארודי לקהלת, שמסתיים בצמד המילים "סוף דבר", כמו לומר, גם בעיות אישיות הוא קהלת.

לרוב, שירים קצרים המבוססים על משחקי-לשון מופיעים בשירת אבידן במחזורי שירה. מחזורים יש בשירת אבידן כבר בבעיות אישיות (1957), אולם רק החל ממחזורי שירתו הארוכים המופיעים בשירי לחץ (1962) והלאה ניתן לזהות את המיני-שיר הקופירייטרי של אבידן. שיאו של תהליך זה הוא בספר האפשרויות – שירים וכו' (1985).

הקריאה בשירי הפואנטה, כאשר הם משורשרים זה אחר זה במחזור, דומה לנסיעה בכביש ראשי[2] תוך כדי קריאה של שלטי חוצות, התבוננות במסכים ובפרסומות. אומנם, לא כל השירים במחזורי השירה הללו קצרים, אולם כוונתם היא להיקרא במהירות ולהיות מובנים מיידית: "אֵלֶּה הֵם שִׁירִימִיָּדִיִּים/ עוֹבְרִימִיָּד/ עוֹבְרִים מִיָּד לְיַד/ עוֹבְרִים לְיַד/ הַשִּׁירִים הָאֲחֵרִים…" (מתוך המחזור: "עשר תשדורות מלווין- ריגול", אבידן 1978, עמ' 47). הטקסט האבידני מגחיך את הרעיון האידיאי והאליטיסטי של הקריאה העמוקה והצמודה ומציע קריאת שיר המבוססת על האופן בו קוראים עיתון ו/או לוחות מודעות ושלטים תוך כדי תנועה ברחוב.

ומשום שמדובר בקריאה מהירה, כמו מרפרפת ו/או נוסעת, שאיננה מעיינת ברצפים העיתונאיים והפרסומיים, אין הכרח, שיהיה קשר הדוק בין הנושאים והצורות בסדרת השירים. לעתים, ההקשר מתהדק הודות לעיצוב מספור פארודי, כמו בקטלוג וברשימה מדעית (אבידן 1978, עמ' 36 – 53; 92 – 127), אלא שזהו הקשר חיצוני ורחוק. עם זאת, יש אשכולות של שירים ברצף בעלי נושא משותף, אך ככל שמדובר במחזורים הארוכים והמאוחרים של אבידן (ובעיקר אבידן 1978, 1985) ההקשר הכללי של המחזור שרירותי והכותרת היא סמן כללי מאוד. הווה אומר, לא רק שאין במחזורים אלה מרכז, אלא שלעתים אף מדובר בגמגומים, אשר הם למעשה, קטעי לשון ננו-פואטיים.

השיר הפותח את המחזור "נסורת" (אבידן 1985, עמ' 171), "גמגום=נטייה דידאקטית מודגשת במישור הבינהברתי", הוא פארודיה על הכפייתיות של המגמגם: "…גִּמְגּוּם – גַּגם כָּל דָּדבָר אַאחֵר." בפרשנות מטא-פואטית ואוטו-פארודית אבידן רומז ששירתו אף היא ביטוי של גמגום כפייתי. השירה המגמגמת היא שירה פארודית במובן זה, שהיא חוזרת על הברות קרועות (לעתים אף איגיוניות), קטנות ומצחיקות. ואכן, שאר שירי המחזור (כמחזורי הספר האחרים, יש לומר), שהוא הארוך ביותר בשירת אבידן מבחינת היקפו, שמונים שירים במספר (אך לא הארוך ביותר מבחינת מספר עמודיו), הם רצף קליפי כאוטי, ביזארי, פולמי והומוריסטי.

שם המחזור, "נסורת", מעיד על כך, שמדובר בשאריות ממוחזרות ותעשייתיות של מוצר, שהתכלה, קרי, מדובר בהיפוטקסטים (הטקסט המוקדם אליו מתייחס הטקסט המאוחר, ההיפרטקסט) מעובדים. השירים אינם עשויים מעץ מלא אריסטוקראטי, אלא MDF, קרי, מוצר דמוי עץ העשוי מדחיסת נסורת ואבק. השיר פחות עמיד לאורך זמן (בעיקר לא עמיד במים), אך זול ומיועד להמונים. המבנה הסדרתי מחלץ את שיר הפואנטה – הפריט האנקדוטאלי והקצרצר הבודד, מתלישות משונה ומחוסר משמעות. אבידן עושה שימוש פארודי-מקסימאלי בכל חלקיק שירי, כמו התעשייה, שמנצלת עד תום את שאריות חומר הגלם.

השיר הקליפי-קופירייטרי מבוסס על ההנחה, שהוא בתחרות ובמאבק על תשומת-ליבו של הקורא, ולכן הירידה לפרטים, לגימיקים וללהטוטי לשון מבריקים היא חיונית להצלחה בתחרות. ומכאן, ברור מדוע עמדת-המוצא של השיר הקליפי-קופירייטרי היא פארודית: הפארודיה היא כלי-נשק בתחרות בין המפרסמים (המשוררים הם מפרסמי שירים), כמו בדוכני הקרנבל.

5. סיכום

שירת דוד אבידן מדגימה היטב את הזיקה בין המגמה הננו-פואטית בשירה העברית לבין תהליך יציאת הטקסט מהספר. חלף זמן רב עד שאסטרטגיות ננו-פואטיות של יציאת הטקסט מהספר אומצו על ידי משוררים אחרים. זהו מהלך העובר דרך משוררים בעלי פואטיקות מגוונות, לדוגמה: אריה זקס, זלי גורביץ', חזי לסקלי, אילן בושם, דרור אלימלך, אפרת מישורי, פרץ דרור בנאי, זהר איתן, יהושע סימון, רועי צ'יקי ארד, תומר ליכטש ועוד. יש לציין שמאז יציאתו לאור של כתב העת מעין בשנת 2005 ניתן לראות בו במה מרכזית לשירה ננו-פואטית המשקפת את תהליכי יציאת הטקסט מהספר. על גב ספר ביכוריו של נמרוד קמר (2009), חבר מערכת מעין, הוא מגדיר עצמו כ"אמן סמול-טוק". הפרשנות הננו-פואטית של קמר את אמנותו משקפת את ההשפעה ההולכת וגוברת של שירת אבידן בכלל ושל הננו-פואטיקה בפרט על משוררים בני זמננו ואולי אף על יוצרים בתחומי אמנות אחרים. ולכך אולי ניתן לקרוא – אבידננו-פואטיקה.

תודה לנועה שקרג'י על הערותיה המלומדות.

ביבליוגרפיה

אבידן, דוד, ­1957. בעיות אישיות, ארד, תל-אביב.

– 1962. שירי לחץ, אל"ף, תל-אביב.

– 1964. משהו בשביל מישהו–מבחר שירים 1952–1964, שוקן, ירושלים, תל-אביב.

– 1978. תשדורות מלווין ריגול, לוין–אפשטיין–מודן.

– 1983. לילות תל-אביב עם דוד אבידן, המדריך לחיי הלילה, תירוש, תל-אביב.

– 1985. ספר האפשרויות–שירים וכו', כתר, ירושלים.

מאירי, גלעד, 2007. שירה כפארודיה–היבטים של צחוק, מודרניזם ופוסטמודרניזם בשירת דוד אבידן, עבודת דוקטור, אונ' תל-אביב, תל-אביב.

– 2009. "ננו-פואטיקה – נראטיב של מזעור בשירה העברית העכשווית", כתובת 1, עמ' 33 – 41.

מיכלי, י.ב, תשט"ז [1957]. "שיג ושיח", מאזנים, חוברת ה', אלול, עמ' 315–317.

סאדן, אריק, 2004. "פני שטח אורבניים / טריטוריות טקסטואליות–שירה, אדריכלות וטכנולוגיה עכשווית", הערת שולייים 8–9, נובמבר 2004, ירושלים.

קמר, נמרוד, 2009. אני רוצה לתייק אותך, מעין, תל-אביב.

מאמר זה פורסם ב: גלעד מאירי, 2009. "ננו פואטיקה ויציאת הטקסט מהספר בשירה העברית המודרנית", כתב העת של המחלקה לעיצוב טקסטיל, שנקר, גיליון 1, סתיו 2009, עמ' 26 – 31.

[1] הגרסה המאוחרת (אבידן 1964, עמ' 69) זהה למקור למעט הכותרת, שהיא "סופדבר" ולא "סוף דבר". השיר צד את עיני מבקריו הקשים של אבידן והותקף (מיכלי 1957, עמ' 317).
[2] וראו את מחזור שיריו של אבידן: "נסיעה בעיר" (אבידן 1978, עמ' 66). בספרו לילות תל-אביב עם דוד אבידן אבידן מהלל את הנהיגה לשמה בתל-אביב (אבידן 1983).

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש