123

שירי פס יצור / שו ליזי

מאת: אלכס בן-ארי

ב־30 בספטמבר 2014, אחרי ארבע שנים של ניסיונות חוזרים ונשנים לעזוב את עבודתו בפס הייצור של חברת האלקטרוניקה הסינית Foxconn ולמצוא מקור פרנסה שיאפשר לו לממש את תשוקתו לספרים ולכתיבה נטל שו ליזי בן ה־24 את חייו.

ארבעת השירים המתורגמים כאן הם חלק מתוך מבחר לא גדול שהותיר אחריו ומתעדים כמעט כולם את שגרת החיים החונקת ברצף הבלתי פוסק של משמרות היום והלילה סביב פס הייצור. בהקשר הקשה הזה גם בּוֹסריוּתם המסוימת של השירים הופכת את פניה ונעשית מפּגם לחלק בלתי נפרד, כמעט חיוני, בזעקה שמבקשת להישמע מתוכם.

מאנגלית: אלכס בן ארי

 

שו ליזי

בורג נופל לרצפה

בלילה העמוק הזה של שעות נוספות

בורג נופל לרצפה

צולל אנכית, נוחת בנקישה קלה

איש לא יבחין בו

כמו בפעם הקודמת

בלילה כמו זה

כשמישהו צנח לרצפה

 

שו ליזי

אני נרדם, פשוט עומד ככה

הדף מקליש מול עיניי לצהוב חיוור

בעט פלדה אני חורט בו קווים שחורים, מעוקמים

מלאים מילות עמל:

סדנה, פס ייצור, מכונה, כרטיס נוכחות,

שעות נוספות, שכר…

הם אילפו אותי להיות כנוע

אני כבר לא יודע לצעוק או להתמרד

להתלונן או להוקיע

רק לשאת בלי קול את התשישוּת הזו.

כשדרכתי כאן לראשונה

ייחלתי רק לתלוש השכר האפור

בעשירי בכל חודש

קורטוב של נחמה מאוחרת.

לשם כך היה עליי לעגל לעצמי את הפינות, להקהות

את המילים

לא לדלג על אף משמרת, לוותר על חופשות מחלה, ימי

חופש לסידורים, להימנע מלאחֵר, מלצאת מוקדם.

עמדתי מול הסרט הנע זקוף כמו מוט פלדה

ידיים פרושׂות כמו בטיסה.

כמה ימים, כמה לילות

נרדמתי שם — פשוט עומד ככה?

 

שו ליזי

מסכת חיי רחוקה מלהסתיים

הנה דבר שאיש לא ציפה לו

מסכת חיי

רחוקה אמנם מלהסתיים

אבל היא תקועה בנקודת האמצע.

זה לא שלא היו קשיים

גם קודם לכן

אבל לא בפתאומיות כזו

לא בעוצמה כה מתנפלת.

אני ממשיך להיאבק

אבל לשווא

אין מי שרוצה להצליח להתרומם יותר ממני

אבל הרגליים לא משתפות פעולה

הבטן לא משתפת פעולה

כל העצמות בגוף שלי לא משתפות פעולה

כל מה שאני מסוגל זה רק לשכב על הגב

בחשכה הזו, לשלוח

שוב ושוב אות מצוקה אילם

רק כדי לשמוע חוזר אליי, פעם ועוד פעם

את הד הייאוש

 

שו ליזי

חדר שׂכור

מרחב של עשרה מטרים רבועים

מחניק ודחוס, תמיד בלי שמש

כאן אני אוכל, ישן, מחרבן, חושב,

משתעל, מתענה מכאבי ראש, מזדקן, נעשה חולה, אבל

לא מצליח למות עדיין

תחת אור המנורה הצהוב החיוור אני בוהה שוב בעיניים ריקות,

מצחקק כמו מפגר

פוסע כה וכה, שר לעצמי בשקט, קורא,

כותב שירים

בכל פעם שאני פותח את החלון או את

פִּשפַּש העץ

אני כמו איש מת

שמרים לאט את מכסה ארון הקבורה שלו